חיי הנדודים והחירות הגדולים

סיפורם של הבוהמיינים, האמנים המקוללים בני המאה ה 19, צאצאיהם הרוחניים של הצוענים. יומן מסע בפריז, סתיו 2012

קטע מיומן המסע פורסם ב"הארץ". לקריאה לחצו כאן.

מאת משה סקאל

ליאיר

גוסטב קורבה, דיוקן עצמי

כשעזבתי את תל-אביב ועברתי להתגורר בפריז אמרו לי שעלי לדעת שני משפטים בצרפתית: "Une baguette bien cuite, s'il vous plaît" (בגט אפוי היטב, בבקשה), ו-"je suis artiste" ("אני אמן"). הייתי בן עשרים ושתיים, גרתי בפריז בחדר משרתות בקומה החמישית, ולנוכח יוקר המחייה מצאתי את עצמי מהר מאוד בוהמיין בעל-כורחי. את הכרטיסים למופעים קניתי ברגע האחרון מסטודנטים למוסיקולוגיה שעמדו על מדרגות האופרה בגשם, ובזכות כרטיס סטודנט וקורטוב של תושייה ישראלית הצלחתי להיכנס בדרכים-לא-דרכים לשלל התערוכות בעיר.

לכל אחד יש דרך משלו לנעוץ מסמרות בזמן החולף. יש מי שזוכר מועדים לפי תאריכי הלידה של ילדיו, אחרים לפי מסעות שערכו בעולם, לפי פרידות ואהבות חדשות, עסקאות או תאריכי פטירה, זכיות או מפלות. במקרה שלי, יש שנים הזכורות לי לפי התערוכות המשניות שהוצגו במוזיאון הגראן פאלה בפריז. כמעט לכל תערוכה מרכזית שהוצגה שם יש תערוכה מקבילה, משנית לכאורה. כך למשל, ב-2007, כשההמון צבא על דלתות המוזיאון כדי לחזות ברטרוספקטיבה של שילֶה וקלימט, לא אמרתי נואש והתנחמתי בתערוכה "מלנכוליה" שהוצגה במקביל באותו המוזיאון, והדרך אליה היתה נקייה ורכה ונטולת תורים ומעקשים, ממש כמו הכניסה אל המלנכוליה עצמה.

כך גם השנה. עם פרוש הסתיו הפריזאי, רגע לפני שהתותחים חזרו לרעום אצלנו, נסעתי לפריז וביקרתי שוב בתערוכה בגראן פאלה, וגם הפעם לא בתערוכה המדוברת ביותר בעיר – הרטרוספקטיבה של אדוארד הופר – שכל הכרטיסים אליה אזלו זה מכבר, אלא דווקא בזו בעלת השם המעט מוזר, "בוהמות". הפעם כבר הוליכו אותי רגלַי אוטומטי כמעט אוטומטית לתערוכה המבוקשת פחות.

השבט הנבואי בעל האישונים הלוהבים

כמאתיים יצירות מוצגות בתערוכה המשובחת הזאת. השימוש בצורת הרבים "בוהמות" מרמז לכך שמדובר כאן ביצירות העוסקות בשני נושאים עיקריים: מצד אחד הצוענים, "השבט הנבואי בעל האישונים הלוהבים", כפי שכתב בודלר בשירו "בוהמיינים (או 'צוענים') במסע", אותו עם נווד שבניו – ובעיקר בנותיו – שימשו מודלים לציירים כה רבים מן הרנסאנס ואילך. ומן הצד השני האמנים עצמם, ה"בוהמיינים" של המאה התשע-עשרה ושל ראשית המאה העשרים, אותם גאונים מיוסרים, "אמנים מקוללים", החיים בשולי החברה ונתונים למהמורות הגורל.

מארגני התערוכה מבקשים להמחיש את מיתוס ה"בוהמה", אותו מיתוס מודרני שנולד במאה התשע-עשרה בתווך שבין הרומנטיקה לסימבוליזם, והעיד על שינוי מופלג במעמדו של האמן. התערוכה מלהטטת בין הציור, הצילום, המוסיקה והספרות. מוצגות בה יצירות רבות שהושאלו ממוזיאונים ברחבי העולם, וההעמדה הבלתי שגרתית שלה נובעת מרצונם של האוצרים שהמבקר יעבור חוויה שיש בה מן המסע בין התרבויות השונות. בין תקופות שונות ובין נושאים שונים, ובהם: הבתולה והאישה המצרית, המצרייה השטנית, צוענים במופע, הבוהמה החדשה, מיתוס סדנת האמן, ציירי מונמרטר ועוד. "ממש כמו האופרה 'לה-בוהם' של פוצ'יני", נכתב בקטלוג, "התערוכה נועדה להיות מפגש עממי גדול, הממזג בין דמיון קליל לכובד-ראש, בין מופע למלנכוליה, בין עליבות לתהילה".

ב"מילון האוניברסלי" של אנטואן פוּרֶטיֶיר Furetière, 1690, "בוהמיין" מוגדר כמי שנמנה עם "אותם קבצנים, משוטטים, נוודים וליברטינים … העוסקים בעיקר בגילוי עתידות בקרב בני העם התמימים המאמינים באמונות תפלות". ייצוגם של הצוענים בספרות ובאמנות הפלסטית שילב זה שנים ארוכות קלישאות כגון אלה, לצד האשמה בכישוף, בפריצוּת ובמרמה. למשל ברישום של לאונרדו דה וינצ'י, "אדם המרומה על ידי צוענים" מסוף המאה החמש-עשרה: במרכזו אדם שראשו מעוטר בזר עלי דפנה, מוקף בארבעה פרצופים גרוטסקיים ומפילי אימה. השינוי בהבעותיהם של הארבעה ממחיש את ארבע הליחות של האדם, כפי שאלה נתפסו בימי הביניים.

הצוענים זוהו עם כמה אפיזודות מקראיות קלאסיות המתרחשות במצרים (שהרי לצוענים יוחס מוצא מצרי – ומכאן "צועני" בעברית – בן ארץ צֹען – או Gypsie באנגלית – מלשון Egypt): משה הנמשה מן המים ע"י בת פרעה ואמותיה, שצוירו לא פעם כצועניות, או תיאורי המנוסה של מרים, יוסף וישוע התינוק למצרים. סוג אחר של קלישאה מופיע בדימוי הקבוע של מגדת העתידות. ציורו הנודע של קרוואג'ו נעדר אמנם מן התערוכה, אך היה לו פיצוי-מה בדמות ציורו הנפלא של ז'ורז' דה לה טור, המתאר אישה גרומה וקמוטת פנים, האוחזת בידו של אציל צעיר ויפה-תואר, ולואטת עתידות באוזנו, בעוד חברותיה הפתייניות מרוקנות את כיסיו.

והנה, במאה התשע-עשרה השתררה התפיסה הרואה דמיון רב בּין הצועני לבין האמן: שניהם נוודים בעל-כורחם, שניהם נמצאים בשולי החברה וזוכים ליחס שיש בו מן האימה, החמלה והסקרנות ("אנשי מסחר אמיתיים מתייחסים אל הסופר ברגשות מעורבים: אימה, חמלה וסקרנות", כתב בלזק ברומן "סזאר בירוטו"). האמנים הפריזאים בני המאה ה-19 מצאו בדמותו של הצועני איזו מהות מסתורית, נדירה וחושנית, אבל מעל לכול, הצועני הילך עליהם קסם משום שהוא ייצג בעיניהם את האידיאל של האדם החופשי, בעל החירות המופלגת. אחת ההגדרות של המלה "בוהמה" במילון לארוּס משנת 1867 כבר הותאמה למציאוּת חדשה זו: "שֵם הניתן, בהשוואה לחיי הנדודים של הצוענים, למעמד של אנשי ספרות צעירים או אמנים פריסאים החיים 'מהיד לפה' ומתפרנסים מפירותיה הבלתי-בטוחים של תבונתם".

ב-1850 כתב הצייר גוסטב קורבה על רצונו לצאת ל"חיי הנדודים הגדולים והעצמאיים של הצועני". בכך למעשה החליט לבעוט בממסד האמנותי, להציג את עבודתו בדרכים ולחיות את אמנותו כמו להטוטן או זמר נודד. בתערוכה "בוהמות" מוצג ציורו "הפגישה", מעין אלגוריה המציגה מפגש בין האמן הבוהמיין לבין שני רעים המייצגים את העולם שאותו הוא זנח. באחד ממכתביו כתב קורבה: "בחברה מתורבתת כל-כך כשלנו, עלי לנהל חיי פרא; (…) כל חיבתי שמורה להמון העם; צריך אפוא שאפנה אליו ישירות, שאפיק ממנו את הידע שלי, ושאחיה באמצעותו. משום כך פניתי זה עתה אל חיי הנדודים והחירות הגדולים, חייו של הצועני".

ארתור רמבו

"בעיית ורלן-רמבו"

ולהבדיל, גם הישראלי בן העשרים ושתיים שהייתי, יצא לגַלות את פריז, כפי שיוצאים אל "חיי הנדודים והחירות הגדולים". שלא כצעירים ישראלים אחרים, הוא לא נסע להודו או לדרום אמריקה, וגם לא השתקע בניו יורק או בברלין. הוא בא לפריז בעקבותיהם של משוררים כמו ורלן ורמבו, אחרי שקרא עליהם בספרים. ארתור רמבו היה כזכור נער פלא מן הפרובינציה, שכבר בגיל 15 כתב שירים שהגאונות נסוכה עליהם. את שיריו הוא שלח למשורר הבוהמיין המהולל פול ורלן, שהיה מבוגר ממנו בעשר שנים בלבד וחי חיי משפחה בורגניים בפריז. ורלן הזמין את רמבו לעיר האורות: "בואי, נפש גדולה, יקרה, מחכים לך, אוהבים אותך!". ורמבו בא. השניים ניהלו רומן סוער, ורלן עזב את חיי המשפחה הנורמטיביים, נע ונד עם רמבו באירופה, ובאחת המריבות בין השניים אף ירה ברמבו ופצע אותו. זמן מה אחר כך עזב רמבו את אירופה ויצא לנדוד במקומות כמעט-לא-נודעו – גלה לאינדונזיה, לתימן ולבסוף לעיר הראר שבאתיופיה. ואילו ורלן השתחרר מהכלא והוסיף לשבת בבתי הקפה בפריז, ללגום כמויות עצומות של אבסינת ולכתוב שירה קתולית לפרקים ופורנוגרפית לפרקים.

"כותבת השורות האלה לא היה לה נוח לעסוק במה שהבריות מכנים 'בעיית ורלן-רמבו'", כך כתבה המשוררת מלכה לוקר, בספר שנכתב במקורו יידיש שהקדישה לחייו וליצירתו של רמבו. "לדעתנו צריך הקֶשר המסובך הזה להיות בגדר של איסור, ולא ראוי לשום איש שירצה לחדור לתעלומה זו, ששני הסופרים ביקשו להצפינהּ".

בן העשרים ושתיים הישראלי המשוטט לו בפריז, העיר שעשה לו לבית, מגיע לאחד החדרים בתערוכה "בוהמות", שם הוא רואה מין בִּיתן קטן מכוסה אזבסט, ובתוכו, בחשכה מוחלטת כמעט, מוצגים דיוקנאות של ורלן ורמבו, מהדורות ראשונות של כתביהם, כמה כתבי יד של מכתבים, ותצלומים מבתי הקפה שבהם נהגו לשבת. על אחד הקירות בחדר מוצג ציור השמן גדל הממדים של אנרי פונטֶן-לָטוּר, שבו נראים שני המאהבים כשהם יושבים ליד שולחן בקרב כמה משוררים ובוהמיינים נוספים, שנשתכחו בינתיים. רמבו משעין את ראשו היפה על ידו ועיניו שקועות במבט חולמני, ואילו ורלן מחזיק בכוס היין שלו ובוהה בארשת חמורה בחלל החדר.

עוד מוצגים בתערוכה דיוקנאות של ציירים בסדנאות האמן שלהם שאנדרלמוסיה תמידית שוררת בהן, ושלל סופרים, משוררים ואמנים המישירים מבט לוֹהֵב וחדור תוגה אל הצופה. בציורו של ניקולא פרנסואה אוקטב טסאֶר משנת 1845, האמן שרוע על הרצפה ליד האח, בסדנתו הקרה והמוזנחת, כן ציור מונח על האח שבה מתבשל משהו בקדרה עלובה, גזירי עץ זרוקים בסמוך. המשורר והמבקר תאופיל גוטיה הגן על הציור הזה בפני אלה שהאשימו את הצייר בהזדהות-יתר עם מצוקת האמן ובהאדרת האומללות. אלא שרע ומר היה סופו של טסאר, שכינויו היה "קורג'ו של הכאב", והוא נטל את נפשו בכפו.

מקצת מן התמונות הללו קבעו אוצרי התערוכה אלא על כני ציור, אולי מתוך ניסיון ליצור תחושה אותנטית ולא מוזיאלית-מנוכרת. אבל קשה לומר שתחושה אמיתית של סדנת-אמן בוהמית שוררת שם. אחרי ככלות הכול אנחנו נמצאים במוזיאון פריזאי נקי ומהוגן, בראשית המאה העשרים ואחת.

בוהמיין מבוסס-מיקום

ב-1844 כתב בלזק ב"נסיך מן הבוהמה": "הבוהמה (…) מורכבת מאנשים צעירים שכולם בני יותר מעשרים ופחות משלושים, כולם בעלי כשרון גדול בתחומם, לא מוּכרים לעת-עתה, אבל עוד יעשו לעצמם שם, וסופם שיזכו לתהילה (…). הבוהמה אין לה דבר והיא חיה ממה שיש לה. התקווה היא הדת שלה, האמונה העצמית היא ססמתה והצדקה היא תקציבה. כל האנשים הצעירים הללו גדולים יותר מאסונם. הממון מהם והלאה, אבל הם חולשים על הגורל."

ואילו העיתונאי והפוליטיקאי פליקס פִּיה (Pyat), איש הקומונה הפריזאית, כתב: "שגעונם הקבוע של האמנים הצעירים הרוצים לחיות מחוץ לזמנם ולהחזיק ברעיונות ובמוסכמות משלהם, מבודד אותם מהעולם, עושה אותם זרים ומוזרים, ממקם אותם מחוץ לחוק, בשולי החברה; הם הצוענים של ימינו".

אדגר דגה, "בבית הקפה או האבסינת"

רגע לפני שייפלט בן העשרים ושתיים מהתערוכה "בוהמות" וישוב אל הרחוב, הוא עוד יספיק לראות את סדרת הציורים מאת הצייר הגרמני אוטו מולר, העוסקים בדמותם של הצוענים. הנאצים עשו שימוש ציני בציורים הללו בשנת 1937 לאחר מותו של מולר, וכמה שנים לאחר מכן שלחו מאות אלפי צוענים אל מותם.

והנה הוא כבר בחוץ. הוא משוטט לו בחוצות פריז, אבל הנוודות שלו שונה מנוודותם של הבוהמיינים, ולוּ משום האלגוריתם השוכן באפליקציית האייפון שלו. האלגוריתם הזה תוּכנת כדי לדעת דבר אחד פשוט: את מקומו המדויק בחלל ובזמן. בזכותו של האלגוריתם, הבחור שלנו הוא מה שהבריות מכנים "מבוסס מיקום", והוא נובר ונובר באפליקציה ומנסה להתחקות אחרי מקומותיה של הבוהמה הפריזאית. אלא שלשווא הוא יחפש את סדנאות האמנים של הרובע הלטיני או את הקברטים של גבעת מונמרטר – דבר לא נותר מהם פרט לאתרי קיטש שבהם מושיבים את התיירים האמריקניים או היפנים על שרפרפים, נוטלים את מעותיהם ומנגנים לפניהם משירי הבוהמה הישנה ההיא. לשווא יתור אחר המשוררים הלוגמים מ"המוזה הירוקה", הלא היא האבסינת: הם נפוצו לכל עבר.

אבל משהו מקסמה האלמותי של העיר הזאת ידבק בו לבטח. כמוהו כמגלה ארצות רנסאנסי או כבוהמיין נודד שעולה אל העיר; מעין רסטיניאק בלזסייני שעולה לפריז כדי להעפיל בה אל הסלונים הנוצצים ביותר של החברה הגבוהה. איש אינו ערב לו שלא יחזור בסופו של דבר למקום הולדתו, שרוע על עגלת חציר כשק תפוחי אדמה.

בן העשרים ושתיים הזה מהלך ברחובות פריז בסמוך לי ומגלה את העיר הזאת, שחַיץ השנים עומד ביני ובינה. שבתי לפריז מקץ כמה שנים, ואני נוכח לדעת שזאת אינה העיר שעזבתי, פשוט משום שכבר לא אוכל "לגַלות" אותה מחדש. ואולי גם העיר עצמה – הנוסכת תמיד אשליה של איזה דבר נצחי – אולי אף היא השתנתה. עכשיו עלי למשש את דופק הזמן, לגלות ערים חדשות, מקומות חדשים. ככל שאנסה, כבר לא אהיה אותו בן עשרים ושתיים החולם להכות שורש בפריז, לכבוש את רחובותיה, להשתאות לראשונה אל מול יופיה. אינני בן העשרים ושתיים הזה, וכבר לא אהיה.

אחיות החסד

מאת ארתור רמבו
מצרפתית: דורי מנור ומשה סקאל

הָעֶלֶם שֶׁעֵינוֹ בּוֹהֶקֶת, וְעוֹר חוּם
מָתוּחַ לוֹ עַל גּוּף עֵירֹם שֶׁל בֶּן עֶשְׂרִים,
וְשֶׁרָאוּי הָיָה, צְרוּב-סַהַר וְשָׁחוּם,
לִהְיוֹת לְשֵׁד-בַּקְבּוּק פָּרְסִי לְאֵל סְתָרִים,

כְּלִיל לַהַט וּבְתוּלִי, עָנֹג וּמִתְחַשֵּׁר
בִּשְׁחוֹר הַמִּתְנָאֶה בְּנִצָּנֵי עִקְּשׁוּת –
כָּמוֹהוּ כְּיַמִּים עֻלֵּי-יָמִים אֲשֶׁר
דִּמְעוֹת לֵיל-קַיִץ הֵם, וּמִשְׁכְּבֵי קִשּׁוּט.

לְנֹכַח כִּעוּרוֹ שֶׁל הָעוֹלָם, הַנַּעַר
נִצְבָּט אֶל לְבָבוֹ הַמַּר וְהַמּוּקָע,
וּשְׁטוּף פְּצִיעָה נִצְחִית וַחֲשׁוּכָה כַּתַּעַר
חוֹשֵׁק הוּא בְּלִי-מֵשִׂים בְּאֵשֶׁת-הַצְּדָקָה.

אַךְ, הוֹ אִשָּׁה, תְּלוּלִית קְרָבַיִם וְחֶמְלָה –
אֵינֵךְ אָחוֹת שֶׁל חֶסֶד! לֹא תּוּכְלִי לִהְיוֹת
לֹא שְׁחוֹר מַבָּט, לֹא בֶּטֶן הַנּוֹשֵׂאת צִלָּהּ,
לֹא אֶצְבַּע, לֹא חָזֶה בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת.

עִוֶּרֶת וּבְתוּלָה וַאֲדִירַת-עֵינַיִם –
כָּל גִּפּוּפֵינוּ הֵם עִנּוּי אֲפוּף חִידָה
כְּשֶׁאַתְּ נִלְפֶּתֶת בָּנוּ, נַשָּׂאִית-שָׁדַיִם,
וְאָנוּ מְיַשְּׁנִים בָּךְ תַּאֲוָה כְּבֵדָה.

אֶת שִׂנְאוֹתַיִךְ, אֶת תֻּמֵּךְ הָאָץ לִכְרֹעַ,
אֶת כָּל הָעֶלְבּוֹנוֹת שֶׁנִּסְפְּגוּ בְּלִי-נַחַת,
אַתְּ מְשִׁיבָה לָנוּ בְּלַיְלָה חַף-מֵרֹעַ,
כַּדָּם הַזֶּה, שֶׁחֹדֶשׁ-חֹדֶשׁ אַתְּ קוֹלַחַת.

כְּשֶׁהָאִשָּׁה נִשֵּׂאת לְרֶגַע-בְּעָתָה
שֶׁל אַהֲבָה, חַיִּים וַעֲלִילוֹת-גְּבוּרָה,
הַמּוּזָה הַיְרֻקָּה נוֹשֵׂאת אֶת צִדְקָתָהּ,
וְשָׁרָה לוֹ אֶת הוֹד כְּבָלֶיהָ הַנּוֹרָא.

כָּעֵת, מִשֶּׁהֻפְקַע מִזָּהֳרוֹ, נִכְזָב
מֵאַחְיוֹתָיו חַסְרוֹת-הַלֵּב, הוּא מִתְיַפֵּחַ.
וְתַחַת שֶׁיִּשְׁגֶּה בַּתַּאֲוָה, הוּא זָב
לַטֶּבַע אֶת מִצְחוֹ שׁוֹתֵת הַדָּם כְּפֶרַח.

אַךְ כָּל הַשִּׁקּוּיִים, וְסִגּוּפוֹ כִּי-רַב,
פּוֹנִים עָרְפָּם לַזָּב, לְמוּד הַגַּאֲוָה.
הוּא חָשׁ כֵּיצַד בְּדִידוּת פּוֹשָׂה בְּאֵיבָרָיו
וְשָׂשׂ אֱלֵי קִבְרוֹ, יָפֶה וְסַר-אֵיבָה,

דָּבֵק בְּתַכְלִיּוֹת גְּבוֹהוֹת, בְּטִיּוּלִים
אֶל אֶרֶץ הָאֱמֶת שֶׁאֶת לֵילָהּ פּוֹרֶשֶׂת,
וּמִתְפַּלֵּל בְּגוּף וְנֶפֶשׁ חֲבוּלִים
לַמָּוֶת הָאוֹרֵב לוֹ כְּאָחוֹת שֶׁל חֶסֶד.

פורסם ב-30 בנובמבר 2012 בשעה 20:26 קטגוריות: יומני מסע | תגובות (2)

בייבי בום

"והוא אמר לך משהו בנוגע לתוכניות שלו?"
"סיפרתי לו על מפגש שאנחנו מארגנים עם יועץ משפטי ומומחית להפריית ביציות, וגם עם זוג שכבר עשה פונדקאות ויש להם תאומים. הוא היה צריך לתת לי תשובה כבר שבוע, ואתמול החלטתי להתקשר אליו, והוא אמר לי משהו, ממש בסוף".
"באמת?" אילנה התיישבה על הספה באפיסת כוחות. "מה הוא אמר?"

מתוך המדור "ולא יצא לי לגמור את בני אבשלום" – סיפורים על עקרוּת ופריון, "הו!", כתב-עת לספרות (אחוזת בית), גיליון 9. עורך: דורי מנור

מאת משה סקאל


אילנה ביקשה שישאבו את הזרע מגופו של בנהּ המת ויבראו לה נכד בדמותו.

חצי שעה קודם לכן הודיעו לה הרופאים שאפסו הסיכויים להציל את עומר. הוא שכב על המיטה בבית החולים. אמו התיישבה לצד מיטתו, כף ידו מוטלת בידה. כעבור כמה דקות נתנה בו עוד מבט אחד אחרון, ולאחריו קמה בבעתה ונסוגה אל ארץ החיים. האחיות הסיטו את הווילון, עשו מה שעשו, ובזמן שאחיה ואשתו דאגו להשגת תעודת הפטירה וארגון הקבורה, הלכה אילנה ודיברה עם הרופאים על שאיבת הזרע מבנהּ. הרופאים הנהנו ושתקו.

רגע מותו של עומר בתאונת דרכים, בגיל עשרים ושמונה, היה הרגע האחרון שבו ניתן היה להפרות רֶחם מזרעו. ברגע כזה שוב לא היה טעם לשאול שאלות כגון: מי תהיה האם, מי יגדל את הילד, והאִם עומר בכלל רצה ילדים. הוא הגיע לפרקו באופן הבלתי-צפוי והנורא ביותר, ולרשות המדע עמדו בין 24 ל-72 שעות שבהן זרעו עוד טרי וטוב לשימוש. בשלב זה קראו לעובד סוציאלי.

הגיע עובד סוציאלי ושמו גיל. הוא היה בן גילו של עומר בערך, ולמראהו נמלאו עיניה של אילנה דמעות. "המצב מורכב", אמר גיל לאילנה אחרי שהשמיע באוזניה דברי תנחומים והשתתפות בצער. "אמנם לפי החוק היבש, אסור לפגוע בשלמות גופו של אדם – וכאן אנחנו מדברים על פגיעה באיברים האינטימיים – ללא הסכמתו המפורשת. מצד שני", הוא בחן את הבעתה במבט רך, "מצד שני, בנסיבות מסוימות מותר להוציא איברים מסוימים מגופו של המת, לפי בקשה של קרוב משפחה מדרגה ראשונה, ואני מניח שגם צריך כאן צו בית משפט".

עכשיו עמדה לפניהם שאלת הטכניקה.
מישהו סיפר פעם לגיל, שבעבר היו הרופאים ניגשים לאדם גוסס כמה רגעים לפני המוות, מחברים אותו לכבלים חשמליים וגורמים לו להלם חשמלי. כתוצאה מהשוֹק הוא פלט זֶרע באופן עצמאי. גיל בלע את רוקו ואמר: "הרופאים יסבירו לך את הפרוצדורה, אבל באופן עקרוני אני יודע שאפשר להחדיר צינור דקיק לגוף ולשאוב את הזרע, ואפשר גם לעשות מה שנקרא 'קצירת האֶשך'".

אילנה נתקפה סחרחורת. היא צנחה על כיסאה בבית הקפה של בית החולים. גיל התיישב מולה ונעץ בה את עיניו הצלולות. הוא שאף אוויר והמשיך בדבריו. "כל הדברים שאמרתי עד עכשיו הם תאורטיים בלבד, ולזה צריך להוסיף שמשרד הבריאות הקים ועדה שהתפקיד שלה לבחון את המעמד החוקי של כל נושא הפריון וההולדה בישראל. והוועדה הזאת קבעה, שאפשר לעשות שימוש בזרע של אדם לאחר מותו, אבל רק בהתחשב ברצונו המפורש או המשוער, זאת אומרת רק אם את יודעת שהוא הביע רצון להיות הורה או שמשערים שהוא היה רוצה להיות הורה, ולהפריה של אשתו בלבד, בהנחה שהוא היה נשוי".

היא שתקה.

"אז אני מבין שעומר היה רווק?"
"כן".
"היתה לו בת זוג?"
"לא. הוא גיי".
"בן זוג?"
"לא ככל שידוע לי".
"והוא רצה ילדים?"

מצחה של אילנה התכווץ. למען האמת, היא לא ידעה דבר על רצונו של עומר בעניין זה. לא על רצונו המפורש ולא על רצונו המשוער.

היא ילדה אותו כשהיתה בת שלושים, אחרי שהרתה פעם אחת וילדה תינוקת מתה. התינוק שנולד היה מתוק להפליא והחזיר לה אהבה. היא השכיבה אותו על גבו, עיניה עקבו אחרי עיניו, ומעֵבר למבטי שניהם היו שרועים המרחבים האילמים והפרועים. הוא גדל והיה לאיש סודהּ.

אבל בשנתיים-שלוש האחרונות השתבש משהו. היא חשה שמין טינה לא ברורה הלכה והשתררה בינה ובין בנה. היא ניסתה לדבר עם עומר ולדובב אותו, אבל הוא שתק. היא ניסתה לקנטר אותו, אבל הוא הסתגר בשתיקתו. היא הרגישה שהם נמצאים בסחרור של התרחקות ורצתה לומר לו: "יום אחד אני כבר לא אהיה כאן בשבילך, ואתה תתחרט על כל הרגעים האבודים".

דווקא הריחוק הזה מעומר, ואולי גם גילהּ המתקדם, גרמו לאילנה להרהר בנכד שיהיה לה יום אחד. היא החליטה שאת נכדהּ היא תגַדל באופן מודע יותר ושלא תתמסר לו כליל כפי שהתמסרה לעומר, שתשמור לעצמה קצת מרחב. והוא יאהב אותה בגלל מי שהיא ובגלל מי שהוא. וכשיתבגר הוא יהיה לאיש סודה החדש וילווה אותה בשיפולי חייה, שכבר אפשר לנחש אותם בקצה האופק.

אבל עכשיו עומר מת, מת לפניה. הוא הקדים את הטבע, והיא כבר לא תוכל להגיד לו כלום, קל וחומר לדעת מה רצונו המפורש או המשוער בעניין ילדים.
"תגיד, הוועדה הזאת…" שאלה אילנה את העובד הסוציאלי, "הם אמרו משהו מיוחד בנוגע להורים של הילד? לזכויות שלהם?"
"כן, הם התייחסו לזה", ענה גיל. "קודם כול הם קבעו שזרע שנמצא בגוף לא יכול להיות מוגדר כ'נכס', ולכן הוא לא חלק מהעיזבון".
"טוב, זה ברור…"
"כן. וחוץ מזה הם היו יותר מפורשים ואמרו שהם לא ממליצים להפקיד בידי ההורים או הקרובים האחרים של הנפטר את הזכות להחליט איזה שימוש ייעשה בזרע. רציתי באמת לשאול אותך בנוגע לאבא, כי אנחנו צריכים את ההסכמה שלו".
"אבא של עומר חי בחו"ל", אמרה אילנה. "אנחנו גרושים כבר עשרים שנה ואין בינינו קשר. אחותי הודיעה לו מה קרה, והוא אמור להגיע לארץ לפני ה…" כאן שוב לא יכלה לעצור בדמעותיה.

לאחר שנפרדה מהעובד הסוציאלי יצאה אילנה למסדרון בית החולים. שם עמדה מול החלונות הגבוהים המשקיפים אל חצר פנימית ושאלה את עצמה אם עצי הפיקוס הקטנים, הכלואים באדניות בטון כבדות וגסות למראה, הם אמיתיים או מלאכותיים. ראשה הלם עכשיו שוב. היא עצמה את עיניה ובכף ידה האחת עיסתה את רקתה. לפתע הרגישה נגיעה בכתפה והסתובבה בבהלה. אחת האחיות עמדה שם ומסרה לה את חפציו האישיים של עומר: כמה בגדים, ארנק וטלפון נייד.

***
השכוֹל זר לכל מקום ולכל מועד, מאחר שאינו תלוי בחלל ובזמן. אותם בוּרים מאושרים שלא התנסו בו חיים במקום אחד בלבד. הם לעולם אינם בודדים, משום שתמיד יוכלו להיות חסרים למישהו, ויוכלו כמובן להיות בלעדיו ולהתגעגע אליו. זהו רגש קונקרטי, שיכול לבוא על סיפוקו. כשמת לך מישהו (הוא תמיד מת לך ולא לעצמו – הרי החסר אינו חש בחסרונו-שלו), קיומו של מי שהיה חי, מתאדה באחת, אך נוכחותו אינה מתפוגגת. ההפך הוא הנכון. השכוֹל צומח כמו חטוטרת על נפשו של ההורה. אין לו מטרה ואין לו תכלית, מפני שהוא אינסופי ונע במעגלים הננעצים זה בתוך זה כמו ציפורן חודרנית: ככול שיגזזו את הציפורן הזאת, היא תשוב ותצמח, בסבלנות אין קץ.

בשעת בין ערביים ישבה אילנה בסלון דירתה בתריסים מוגפים והתבוננה בטלפון הסלולרי שלו. כשהיה עומר בחיים אסור היה לה לגעת במכשיר הזה. הוא לא עזב אותו אפילו לרגע. עומר היה מה שנקרא, בעגה מקצועית, "מבוסס מיקום". בטלפון הנייד שלו היה נעוץ אלגוריתם שתִכנתו אותו לעשות דבר אחד פשוט: הכול לדעת. האלגוריתם הזה ידע על עומר הכול, או לפחות את הדבר החשוב ביותר: את הנקודה המדויקת במרחב שבה הוא נמצא בכל רגע נתון.

עכשיו נטלה אילנה בזהירות את הטלפון ולחצה על הכפתור. המסך נדלק והיא הסיעה את מבטה על האייקונים הקטנים שזהרו בו: יומן פגישות, מיילים, הודעות טקסט, אפליקציות. היא לחצה מהורהרת על רשימת השיחות האחרונות שלו: יואב פרומן, אבא, יעלי, ניר, בייבי בום, קופת חולים מאוחדת… היא שבה וקראה את הרשימה. יואב היה חברו הטוב של עומר בבית הספר התיכון, ואילנה התפלאה לגלות שהם עדיין בקשר. השיחה מאביו של עומר היתה שיחה נכנסת וארכה פחות מדקה. את יעלי וניר אילנה לא הכירה. אבל השם בייבי בום, שהיה רשום כשיחה נכנסת, סִקרן אותה. ולפני שהבינה מה היא עושה, היא לחצה על הכפתור.

"בייבי בום, ערב טוב".
"שלום", אמרה אילנה בהססנות.
"שלום עומר".
"לא, זאת אמא שלו. עם מי אני מדברת?"
"עם רותם", אמרה הטלפנית ואז שתקה במבוכה.
אילנה היססה לרגע, התלבטה, לבסוף אמרה: "עומר מת".
"מה? אבל רק אתמול דיברתי אתו…", אמרה רותם הטלפנית.
"הוא נהרג בתאונת דרכים. מחר ההלוויה".
"כמה נורא! אני מצטערת".
"תסלחי לי על הבורות", אמרה אילנה, "אבל מה בדיוק אתם עושים בבייבי בום?"
"אנחנו סוכנות פונדקאות, שעובדת עם נשים פונדקאיות בארה"ב".
"ועומר… זאת אומרת, הוא היה אתך בקשר?"
"קיבלתי את הטלפון שלו מחבר שלו, שעבד אתנו וחשב שזה יכול לעניין אותו. הוא היה נחמד כשדיברתי אתו. מנומס מאוד, אבל לא ממש שיתף פעולה. אחר כך כבר היתה לנו שיחה יותר רצינית. אני לא מאמינה, רק אתמול דיברתי אתו".
"תגידי, רותם, עומר מילא איזה טופס? או אולי הוא שלח לך מייל?"
"לא", אמרה רותם.
"והוא אמר לך משהו בנוגע לתוכניות שלו?"
"לא. אבל בשיחה שלנו אתמול הוא כן אמר לי משהו", אמרה רותם. "סיפרתי לו על מפגש שאנחנו מארגנים לזוגות של גייז, עם יועץ משפטי ומומחית להפריית ביציות, וגם עם זוג שכבר עשה פונדקאות ויש להם תאומים. הוא היה צריך לתת לי תשובה כבר שבוע, ולא ידעתי אם לרשום אותו למפגש הזה, ואתמול החלטתי להתקשר אליו, והוא אמר לי משהו, ממש בסוף".
"באמת?" אילנה שבה והתיישבה על הספה באפיסת כוחות. "מה הוא אמר?"
"משהו שקצת פגע בי, האמת. הוא אמר: 'עשי לי טובה, רותם, תצאי לי מהרחם!'".
אילנה שתקה.
"אני מצטערת", אמרה הטלפנית של בייבי בום. "באמת שרציתי לעזור לו".

***
כמה ימים לאחר מכן החל מבצע צבאי נרחב. מכשיר הטלפון של עומר צלצל, אילנה ענתה, ולמשמע הזימון האוטומטי לשירות מילואים בצַו שמונה, ניתקה את הטלפון ובכתה לראשונה. כמעט רווח לה שהוא כבר מת ולא ייצא למלחמה. אחר כך נשארה לשבת בסלון הדירה והדליקה את הטלוויזיה. "עשרות מילואימניקים ביקשו הקפאה או שאיבת זרע לאחר המוות", דיווחה מגישה באחת התוכניות. "מאז תחילת המִבצע חלה עלייה חדה בהתעניינות אנשי מילואים בחתימה על 'צוואה ביולוגית'". והיא הוסיפה וסיפרה שגם אסטרונאוטים מקפיאים את זרעם לפני שהם טסים לחלל.

האורח בתוכנית הטלוויזיה היה פרופסור נודע לפילוסופיה. לפני שנים הוא שכל את בנו, ועכשיו ישב באולפן ודיבר על החשיבות שבקשר מתמשך בין ההורה לילד המת ועל חשיבותה של נוכחות המת בחייו של החי. "חזקה על אדם שהוא רוצה להביא ילדים לעולם", קבע הפילוסוף. "חזקה גם על אדם לא נשוי שהלך לעולמו ולא הותיר אחריו צאצאים שהיה רוצה להביא ילד לעולם". והוסיף: "אם הוריו של אדם שלא היה נשוי ולא הותיר אחריו צאצאים מעוניינים להשתמש בזרעו כדי להביא לעולם ילד משלו, חובה היא לאפשר להם לעשות זאת, בעזרת אישה מתאימה. במדינה יהודית ודמוקרטית אין מקום להגביל את האפשרות של אישה או בת זוג, ובמקרה שאין כזאת – את האפשרות של ההורים – לשמור על כבוד האדם של המת בכך שיקימו לו זרע לאחר מותו."

אילנה העוותה את פניה בהבעת מיאוס והִשתיקה את הווליום. עכשיו האנשים שעל המסך הניעו את שפתיהם כמו בובות בסרט אילם. היא נזכרה שלא אכלה שום דבר מאז הבוקר, ובדממת החדר יכלה לשמוע את בטנה מקרקרת. אבל ברגע שחשבה על אוכל חשה בחילה, והיא נותרה לשבת שם, על הספה, בוהה בשפתיו הנעות של הפילוסוף.

פתאום צפרה בחוץ אזעקה עולה ויורדת. אילנה לא זזה ממקומה. כתוביות עלו על המסך והורו לתושבים לרדת למקלטים. הפילוסוף נעלם מן המסך, ואת מקומו תפס הפרשן הצבאי, שישב באולפן כמו שולטן מפוּטם על כסאו ונופף בידיו.

אילנה שבה והתבוננה בטלפון הנייד של עומר. כשהיה מפעיל את האפליקציה המבוססת מיקום, האלגוריתם ידע תמיד שהוא פה ולא שם. האלגוריתם הזה – כמו בת קול שיוצאת משמַים ומכריזה: פלוני לפלוני – הראה לעומר על-גבי הצג אילו אנשים נמצאים סביבו. עומר היה השֶמש והם היו הכוכבים.

אבל אילנה כבר נשמטה מזמן ממערכת השמש של בנה. היא הרגישה שהיא מרחפת ביקום ללא גרביטציה, ידיה מגששות לפנים, רגליה מועדות ליפול על אדמה שכבר נשמטה תחתיהן. וגעגועים ראשונים, איומים, לפתו את לבה.

* דבריו של הפילוסוף בטקסט מבוססים על הדברים שכתב פרופ' אסא כשר בהמלצות הוועדה הציבורית לבחינת הסדרה חקיקתית של נושא הפריון וההולדה בישראל, בדו"ח שפרסם משרד הבריאות בישראל ב-2012.

לעמוד "הו!" בפייסבוק: לחצו כאן

פורסם ב-20 באוגוסט 2012 בשעה 13:07 קטגוריות: כללי | פרסם תגובה

כחולה, מחרחרת ומלאת קסם – לא ממש אוטו

לא רק שערכה הולך ומשתבח, אלא שנדמה שהקידמה פסחה עליה. יש להודות: זה לא ממש אוטומוביל. זמנך עבר: מוסדות שעברו מן העולם

מתוך מוסף פסח, "הארץ":  http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1225848.html

מאת משה סקאל

קובץ:Volkswagen beetle DSCN0009.JPGשני מיני אוטומובילים ירדו לעולם: מכוניות וחיפושיות. הגזע הראשון הוא נשמת אפה של הקידמה ורץ בסחרחורת שלעולם לא תדע מנוח: רק קנית מכונית חדשה והנחת אותה על האספלט, וכבר היא מאבדת שליש מערכה, וכעבור חודש-חודשיים כבר תתרוצצנה בכבישים מכוניות צעירות וחזקות ממנה. אבל חיפושית היא עניין אחר בתכלית. לא רק שערכה הולך ומשתבח כיין המשומר, אלא שנדמה שכל עניין הקידמה פשוט פסח עליה. יש להודות על האמת: זה לא ממש אוטומוביל. גם מבלי להיכנס לדיון פילוסופי-אונטולוגי עמוק, העובדה שלחיפושית יש ארבעה גלגלים והיא נוסעת על הכביש גם עשרות שנים מיום שנוצרה – פלא בפני עצמו – אינה מלמדת בהכרח שהחיפושית שייכת לזן המכוניות.

מספרים שהיטלר בכבודו ובעצמו סמך עליה את ידיו ואמר משהו בסגנון: "הטבע יודע מה שהוא עושה". לאחר עלייתו לשלטון פנה הפיהרר למהנדס הרכב פרדיננד פורשה בדרישה שייצר לו מכונית שתוכל להסיע חמישה אנשים, להגיע למהירות של כמאה קמ"ש, לצרוך ליטר דלק אחד לכל היותר ל-15 קילומטר ובעיקר לעלות פחות מאלף מארקים של הרייך.

פורשה הרים את הכפפה. הוא חבר לתעשיין הגרמני ד"ר פריץ נוימאייר, וכך נוצרה החיפושית. זו גם תחילתה של חברת פולקסוואגן, שהוקמה כדי לייצר "מכונית עממית" במסגרת "כוח באמצעות שמחה", תוכנית התרבות העממית של הנאצים. המכונית במתכונתה זו יוצרה במיליוני עותקים בגרמניה, ברזיל ומקסיקו, ואפילו בדרום אפריקה וניגריה, זכתה למעריצים רבים ולאהדה רבה, והיא נחשבת לאחד מסמלי המאה ה-20.

כמה עשרות שנים לאחר מכן, בעיר העברית הראשונה, גם אני זכיתי להיות בעלים של יצור כזה. כשהייתי בן 19 הוצבתי לשירות צבאי בגלילות, והמרחק הקצר שבין תל-אביב לבסיס היה תירוץ מצוין לאבי: בנו הבכור יקבל חיפושית.

זה המקום לספר שמדובר בשיגעון משפחתי. בשנים ההן, ולמעשה עד עצם היום הזה, נוסע אבי בחיפושית שרכש סבי, משה סקאל, ב-1973. זאת חיפושית לבנה, שנראית כאילו אך לפני ימים ספורים יצאה את שערי המפעל, כל כך ממורקת ונמרצת היא. מדובר בדגם אמריקאי, שנבדל מהדגם הגרמני בכך שהזגוגית בו קמורה כבכל המכוניות, בניגוד לדגם הגרמני שבו הזגוגית שטוחה ומגיעה עד לקצה ההגה. בן דודי מצד אבי נוסע גם הוא בחיפושית, אף היא מדגם אמריקאי.

ובכן, התחלנו לחפש חיפושית. כבר אז, באמצע שנות ה-90, קשה היה לאתר חיפושית שתניח את דעתנו: או שהיא נראתה מרוטה מדי, או שהמנוע שלה השתנק, או שהמחיר היה מופקע. באחת מנסיעות המבחן כבר חשבנו לרגע שמצאנו את מבוקשנו, אבל לקראת סוף הנסיעה הודיע בעל החיפושית שהוא חש בלבו, וכעבור דקות ספורות כבר עשה את דרכו באמבולנס לניתוח לב פתוח באיכילוב, והעיסקה לא יצאה לפועל.

יום אחד, כשכבר אמרנו נואש, הילכתי ברחוב אלנבי וראיתי אותה מרחוק: כחולה, מחרחרת כמו בולדוג אנגלי בריא, מלאת קסם. על חלונה היה תלוי פתק: "למכירה". אמנם מבט קצר העלה כי אמנם מדובר בחיפושית מדגם גרמני שטוח זגוגית, אבל העלמתי עין מהפרט הזה. לא היה לי אכפת אם אהיה בעלים של בת חריגה למשפחת החיפושיות במשפחתנו.

עוד אני עומד ומתאהב, וכבר ניצת האור הירוק ברמזור והחיפושית המיוחלת נשמטה מבין אצבעותי. הגברתי את צעדי והתחלתי לרוץ אחריה במורד רחוב אלנבי, בואכה שינקין, ועוד הלאה, לעבר רחוב בן-יהודה. לבסוף, באחד הרמזורים הדבקתי אותה. רשמתי את המספר על פתק קטן וחזרתי הביתה.

למחרת קבענו עם הבעלים. התברר שהוא פרופסור באוניברסיטת בן גוריון שבנגב, שמקץ 20 שנות נסיעה בחיפושית בכל שבוע מתל-אביב לבאר שבע, החליט שהוא רוצה מכונית עם מזגן. גחמה מוזרה. באותה הזדמנות התברר, לשמחתנו, שהמנוע של החיפושית משופץ וכי היא במצב מכני מצוין, ועד מהרה נחתמה העיסקה. גיליתי גם ששנינו – החיפושית ואני – מאותו המודל: שנת 1976.

לא קראתי לה בשם. היא היתה החיפושית בה"א הידיעה, החיפושית שלי. במושב האחורי השאיר לי בעליה מנחה: דיסק של שוסטקוביץ'. עד מהרה למדתי להכיר כל חרחור וכל נשימה שלה, לחוש את הלוך הרוח של ההילוכים הנוקשים למראה, שהתמסרו למגע אצבעותי, לאמוד את הנגיעה הנכונה על הרפידות.

שני מיני אוטומובילים ירדו לעולם. מי שינהג בחיפושית בכבישי ישראל, ישפשף את עיניו לנוכח היחס המלבב, האצילי כמעט, שהיא זוכה לו מידיו של הנהג הישראלי. לא צפירות ולא גערות, לא חרפות וגידופים ואף לא שריטות בפח. מתברר שלכל נהג, ויהיה זה חמום המוח ביותר, שמורה פינה חמה בלבו לחיפושית: למשל הרפתקת אהבים במושב האחורי בגיל 17, או סתם נהיגה מלאת חירות ברחובות העיר בימים צעירים יותר.

הפכתי להיות "בעל החיפושית". בכל יום באתי בה לבסיס, ובמשמרות הארוכות, בשעות הערב נשכבתי לפעמים לנמנם במושב האחורי הזעיר שלה, הנעליים הצבאיות מונחות על הזגוגית. האוטומוביל המוצק כטנק שימש לא רק כלי תחבורה או סמל סטטוס של חריגות מבורכת, אלא גם "חדר משלך". אמנם כבר כמה שנים חלפו מאז קראה יעל דיין את קינת דוד על יונתן מעל בימת הכנסת, אבל בתקופה ההיא, המקום היחיד שקיבל באהבה ללא תנאי אותי ואת חברי אז, ששירת אתי בבסיס, היתה החיפושית. "תמיד במושב האחורי", כתבה דליה רביקוביץ באחד משיריה.

אחרי הצבא נסעתי לכמה שנים לפאריס והפקדתי את החיפושית בידיה הנאמנות של אחותי. אחותי גם הצמידה לה שם: "בימבה", אבל בשבילי היא תמיד נשארה "החיפושית". אחרי החזרה לארץ היינו – חברי ואני – נטולי אוטומוביל, עד היום שבו פקדה הסבתא הסורית על אבי, בנה, שיורה לבתו להשיב את החיפושית לבעליה המקוריים, לי. אחותי כבר היתה בהריון מתקדם בתקופה ההיא ונסעה בכל יום במכונית המאזדה של בעלה, עובד היי-טק, כך שהחיפושית עברה ללא בעיות מיוחדות בחזרה לידי. ובכל מקרה, איש לא היה מעז להמרות את פיה של הסבתא הסורית.

בשנים שעשיתי בפאריס, יותר ויותר חיפושית יצאו משימוש בישראל, והכבישים היו שייכים עכשיו, כמעט ללא עוררין, למכוניות חדישות. אבל אני הייתי גאה בחריגות המבורכת הזאת ונסעתי בגאון בחיפושית שלי, ואף סירבתי להצמיד לה את לוחית הרישוי "רכב אספנות". לא, היא היתה המכונית שלי, ועל אף החריקות והגיל שהחל לתת בה את אותותיו, לא עברו בי לרגע הרהורי כפירה. שלוש שנים לאחר מכן גם עבר חברי טסט והוציא רישיון, וקפץ ישר למים העמוקים: נהיגה בחיפושית בת שלושים ומשהו, אמנם שמורה היטב לגילה.

לא אמרנו נואש: לא כשבאחד הימים נחלץ גלגל מן החיפושית ויצא ממקומו במהלך נסיעה, ולא כשעשינו את דרכנו לילה גשום אחד מנתב"ג והחיפושית שבקה חיים בעת שדהרה בכביש המהיר; לא בימי החורף הגשומים כשלא התניעה, ולא בימי השרב שהפכו אותה בלתי ניתנת לנשימה. לא. נשארנו נאמנים.

עד היום שבו אפילו לנאמנות שלנו היה גבול והוחלט לקנות אוטו אמיתי, עם מזגן. החיפושית שלי עברה כמה גלגולים נוספים שלא כאן המקום לפרטם, ולבסוף הגיעה לזרועותיו של אחי הקטן. האח לא חשב אפילו לרגע לנסוע ביצור המשונה הזה, ולאחר תקופה שבה העמיד את התכשיט ברוטשילד עם שלט "למכירה" ושום לקוח רציני לא בא, הוחלט לשלוח את החיפושית לגריטה.

אבי התקשר ואמר לי לסור למשרד הרישוי כדי לחתום על פקודת המוות של החיפושית אבל דחיתי שוב ושוב את הביקור. לבסוף ישבתי שם הלום, וכשהגיע תורי החתימה אותי הפקידה על מסמכים שונים, גרסה את רישיון הרכב, הוציאה רישיון זמני ליומיים, וכעבור חמש דקות כבר לא היתה החיפושית שייכת לי אלא למדינת ישראל. בלב כבד מסרתי את המסמכים לאבי ונתתי לו ייפוי כוח. לא הייתי מסוגל לנסוע ולראות את החיפושית האהובה – זאת שיוצרה במודל שלי וליוותה את חיי במשך 15 שנים, נמחצת והופכת משטח פח נטול נשמה.

בלילה התהפכתי על משכבי בחרדה ובנקיפות מצפון, וכשקמתי בבוקר כבר חיכתה לי הודעת טקסט מאמי: "ברגשות מעורבים ועם עצב בלב אנחנו נפרדים עכשיו מבימבה, ששירתה אותנו נאמנה במשך 17 שנים". אבי, שכל העיסוק בחיפושית בתקופה האחרונה מרט את עצביו, היה פחות פיוטי. בהודעה קצרנית הוא כתב: "ברוך שפטרנו מבימבה". בשיחת טלפון אחר כך סיפר לי שלפני שנמסרה החיפושית לשוחט, הפשיטו אותה מאבזריה, עקרו ממנה את זוג המראות והותירו אותה עירומה ונכלמת.

בהמשך היום גם שלחו לי במייל תמונת פרידה, וכבר נחרדתי שאפתח את הקובץ ואראה את גוש הפח המחוץ, אבל לרווחתי גיליתי אותה עומדת ומבהיקה בשמש, תמימה ונקייה מדאגות.

אחרי תום ימי החיפושית, חברי ואני קנינו יונדאי גטס לבנה, מודל 2008, עם מזגן והילוכים אוטומטיים. מאז אנחנו נוסעים ביונדאי שלנו ברחובות העיר, ככל האדם, וכאילו כדי לייחד את המכונית שלנו משאר המכוניות בנות דמותה, גם קראנו לה בשם: ג'ובה, על שמו של בחור גרוזיני שפגשנו בטביליסי, בירת גיאורגיה. אבל זה כבר סיפור אחר.

פורסם ב-7 במאי 2011 בשעה 11:09 קטגוריות: משפחה, שאר ירקות | תגובות (1)

טוּרבּוּלֶנציוֹת

 סיפור קצר מתוך הגיליון השני של כתב-העת "מיס יוז" Ms.use

מאת משה סקאל

 

בינו לבינו, יאן קורא לזה "גְרוּזינג": קרוזינג בגרוזיה. רק אתמול בלילה הוא הגיע לכאן. המטוס המריא מנתב"ג ונחת כעבור שלוש שעות, בשעה שתיים בלילה, בנמל התעופה הקטן של טביליסי הבירה. בדרך נכנס הטייס לתוך ענן, ובמשך דקות ארוכות ניתר המטוס וקיפץ מעלה-מטה, מטה-מעלה. "איזה טוּרבּוּלֶנציוֹת!", חשב יאן, ואצבעותיו לפתו את ידיות המושב. כשנחת בשלום בטביליסי, הסיע אותו נהג המונית לפנסיון המשפחתי של אוקראינית עצומת ממדים היושבת יום ולילה בסלון ביתה העשוי עץ, מוקפת בדגלי כל הארצות ומעשנת. "בוֹרדל-מאמא אמיתית", אמר לעצמו יאן.

"הנאים השכנים בעיניך?"

"נאים".

הוא קרא באינטרנט על האוקראינית הזאת, שבימות המלחמה בגיאורגיה אספה לביתה את כל התיירים בעיר חינם אין כסף. ואילו בימות שלום היא ממגנטת אליה איכשהו שלל תיירים מהסוג שהולך נגד הטבע.

אבל זה כבר היה אתמול. והיום, ערב פסח, הוא נסע במטרו אל שדרות רוּסטַוֶולִי הרחבות והמפוארות, חצה אותן בגרון נטוי והגיע עד לכיכר שאינו יודע את שמה אבל מיד הבחין שיש בה קרוזינג ער במיוחד. כלומר, "גרוזינג". והנה רגליו כבר מוליכות אותו סחור-סחור בכיכר הזוכה בפיו מיד לשם הטורקי "טַקְסים" (במלעיל), משום שהיא מזכירה לו את הכיכר הגדולה באיסטנבול, מרכז הקרוזינג השוקק של העיר האסייתית-אירופית ההיא.

"טַקסים" של טביליסי אמנם צנועת ממדים בהשוואה לכיכר טקסים באיסטנבול, אבל גם כאן יש בחורים הנעים במעגל, וגם כאן נשלחים מבטים חמורים מתוך העיניים ובוחנים את הסחורה. יאן סובב ככה עוד רבע שעה ובסופו של דבר מתיישב על ספסל. מישהו מתקרב אליו, בחור גרוזיני שחרחר עם כובע מצחייה. הבחור מבקש אש, ויאן מושיט לעברו את המצית. הבחור דובר אנגלית לא רעה בכלל, הם מגלגלים שיחה. הגרוזיני, שמו ג'וּבָּה, מציע שיתהלכו יחד במורד אחד הרחובות, לכיוון העיר העתיקה.

יאן מסכים. הם מתחילים להלך ברחוב, והוא מספר לג'ובה שהגיע לכאן בערב הקודם לביקור של שבוע, שנולד בצ'כיה ועקר לתל אביב לפני שנתיים. הם חולפים ליד בית הכנסת של טביליסי, שמימינו, על קיר הבניין, מתוחה יריעת בד ועליה תצלום עצום של הכותל המערבי בגודל טבעי כמעט. "קיר הדמעות", כפי שמכנים אותו בלשונות נכר.

מעבר לעיקול בכביש, לא הרחק מהנהר, מפנה יאן את מבטו ימינה ורואה כיפות-כיפות: אלה בתי המרחץ העות'מאניים, מסביר לו ג'ובה. הוא משתמש במילה הרוסית "בַּנְיה", אבל יאן מבין, בזכות הצ'כית. הוא רואה כיפות אדמדמות שאפשר לשבת על קצותיהן ולבהות בעיר העתיקה שהערב כבר יורד עליה. "שעת הגנבים יורדת על העיר", הוא נזכר בשירו של בודלר. אחרי כמה היסוסים ומשפטים בלי תכלית מציע ג'ובה ליאן להיכנס עמו לבית המרחץ, ויאן נעתר. ג'ובה מבקש ממנו שטר של חמישה לארי. הוא נכנס לחנות מכולת וקונה שני בקבוקי בירה ירוקים וגדולים. השניים נכנסים לבית מרחץ ששמו "המסגד הכחול", מין בניין מודרני דו-קומתי שחזיתו המיופייפת צבועה בכחול ובזהוב ומתנשאת מעל לכיפות בתי המרחץ העתיקים. לפני שהם נבלעים במבנה נושא יאן את עיניו ורואה במרפסת הקומה השנייה גבר כבן שישים לבוש חלוק. כרסו העצומה משתפלת מן המעקה החוּצה. יאן משלם שישה לארי בקוּפה – עבורו ועבור ג'ובה – והם יורדים למלתחות. האיש בעל הכרס נבלע אף הוא בבניין.

במלתחות צועק עליהם מישהו בגיאורגית. הוא מורה ליאן על אחד התאים שהסִפרה 9 – "צְחְרָה" בגיאורגית – חקוקה עליו. יאן מתפשט. כל הנוכחים במלתחות לוטשים עיניים אל בשרו האדמוני הרך, המכוסה עלווה ג'ינג'ית עדינה, ואל הזין הנימול שלו. הבַּלָן נותן לו פיסת בד לבנה ודוחק בו להיכנס לבית המרחץ.

אדי גופרית לופתים את נחיריו. הוא מצליח לראות, מבעד לאדים, בריכה מהבילה מצד ימין ושורה של מקלחות משמאל. הוא עולה במדרגות ורואה בריכה קטנה נוספת שמימיה קפואים, ומימין לה יושבים גברים עירומים על משטח שיש ושותים מבקבוקי בירה גדולים. ומעבר להם – דלת הכניסה לסאונה היבשה.

אבל לפני שיאן מספיק להיכנס לסאונה כבר מגיע האיש השמן בחלוק, תופס בו ומשכיבו על משטח שַיש, שופך עליו דלי מים חמים, נוטל ספוג ברזל מקורזל, ומקרצף בו את בשרו. כשהבשר מגורה ודאוב שופך האיש השמן דלי מים חמים על יאן, ואז נופח אוויר בבד לבנבן בעל שתי שכבות, והבד מתנפח ומתנפח עד שהוא נהיה בועת קצף אחת גדולה, והאיש השמן מנפץ את בועת הקצף על גופו של יאן, ושוב, ועוד אחת ועוד פעם, ואז נוסעות אצבעותיו על גופו של יאן ומשקשקות את גופו לאורך האיברים ובעומק החריצים, ויאן עוצם את עיניו בגלל הקצף והסבון ועלפון החושים, והאיש השמן תופס את רגלו של יאן ומניח אותה בחיקו, ואצבעותיו מגיעות לכל המקומות ונכנסות לכל החריצים, ואז נשכב עליו האיש השמן ומועך אותו, קדימה ואחורה וקדימה ("איזה טוּרבּוּלֶנציוֹת!"), הוא מושיב את יאן על משטח השיש, שופך עליו דלי מים אחד, ועוד אחד, ולבסוף מקים אותו ממקומו וטופח לו על השכם.

יאן מעולף. בתוך הסאונה הוא רואה את ג'ובה יושב ושותה מבקבוק הבירה הירקרק. שאר הנוכחים יושבים צמוד-צמוד, שניים מעסים זה את זה, אחד יושב חסר תזוזה כמת במעלה המדרגות ומגבת על ראשו, אחר טומן את ידיו בין רגליו ומניע את האצבעות בתנועה נמרצת. ג'ובה מוסר ליאן את בקבוק הבירה ומורה לו להתיישב לצדו. משמאלו של יאן – גחלים לוחשות, גדולות כאשכי פר. ג'ובה נעמד מול יאן, ובידיים זריזות שופך מבקבוק הבירה על הגחלים.

אי-אפשר לשאת את האדים ואת החום. צריך לברוח החוצה, לטבול בבריכת המים הקפואים, לשבת על ספסלי השיש ולנעוץ עיניים אדומות וטמומות בשאר הנוכחים. אחר כך צריך לרדת ולהסתבן שעה ארוכה במקלחות. השעה כבר מאוחרת ולאט-לאט עוזבים הנוכחים את בית המרחץ. האיש השמן בחלוק הולך ונעמד במקומו הקבוע במרפסת, לוטש את עיניו לעבר הנהר. יאן יושב בפישוק איברים על ספסל השיש ומציץ בג'ובה. זה מרמז לו לשוב ולהיכנס אחריו לסאונה. הפעם הם לבדם שם. הוא משכיב את יאן על הספסלים המלוהטים, נושק לו בכל החריצים, ואז מניף את גופו והולך לזרות עוד בירה על הגחלים. אדי הבירה עולים מן הגחלים בקול צעקה, וג'ובה שב ונוטל את גופו של יאן בשתי ידיו החזקות ומניף את עכוזו באוויר.

"טנק סובייטי", יגיד יאן לפונדקאית האוקראינית, כשישוב לפנסיון בחצות. הוא יעלה על יצועו, וריח הגופרית ואדי הבירה עוד יוסיפו לרחוש בו שעות ארוכות. עד הבוקר.

פורסם ב-18 בדצמבר 2010 בשעה 11:38 קטגוריות: הרפתקאות, יומני מסע | פרסם תגובה

תגים |

חיפה על ההדסון

רשימה חדשה שלי על יצחק קרונזון, סופר פולחן. מתוך הארץ:

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1203899.html

המדריך שלי בצופים בכיתה ד', ירין מליניאק, היה ממושקף והיו לו שערות על הרגליים. בימי שלישי ושבת היינו צועדים בעקבותיו בשלשות אל עבר החולות המקיפים את שדה-דב – אותן דיונות רכות, שקוצים וסרפדים היו נעוצים במבושיהן. שם – במקום שבו מתנשאים היום מגדלי מגורים מצופים שיש – היינו משתטחים ארצה למשמע פקודת פזצט"א (פול-זחל-צפה-טווח-אש), רודפים אחרי מטרות דמיוניות ומתפקדים כמו חיילים אמיתיים, ולבסוף היה ירין מליניאק מושיב אותנו במעגל, ממלא מעטפות נייר חומות בחול, נועץ בו נרות וקורא לזה "פנסים סיניים". אז היה שולף מהתיק חבילת דפים ששוליהם קמוטים וקורא לנו – בקול נמוך שזה מכבר התחלף ובהטעמה – את הסיפור "ילד מחרבן". כמעט תמיד אותו סיפור.

פורסם ב-15 בדצמבר 2010 בשעה 12:05 קטגוריות: ביקורות | תגובות (1)

על "העיר האדומה" המהוללת, ועל תלאותיהם של נחשים ושל בני אדם

יומן מרקש

מאת משה סקאל

גרסה מקוצרת של היומן פורסמה ב"הארץ":http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1200552.html

תמונות מרקש: סבסטיאן דולידון photos Marrakech: Sébastien Dolidon (לחצו להגדלה)

על מרקש לא יכולתי לכתוב בעת הביקור בעיר, אלא רק ממרחק של כמה ימים, לאחר שכבר עזבנו את מרוקו. נווה המדבר המרהיב הזה, "העיר האדומה" המהוללת, הביא לידי שיא את משחק התפקידים הכוזב שנכפה במרוקו על התייר הישראלי הדובר צרפתית, שמוחזק לפיכך בגדר צרפתי בכל רמ"ח איבריו (למעט נפש). אבל אשוב לכך בהמשך.

נדמה שכּל פגעי הזמן, הטבע והאדמיניסטרציה ירדו לפקוד אותנו במרקש. הגענו אליה בתום נסיעה של שמונה שעות מפֶס, בקרון שישבו בו בעיקר אנשי עסקים מרוקאים. נהג המונית הוריד אותנו בלב העיר העתיקה, ומיד עטו עלינו נערים והציעו בתוקף להוביל אותנו לבית המלון "אפריקייה". "אין צורך", ניסיתי לומר, ובמאמצים רבים הצלחנו להיפטר מהם ולצעוד נחושים ברחוב עם התרמילים הגדולים על הגב. את המלון מצאנו לבסוף, בית עתיק ולו פטיו שכמוהו רואים הרבה באנדלוסיה שבספרד, עם חדרים המשקיפים לעצי תפוז וציפורים החבויות בין ענפיו.

כיכר הג'מעה אל-פנה. גירסה אוריינטלית של ציורי ברויגל

יצאנו לתור את הג'מעה אל פְנָה, הכיכר הקדחתנית, עצומת הממדים, שהעיר כולה כמו מתנקזת אליה בשעות החשיכה. קשה לתאר את הכיכר הזאת למי שלא חזה בה בעיניו, ועדיין לא נתקלתי בתמונה שתצליח להעביר את החוויה החובקת-כול הזאת באופן מספק. יותר מכל מעלה הכיכר על הדעת גרסה אוריינטלית, מהבילה, של אחד מציורי ברויגל. ג'מעה אל פנה – "חבורת המתים", לפי הפירוש המקובל – היא כיכר אדומה ורחבת ידיים, שהחל בשעות אחר הצהריים מתחילים לרחוש בה משביעי נחשים, מאלפי קופים, מספרי סיפורים, להקות של נגנים ושל להטוטנים, רקדנים וזמרים נודדים. עשרות רבות של דוכני מזון מוקמים בה ערב-ערב: דוכני חלזונות ודוכני קוסקוס ודוכני בשר ודוכני מיצים ודוכני עוגות ועוד. עשן גדול מיתמר מעל הכיכר כמו מעל קרמטוריום, אלפים מתושבי מרקש ומתייריה יושבים שם וסועדים את לבם, ובין הדוכנים סובבים עניים וממתינים עד שהסועדים יבצעו מלחמם ויתנו להם כמה בצעים. לפעמים אחד הרעבים לא מתאפק ופשוט חוטף מהשולחן חתיכת לחם או פיסת דג. איש אינו מתרעם עליו: מעולם לא נתקלתי בסולידריות אמיתית עם העניים כמו במרוקו. לא צקצוקי לשון ואנחה של חמלה כמו אצלנו.

בשנת 1939 ביקר הסופר ג'ורג' אורוול במרקש וכתב: "כשאתה מתהלך בעיר זו – מאתיים אלף תושבים, שמהם לפחות עשרים אלף אין להם משלהם אלא הסחבות שלעורם – כשאתה רואה איך האנשים חיים, ועוד יותר באיזו קלות הם מתים, קשה תמיד להאמין שאתה מתהלך בין יצורי אנוש. כל האימפריות הקולוניאליות באמת מיוסדות על עובדה זו. האנשים יש להם פנים חומים – ומלבד זאת, הם מרובים כל-כך! האומנם הם בשר כבשרך? אפילו יש להם שמות? או שמא הם רק כמין חומר חום, שאין להבחין בו הבדלים, שיש בו עצמיות כשל דבורים או חרקי אלמוגים? הם עולים מן האדמה, הם מזיעים ונמקים ברעב שנים מספר, ואחר חוזרים ושוקעים אל תלי העפר האלמוניים של חצר הקברות ואין שם לב כי אינם. ואף הקברים עצמם חוזרים במהרה ומתעלמים לתוך הקרקע". (מתוך "מדוע אני כותב" תרגם אפרים ברוידא, תל אביב 1984).

כשתושב מרקש נתקל בתייר צרפתי, מטרתו אחת: להוציא ממנו כסף, וכמה שיותר. אם בטנג'יר יכולנו להתלך בטיילת בשתיים לפנות בוקר, לנעוץ מבט ארוך בפוסעים ולהיכנס לברים המפוקפקים ביותר, אם בפֶס יכולנו להתיידד עם תושבי העיר העתיקה ולצאת לתור איתם את העיר החדשה בלילה, הרי שבמרקש כל מבט ארוך מדי, כל השתהות של שנייה, עולים לו לתייר, כמעט בהכרח, במבול הצקות עיקש. הסתכלת על מישהו – מיד הוא ניגש ושואל מה אתה צריך, ולא ירפה ממך עד שתתן לו כסף. במקרה של זהותי הכוזבת המשא היה כבד במיוחד, משום שהיה לי ברור שאני משחק מִשחק שאינו שלי. ידעתי שהם רואים אותי ומשוכנעים שאני צרפתי, ושבעיניהם צרפתי הוא בהכרח בעל ממון רב, והרי אני לא צרפתי וגם לא בעל ממון.

כל משביעי הנחשים, מאלפי הקופים, הקוראים בקלפים ומספרי הסיפורים קפצו עלינו בג'מעה אל פנה וניסו להשביענו, מי בלחש ומי בקולי קולות, לשלשל מעות לכיסם. מצד שני, כשרואים את הצרפתים המשתרכים ברחובות מרקש – את הנשים העטויות חיקויי בגדים "מסורתיים", קרי גלביות צבעוניות ונעלי בַּבּוּש עשויות עור בעלות קצוות מחודדים, ואת הגברים בנעלי מוקסין, בחולצות פרופות כפתורים ובזקָן שהגלבים עמלו עליו הרבה – אי אפשר שלא להזדהות עם המרוקאים. ובכלל, נראה שהצרפתים נהנים לשחק את המשחק המתיש הזה.

"הלוא אתם מכירים את התיירים", כתב עגנון בסיפורו "תהילה", "שׂוחקים היו עלינו ועל הארץ, כיוון שהרחיב לנו המקום קצת בארץ התחילו אף הם באים לראות. וכשהם באים רואים הם אותנו כאילו לא נבראנו אלא לשמשם. ברם דבר טוב יש בתיירים, שמתוך שאנו מראים להם אף אנו רואים". אלא שאיש אינו באמת סבור שהתיירים הצרפתים יכולים ללמד משהו את המרוקאים. בעבור הצרפתים, מרוקו היתה ונותרה החצר האחורית שלהם, המקום האפלולי שבו הם אדוני הארץ ועושים ככל העולה על רוחם. קצת כמו הישראלים שיוצאים להודו ומשאירים מאחוריהם אדמה חרוכה, אבל כאן הם דוברי השפה, ובעיני עצמם הם עדיין שליטי המקום. בתום החופשה ישובו הצרפתים מרוצים למולדתם, והקופים בכיכר הג'מעה אל-פנה ימשיכו לסוב עגמומיים על גבי המרצפות הלוהטות, אסורים בשלשלותיהם.

בית המלון שאליו עברנו למחרת (מלון אפריקייה שאליו נקלענו בערב הראשון היה מטונף, ועזבנו אותו באנחת רווחה על אף הפטיו היפהפה) שוכן בירכתי כניסות העובדים של מלונות הפאר בעיר העתיקה. המעבר הצר הזה מנקז לתוכו את כל האומללוּת שבשיפולי הפאר וההדר, באותם אחוריים מפויחים שהצרפתים אינם רואים ממקום מרבצם על שפת הברכה של הקלאב מד, בעודם שוכבים חרוכים בכסאות הנוח. בבית המלון שלנו יש שני עובדים בלבד, שני בחורים צעירים העובדים שבעה ימים בשבוע, שתים-עשרה שעות ויותר ביממה, וזכאים לשלושה ימי חופשה לכל היותר בחודש, וכל זה תמורת שכר המשתווה לחמש-מאות ש"ח. המלצר במסעדת "אוסקר", שבה אנחנו אוכלים יום-יום מרק חריימה וטג'ין ושותים תה חוֹחי (חליטת עלי מנטה והרבה סוכר), עובד אף הוא שתים-עשרה שעות ביום, שבעה ימים בשבוע.

לא רחוק מאתנו שוכן הרובע החדש של מרקש, גֶליז, ובו שדרות רחבות והדורות, רשתות מזון מהיר בינלאומיות ותיירים שהדירהם מצוי בכיסם. אבל אנחנו מעדיפים להיות ספונים במלוננו הצנוע שבעיר העתיקה. גם וירוס הקאות אינו נחסך מאתנו בעיר המהבילה הזאת – שלושים ושמונה מעלות ביום הצונן ביותר לשהותנו. זה הסתיו כאן. בבוקר, אחרי ליל שימורים ארוך, אני יוצא לבית המרקחת, מכווץ גבינים נגד כל הטרדנים, וחוזר ובאמתחתי שלל תרופות ומולטי ויטמינים.

אחרי יומיים של הסתגרות וצום תענית, אנחנו שבים בערב לתור את העיר. בכיכר ג'מעה אל פנה סובבים גברים בגלביות ונחשים שמנים סביב צווארם. אחרים קושרים לפרק היד קופיף אומלל ומנסים לשדל בעזרתו את התיירים לתת להם כמה דירהם. לא רחוק משם מקבצות להקות הנגנים קהל רב סביבן, המוסיקה נשמעת עד למרחוק – תופים, כלי פריטה מסורתיים, כלי הקשה. המוסיקה הולכת וגוברת, הקהל שופע חיוכים ומהופנט, מדי פעם קם מישהו וכל גופו רוטט, והוא מתחיל לחולל כמי שדיבוק אחזו, מהר יותר ויותר, והזמר הראשי, הפורט על כלי דמוי עוּד, נצמד אליו. עיני הצופים יוצאות מחוריהן מרוב עונג, והמוסיקה מתגברת ומתגברת, ואז פוסקת באחת.

הימים שנותרו לנו בעיר האדומה עברו עלינו בשוטטות בשוק של מרקש, שבו פוסעים קשישים נמרצים המחזיקים עופות חיים בציפורניהם ושפנים באוזניהם; בעמידה על המקח עם סוחרי קערות הנחושת ורוצעי חגורות העור; ברחרוח מיני בשמים ותמרוקים, תרופות וסמי מרפא. "אין כאן לא שמות ולא שלטים", כתב הסופר השוויצרי היהודי ממוצא בולגרי, זוכה פרס נובל, אליאס קנטי על השווקים של מרקש. "כל מה שעומד למכירה מוצג לראווה. לעולם אינך יודע כמה יעלו הדברים, אין הם נושאים מחירים, והמחירים אף הם אינם קבועים. (…) בחברה שכה רב בה הנסתר, בחברה המסתירה בקנאות את פנים בתיה, את תואר נשיה ואת פניהן, ואפילו את בתי האלוהים שלה לבן תשזפן עין נוכרייה, בחברה כזאת מתעצם כפל כפליים קסמה של הפתיחוּת שבה הדברים מיוצרים ונמכרים" (מתוך "קולות מרקש", הוצאת כרמל 2000).

העמידה על המקח היא אמנות שהגֵנים המזרחיים שלי אמורים היו להיות מבורכים בה, אך דווקא דורי הפליא ממני להתמקח בטיעונים מפולפלים. למשל: "זה הוא, העשיר", דורי מצביע עלי ואני נכלם. "אני סטודנט מרושש", ממשיך דורי ומרכך את לבו של הסוחר המרוקאי, "יום אחד, אולי, יהיה לי כסף". "אינשאללה", אומר הסוחר ומפחית בבת אחת שני-שליש מהמחיר. "יש טיעונים שאינם מעוררים אלא לעג", כתב קנטי, "אבל אחרים פוגעים היישר בלב. קודם שתוותר, עליך לנסות הכול".

לפני שעזבנו את העיר, הספקנו גם לשוטט בגן מז'ורֶל הטרופי כמעט, היפה-להכעיס, שלי הזכיר דווקא את הגן הטרופי בריו דה ז'נרו, ובטבורו עמוד הנצחה צנוע לזכרו של איב סן לורן, בעליו בעשרות השנים האחרונות; לִבהות בדוכנים העמוסים עד לגדותיהם בעוגיות מתוקות וצבעוניות, שמעליהן לעולם תלוי דיוקנו של מלך מרוקו, הלוגם מספל תה נענע; לסייר במלאח', הוא הרובע היהודי, שיהודיו נפוצו לכל עֵבר.

וגם שלל מכשולים ביורוקרטיים עמדו בדרכנו: מאחר שפג תוקפה של ויזת התייר שלי והיה צורך להאריך אותה בשלושה ימים נוספים, ניגשנו למשרד המשטרה המקומית, שם פלבלו הלבלרים בעיניהם וסירבו לשתף פעולה, וכך גם במשטרה הראשית של מרקש ובמשרד ההגירה שבנמל התעופה. שלושה ימים עברו עלי בחרדה עמוקה, וכשהתייצבתי בסופו של דבר בנמל התעופה של קזבלנקה מול משטרת הגבולות של מרוקו, תייר בלתי חוקי שכמותי עם ויזה שפג תוקפה, עבר הכול בשלום והשוטר אישר לי לעלות על המטוס ולצאת מהארץ. "איך היה בטיול?" שאל איש הביטחון ביציאה. "יפה מאוד", עניתי, "מרוקו ארץ יפה מאוד". "אלחמדאללה", ענה איש הביטחון וחיוך בעיניו.

כשעלינו למטוס עוד הספקנו לשמוע במהדורת החדשות את מלך מרוקו מכריז: "השלום בין הישראלים לפלסטינים איננו בלתי אפשרי". וכבר היינו עם רגל אחת מחוץ לאפריקה, בדרך לאירופה, ומשם – לאסיה.

***

יותר משלימדה אותנו מרוקו על המרוקאים, היא לימדה אותנו על הצרפתים, אותו עם שבחיקו ישבתי חמש שנים ויותר, למדתי את שפתו ואת מנהגיו, ויום אחד פרשתי ממנו ושבתי למזרח הקרוב. ומאז אני מנסה, ככל שמותיר לי הדרכון הישראלי הכחלחל, למתוח את גבולות ההוויה – לא בזקיפות ולא בכיבושין ולא בנמיכות קומה, אלא עין בעין. האוריינט שאותו חיפשו ויצרו בעיני רוחם הצליינים של המאה התשע-עשרה – אלה שבאו בשליחות עצמם ואלה שנשלחו ע"י ממשלותיהם – האוריינט הזה שוחק להם עכשיו בפניהם המתות, ידו האחת מפנה אליהם אצבע משולשת וידו השנייה אוחזת בבטנו השותתת דם. באחד הראיונות סיפר פול בולס כי כשהגיע לראשונה למרוקו, היתה זאת ארץ טהורה שבה שרו האנשים ורקדו ברחובות. "עכשיו הכול נגמר", הוא קבע בצער. "אפילו הדת. בעוד כמה שנים, כל הארץ תהיה בדיוק כמו שאר הארצות המוסלמיות: פרוור מצוקה אחד גדול של אירופה, מלא בעוני ובשנאה".

אינטגרציה

אני נזכר ב"יום האינטגרציה" שלי, בשנות מגורַי בפריז. לצורך חידוש אישור השהייה שלי בצרפת, אילצו אותי השלטונות לשבת במשך יום בכיתה אחת עם מהגרים דוברי צרפתית בזמן ששיננו באוזנינו את עקרונות הרפובליקה. בהפסקת הצהריים הובילו אותנו לחדר אוכל והניחו לפנינו מגשי פלסטיק ובתוכם כרע עוף צוננת. אחד מחברי לכיתה, בחור מרוקאי, נעץ את מזלג הפלסטיק בפולקע המשמימה ואמר לנו: "רואים? זאת האינטגרציה!".

כמה היינו רחוקים אז, בפריז הרפובליקנית, מנתח האוריינט שלנו המרטט בשמש. בתינו נדמו לנו עכשיו כחגבים, וכל רצוננו היה להצליח לנעוץ את שיני המזלג בחתיכת העוף ולבתק אותה מן העצמות. עד-מהרה ויתרנו, ואיש-איש נשמט על מושב הכסא ושקע בהרהוריו. אישור השהייה ניתן לנו בסופו של "יום האינטגרציה", אבל אפילו הוא לא הצליח להשאיר אותי שם. ואולי, עוברת בי פתאום מחשבה מבהילה, אולי מעולם לא שבתי.

ספטמבר-אוקטובר 2010

לקריאת החלק הראשון של יומן המסע, על טנג'יר: http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1198081

לקריאת החלק השני של יומן המסע, על פס:

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1199308.html

פורסם ב-28 בנובמבר 2010 בשעה 8:04 קטגוריות: יומני מסע | תגובות (1)

תגים |

אובמה בלי שיניים בעיר העתיקה

מאת משה סקאל

 מתוך "הארץ": http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1199308.html

סעד, בן 18, דובר צרפתית נהדרת ומתכנן ללמוד בעתיד כימיה או פיסיקה באוניברסיטה בגרמניה. גם חבריו מדברים על גרמניה בעיניים נוצצות, אבל הם מוטרדים דווקא מהתדמית שיש לאסלאם באירופה, ובמיוחד בארצות הברית. פרק שני מתוך שלושה פרקי מסע במרוקו.

איך אפשר לתאר את מערכות היחסים המורכבות בין המקומיים לבין האירופאים במרוקו בלי לחטוא בקלישאות אוריינטליות? מצד אחד של משפחתי אני תוצר מובהק של האימפריאליזם: הצרפתית של סבתי הקהירית, שאיפשרה לה לחיות בעיר הולדתה בניכור גמור לסביבתה הערבית, היא אותה תרבות שהביאה אותי לפאריס וקבעה מבחינות רבות את האדם שאהיה. אך מהצד האחר, הדמשקאי, יש בי כמיהה אדירה להיות בן המקום כמו סבי בזמנו: סבא משה אמנם לימד צרפתית לפרנסתו באליאנס, אך עד מהרה נטש את מקצוע ההוראה והלך לעבוד בבורסה של דמשק, שם עבד והתרועע כמעט אך ורק עם מוסלמים, ילידי העיר כמוהו, כתב פרוזה בערבית, ובזכות קשריו המצוינים הצליח להשיג ב-1948 אשרת יציאה ללבנון; שם שהתה המשפחה כשנה לפני ההגירה הסופית – לישראל – שלא נעשתה מטעמים ציוניים דווקא.

לדמשק לא אזכה להגיע בעתיד הקרוב, אך בינתיים אני מתרפק על ארץ חמדת אבותי ומותח ככל האפשר את הגבולות הגיאוגרפיים שמאפשר לי הדרכון הישראלי, אוטם את העיניים ואת האוזניים לאזהרות מנסיעה למדינות ערב, מתכחש לפרנויה המולדת ולפרופגנדה ("תוציאו את ישראל טוב", ככתוב בשלט בנתב"ג), ומסתובב בזהותי ה"צרפתית", החוסכת לי בלבולי מוח אבל אולי גם כמה שיחות מעניינות. רק ביום האחרון במסענו לקהיר לפני שנה, כשקניתי בחנות ספרים בכיכר טלעת חארב המהודרת (שבה התגוררה סבתי) ספר ובו כרזות קולנוע צרפתיות מאמצע המאה שעברה, שאל אותי המוכר מאין אני ואמרתי "מישראל". עיני כל הנוכחים נישאו לעברי בסקרנות.

בחזרה למרוקו. לפס הגענו ב-11 בלילה. אנחנו שוהים ב"פנסיון דלילה", בפאתי המדינה, כחמישים מטר מהחומה המקיפה אותה. המדינה כאן אמורה להיות גדולה ומסובכת כל כך להתמצאות, שבמדריך הטיולים הצרפתי שלנו המליצו להצטייד במצפן כדי למצוא את הדרך החוצה ממנה. במדריך הטיולים דייקו כשהגדירו את פנסיון דלילה כמשהו בין שיק מרוקאי לבין קיטש גמור. חבורת האנשים שישבו במבואה על כריות מוזהבות ושתו תה גרמו למקום להיראות לנו בסופו של דבר יותר אותנטי מאשר קיטשי.

את השעתיים הבאות העברנו עם צמד בריטים על גג הבניין הצופה אל ההרים המקיפים את העיר. שתינו יין אדום שהבריטים סחבו אתם במעבורת מספרד (קשה מאוד, ואולי בלתי אפשרי, להשיג אלכוהול בעיר הדתית הזאת), וידידתנו הטרייה, מעצבת התכשיטים, סיפרה לנו על עבודתה בלונדון, בחברה שכל עובדיה, פרט לה, הם יהודים חרדים.

אברהים, מנהל פנסיון "דלילה", הוא השמשון של המקום. הוא לבוש חולצה מרוקאית מסורתית ועליה סיכה עם דיוקנו של ברק אובמה, ובאמת, השניים דומים דמיון מבהיל זה לזה. רק שלאברהים שתי שיניים בלבד, שאחת מהן משתלשלת משפתיו כמו שן חלב שעוד רגע תיפול. בערב הבא מתכנסים כל אורחי הפנסיון במבואה, מתיישבים על גבי הכריות המוזהבות, לוגמים תה מנטה מהביל ואוכלים עוגות שקנה בנדיבותו ניקולא, טבח צרפתי בן 23 שעוזב למחרת בבוקר. ניקולא הוא יליד העיר לה-מאן שבצרפת. הוא עובד במסעדה של מועדון לקוחות פרטי ברובע ה-16 בפאריס, ומספר שזכה לקצוץ פעם סלט לכדורגלן זינדין זידאן.

יושבים אתנו שני צרפתים קשישים ממחוז לורן, שני הבריטים שלנו, בחור ספרדי מקורדובה ושמו אנחל, ובחור סנגלי שתקן וחייכני שלא הסגיר את שמו. אני מלהטט בין אנגלית, צרפתית ועברית. אחד הצרפתים אומר לאברהים שהוא דומה לאובמה. אברהים מסמיק כפי יכולתו ועונה בהצטנעות: "כן, זה מה שאומרים". כשאני מספר לו שבמדריך המליצו לנו להצטייד במצפן במבוכי המדינה, הוא מתרעם: "אבל זה לא מדבר כאן". צודק. ובכלל, מי רוצה לצאת מהמדינה?

בתשע בערב, אחרי המשתה המאולתר, אנחנו נכנסים בשער העיר העתיקה הסמוך למלוננו, אחד מ-14 שערי העיר, ומעפילים באחת הסמטאות עד לחמאם הקרוב. בכניסה אומרים לנו לבוא בעוד חצי שעה, משום שזאת עדיין שעתן של הנשים. אנחנו יושבים בינתיים בבית התה עם מוחמד ח'תבי, קשיש ברברי דובר צרפתית רהוטה, שהתיידדנו אתו ביומנו הראשון בעיר, והוא מספר לנו שבמדינה של פס, שנבנתה רובה ככולה במאה השמינית לספירה, יש 270 רבעים. בכל רובע בית ספר קוראני, מסגד, בית תמחוי, באר מים, מאפייה וחמאם. במדינה עצמה מתגוררים כיום כ-580 אלף תושבים.

מי שתועה ברחובותיה הצרים של העיר העתיקה של פס מרגיש כאילו הזמן קפא במקומו. בסמטאות המקורות לוחות עץ מהלכות אתונות עמוסות סחורה, ובעליהן נועצים מקלות מחודדים בבטנן כדי לזרזן. מעבדי עורות חולפים בצעדים מהירים, וצחנתן של יריעות העור שנפשט זה עתה משתקת לרגע את הנשימה. מיני רוכלים ניידים עוברים ומציעים את מרכולתם הדלה. מימין ומשמאל פתוחים הדוכנים ומציעים עשרות מיני תמרים, עוגות, חלבה. יש שם שוק בדים ושוק כלי כסף עתיקים ושוק גלביות ושוק נעליים מרוקאיות מחודדות בצבעים ודוגמאות אינספור. בשוק הבשר מונחים נתחי הבהמות על הדוכנים ומושכים אליהם את הזבובים, וגם ראשי כבשים ופרות, שמוחותיהם שפוכים על הדוכן.

מי שמצליח לפלס את דרכו ולהגיע לאחד השערים יכול לשבת ולאכול מרק חרירה, קוסקוס (היום יום שישי, יום הקוסקוס במרוקו), לשתות קפה או תה ולהירגע קצת מההמולה. רגע אחד עצרת, וכבר ניגש אליך מישהו ושואל: "מה אתה מחפש?" ורעהו מסמן לך מרחוק: "מה אתה רוצה?" כל מה שתרצה – יציעו להביא לך מיד. התייר במרוקו נמשך אחרי תשוקותיו, אחרי חשקו למזון, למשקה, לתאוות בשרים.

בן זוגו של פול בולס, מרבאת, השווה את האירופאים במרוקו לכנימות עלים. הנמלים יונקות טל-דבש מהכנימות ולעולם אינן תוקפות אותן, הן פשוט מנצלות אותן, חולבות אותן כמו שחולבים פרות. "אולי המרוקאים חושבים שהאירופאים כבר לקחו מהם הכל", סיכם בולס, "וכל שנותר להם לעשות הוא לנסות ולהשיב לעצמם מעט מכל זה".

מוחמד ח'תבי הולך אתנו לקנות אבקת סבון שחור ובקבוק מים לקראת ביקורנו בחמאם. הוא מוביל אותנו תחילה אל מאחורי הבניין. שם, בכוך עמוק בעומק כמה מטרים באדמה, גוחן איש זקן ומשליך גזרי עץ לבעירה השומרת על אש התמיד של החמאם. משם עולים האדים ומחממים את מאגר המים. ריח שרוף וחמים עולה מן הכוך. אחר כך נכנס אתנו מיטיבנו אל תוך אולם הכניסה כדי לוודא שלא גובים מאתנו סכום מופרז. אנחנו מסכמים בתיווכו מחיר "הכל כלול" – תמורת כניסה, עיסוי וקרצוף.

בחמאם עצמו שלושה אולמות. אנחנו מעמיקים אל השלישי שבהם, אולם ריק ונטול ריהוט. כעשרים דליים ובהם מים לוהטים מונחים על הרצפה. אנחנו מתיישבים על אריחי השיש מול אחד הדליים ומחקים את הנוכחים: בעזרת משפך קטן אנחנו שופכים מים חמים על הגוף ועל הראש, אחר כך לוקחים מעט מהסבון השחור הנוזלי ומתחילים לקרצף את הגפיים ואת החזה ואת הירכיים. לסבון הנוזלי והשחור יש ריח חזק מאוד, די מצחין. לאט לאט עוטפים אדים סמיכים את החדר, והמקום מתמלא בתושבי המדינה, מבוגרים וצעירים, אבות ובניהם, רוכלים בתחתונים מידלדלים וגפיים שדופות ונערים חסונים שמניפים את הדליים המלאים בקלות מעל לראשם. המים נשטפים מהנוכחים וניגרים אל תעלות ניקוז בקצות החדר.

אני שוכב על הגב, ואחר כך נשכב על הבטן. ופתאום מגיע גבר דקיק כבן חמישים ופורש את זרועותי לצדדים כזרועותיו של הצלוב. שפתיו משמיעות קולות נשיפה – ש… ש… ש… – כקטר רכבת ככל שהן מתקדמות במורד זרועותי, עד שלבסוף הוא נשכב עלי ושפתיו נפגשות זו עם זו בקול מצמוץ. הוא הופך אותי על בטני, לופת את זרועותי ומושך אותן לאחור עד שחזי מתרומם ואני נאנק. אז הוא תופס את רגלי, מצליב אותן ומושך כלפי מעלה עד שעצמותי מתפוקקות. אגלי זיעה גדולים נוזלים ממנו על גופי. כעבור כרבע שעה הוא מזרז אותי לשבת ושופך דלי מים קרים על ראשי.

קשיש קטן וגרום אחד נכנס לחדר, ידיו רועדות והוא צועד שפוף. אחד הנוכחים קם ועוזר לו להתיישב בפינת האולם. מישהו קם ומביא לו דלי מלא במים, והקשיש פותח את אגרופו הקמוץ, נוטל מהסבון השחור ומתחיל להתקרצף. במשך חצי שעה ויותר הוא מעביר את הסבון על גופו ברעד ובאברים מכורבלים. הוא לבן כולו מהסבון, ידיו מגוננות על ראשו, והוא רועד כגוזל שכנפו שבורה. לבסוף ניגש אחד הנערים ושופך עליו דלי מים. אחר כך מובילים אותו החוצה משם.

החדר מתרוקן לאט. רוב הנוכחים עברו לחדר האמצעי, ונותרנו עם שני בחורים מקומיים. הם מתחילים לקרצף זה את זה. לאחר מכן מתחיל אחד מהם לעסות את האחר, אלא שהדבר דומה יותר למחול מודרני מאשר לעיסוי: הוא מתיישב מאחוריו, חובק את חזהו, והשניים מתגלגלים בתנועות משונות קדימה ואחורה. אחר כך משחיל הראשון את רגלו תחת רגלו של האחר, ואז את הרגל השנייה, והוא מותח את הרגליים לאחור, והם מתגלגלים שוב ומתנשפים לפי קצב התנועות. אגלי זיעה נוטפים מהם, והם נעים שוב לצד אחד בקצב שלושה רבעים, ואחר כך לצד השני, והראשון משכיב את האחר על בטנו ומושך את ידיו עד שחזהו מתרומם, ואז מושך גם את הרגליים ונשכב מעליו, והם מחוללים על הרצפה בתואם מושלם. כשלבסוף הם קמים אני שואל את הבחור האחר לשמו. עדיל.

למחרת אנחנו פוגשים אותו באקראי באחת מסמטאות המדינה. הוא מזמין אותנו לשתות תה עם חברו, העובד בחנות צעצועים סיטונאית לא רחוק משם, ואז מסתלק מהמקום. סעד, בן 18, מקדם את פנינו בהתרגשות ומוזג לנו מיד תה מהביל. הוא דובר צרפתית נהדרת שלמד בתיכון בפס. השנה הוא נרשם ללימודים במכון הגרמני בעיר ומתכנן ללמוד בעתיד כימיה או פיסיקה באוניברסיטה בגרמניה, אולי בפרנקפורט, שם למדו כמה מבני משפחתו. גם שניים מחבריו, שמצטרפים אלינו לשיחה אחר כך, מדברים על גרמניה בעיניים נוצצות. צרפת, לעומת זאת, מעוררת בהם אדישות. סעד שואל אותנו אם אנחנו מכירים את גד אלמלח, הקומיקאי הצרפתי, בן למשפחה יהודית מרוקאית, והוא מדבר עליו בגאווה גדולה.

בערב הם מזמינים אותנו ל"עיר החדשה", החלק המודרני של העיר, שבו הם גרים. תחילה הם קובעים אתנו בסניף מקדונלד'ס המקומי, וכשאני מבקש, במחילה, שנעבור למסעדה מקומית יותר, הם לוקחים אותנו למסעדת פועלים שבה מגישים מרק חרירה נהדר וגם מרק "של עניים" על בסיס פול ירוק. סעד מספר לנו שהוא מתפלל לפחות פעם אחת ביום במסגד. "אתם יודעים משהו על האסלאם?" הוא שואל. "כן, קצת". "אם הייתם קוראים ולומדים יותר לעומק, אני בטוח שהייתם מתאסלמים". בעל הבית הקשיש מסתובב בין הסועדים בגלבייה ובזקן ארוך. נכדתו, בחורה דקיקה לבושה ג'ינס אופנתי, אוזניות תחובות באוזניה, מספרת לנו על מנות היום בצרפתית פריסאית. סטודנטית בחופשה, מן הסתם.

סעד וחבריו מוטרדים מאוד מהתדמית שיש לאסלאם באירופה ובמיוחד בארצות הברית. שלושתם מוסלמים אדוקים, ובשיחתם הם מזכירים לעתים קרובות את הנביא מוחמד, אבל באותה נשימה הם מדברים בכאב על הג'יהאדיסטים למיניהם. "אסור לפגוע בנשים ובילדים", אומר סעד. "רק גבר יכול להילחם בגבר אחר". סעד וחבריו מדברים בעיניים בורקות על המלך ומשפחתו, מתהדרים בכך שליורש העצר המפותח בן השבע יש "יכולות אינטלקטואליות על-טבעיות", ומספרים בגאווה שהמלכה היא ילידת העיר פס. "ידוע שנשות פס הן היפות ביותר במרוקו", אומר סעד. "והן גם הכי נחמדות והכי טובות. כי אתם יודעים, יופי זה לא הכל. יש לכם אשה?" אנחנו משיבים שעדיין לא מצאנו את האשה הנכונה. סעד מהנהן בהבנה חרישית.

בערב מספר לנו מוחמד ח'תבי שתושבי העיר העתיקה עוזבים אותה לאט-לאט לטובת העיר המודרנית. גם על היהודים הוא מדבר באותה נשימה, ונדמה שאף בלי שסיפרנו לו על יהדותנו, הוא ניחש בעצמו. הוא מספר לנו על קהילת יהודי פס, שעזבו את העיר העתיקה לפני מאות שנים והשתקעו במלאח', הרובע היהודי. כמעט כל חברי הקהילה עזבו את העיר בשנות השישים והשתקעו בצרפת, בקנדה או בישראל. מוחמד ח'תבי מדבר עליהם כמעט בערגה. למחרת אנחנו נוסעים למלאח' ומבקרים בבית הכנסת העתיק, אשר חור עגול פעור ברצפתו, המשקיף אל המקווה התת-קרקעי. בתמורה לשניים-שלושה דירהאם אנחנו צופים יחד עם כמה תיירים נוספים במקווה, ומדמים בעיני רוחנו שאנחנו בני משפחת החתן העומדים ובוחנים בשבע עיניים את הכלה הטובלת במים לפני חופתה. ובבית הקברות הסמוך ראינו כתובת מצבה עתיקה: "מצבת זיכרון לגווייה יקרה".

מוחמד מארח אותנו בבית המלאכה שלו, כוך חצוב בקיר שבו הוא טווה בנול אריגים ממשי ומכותנה. הוא פורש לנו את האריגים היפהפיים, הכחולים, הסגולים, האדומים והארגמניים, לאו דווקא כדי שנקנה, אלא pour le plaisir des yeux, "לעינוג העיניים". הוא מציג לנו את אחיו, עבדאללה, הרומז לי לעמוד לצדו מאחורי הנול, ובמשך דקות ארוכות אני טווה אתו את ראשיתו של מה שעתיד להיות מרבד צמר. בהתחלה הידיים שלי מסתבכות בחוטים, אך עד מהרה הוא מצליח בעקשנותו הנעימה להדריך אותי במלאכה.

בסופו של דבר השתלמה הכנסת האורחים של מוחמד ח'תבי. בתום מקח וממכר נמרץ קנינו ממנו ומאחיו שני כיסויי מיטה נהדרים, עשויים בד משי סגול. לפני שעזבנו את המדינה הסבוכה והקדחתנית של פס, הקפדנו גם להיפרד מסעד ומחבריו, ואיחלנו להם הצלחה בלימודי הגרמנית. ובאשר לאברהים, כפילו של אובמה, הוא עמד בכניסה למלון "דלילה", מנופף לנו בידו ומחייך, והשן התלויה לו בפיו הוסיפה לזהור עד למרחוק. גלגלי הרכבת שיקשקו, ואנו כבר היינו בדרכנו העתידה לארוך שמונה שעות אל נווה המדבר, "העיר האדומה", מרקש. 

פורסם ב-26 בנובמבר 2010 בשעה 9:36 קטגוריות: יומני מסע | פרסם תגובה

תגים |

ביום טובלים באוקיינוס האטלנטי, ובלילה בים התיכון

 
 
מאת משה סקאל, מתוך "הארץ": http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1198081.html
 
כל כך קוסמופוליטית היתה טנג'יר, עד שהתמסרה לכל השפות והתרבויות. ואף על פי שירדה מגדולתה כבר באמצע המאה שעברה, רצינו להכיר אותה, ואולי דווקא משום כך. יומן מסע בפאתי מערב

בראש השנה עטיתי לבוש צליינים חיוור ויצאתי לתור את מרוקו. לא בקבוצה מאורגנת, בחסות מדריך מדושן ששפמו מזדקר, אלא בטיול זוגי עם חברי. איזה אוריינט ציירתי לי בעיני רוחי? כמה מרחיק לכת יכול להיות היום מסעו של ישראלי לאוריינט, נתין של מדינה שהפקיעה את עצמה מהמזרח הקרוב ומהמזרח בכלל, שליחו של שום איש? צפון אפריקה שהצטיירה בדמיוני היתה זאת של שליחי האימפריות הגדולות, של יומני המסע שכתבו סופרים כשטובריאן, למרטין, נרוואל או פלובר, ומאוחר יותר – אנדרה ז'יד, ג'ורג' אורוול או פול בולס. הסופרים בני המעצמות הקולוניאליות באו כדי לקבע את האוריינט שבנו בדמיונם, כדי לנגוש בו ולשוב ממנו עתירי חוויות, אבל מבלי להשאיר בו עקבות של ממש.
קראתי את תיאורי הזימה של פלובר במצרים, את דיווחיו הנרגשים על קופים הבועלים בחורים בחוצות העיר, על מכשפים שהשתן שלהם רווי בסגולות פוריות, על נשים המאוננות לקדושים עד שנשמתם יוצאת. קראתי את נבואות הזעם של הסופר והמלחין האמריקאי פול בולס ואת קביעתו הנחרצת כי המרוקאים אין ביכולתם לאהוב אהבה שאינה תלויה בדבר. "ארץ הנהנתנות הזאת משככת את התשוקה אך אינה משביעה אותה, וכל פורקן אין בו אלא כדי ללבותה", כתב הסופר הצרפתי אנדרה ז'יד בספרו "חסר המוסר". "אדמה החופשייה מיצירות אמנות. בז אני לאלה שאינם מסוגלים להבחין ביופי אלא בהיותו מתועתק, מבואר ומפורש. מופלאותו של העם הערבי היא בכך שהוא חי את אמנותו, שר אותה וזורה אותה לכל רוח מדי יום ביומו; אין הוא מקבעה ואין הוא חונט אותה באיזו יצירה שהיא". כך כתב ז'יד, ועשרות שנים לאחר מכן עורר עליו את חמתם של הפוסט-קולוניאליסטים.על כל אלה קראתי, ובאתי לראות זאת בעיני – לא כאיש אירופה, ואף לא כבן המקום, אלא כצאצא למשפחה שחציה סורית דוברת ערבית וחציה קהירית פרנקופונית. לא בראש זקוף ולא בדברי כיבושין ולא בנמיכות קומה: עם ויזה שהוטבעה בדרכוני לחמישה-עשר יום, שלאחריהם מצאתי עצמי פורע חוק, וסופו של דבר שנאלצתי לצאת את הארץ כמעט בבהלה, אך בשלום.

חברנו רוסטום, צרפתי-טוניסאי שכותב את עבודת הדוקטורט שלו בלימודים קלאסיים במישיגן, שידך בינינו לבין חברו פרנסואה, המתגורר בטנג'יר. פרנסואה מזמין אותנו להתארח כמה ימים בביתו. אחרי שהות קצרה בקזנבלנקה, נסענו ארבע שעות ברכבת לעיר המצויה בתווך בין האוקיינוס האטלנטי לבין הים התיכון ומשקיפה אל מצר גיברלטר ואל נתח אירופה, שכל כך הרבה אפריקאים נושאים אליה עיניים בכמיהה.

טנג'יר ירדה מגדולתה עוד באמצע המאה שעברה, ואף על פי כן אנחנו רוצים להכיר אותה. ואולי דווקא משום כך. לטנג'יר עבר מפואר כעיר קוסמופוליטית שלאומים רבים רחשו בה וגולים לא מעטים קבעו בה את מושבם. כל כך קוסמופוליטית היתה טנג'יר, עד שתקופה ארוכה לא היתה שייכת אף לאחת מן המעצמות, ותחת זאת ליהטטה בין שפות ותרבויות והתמסרה לכל אחת מהן באופן שווה: ספרדית, ערבית-מרוקאית, ברברית, צרפתית. בימים בהירים אפשר לראות ממנה את החוף הספרדי, ונהוג לומר שביום טובלים בה באוקיינוס האטלנטי, ובלילה – בים התיכון.

המארח שלנו, פרנסואה ורניי, פירסם שלושה ספרי פרוזה בצרפת. את פאריס הוא עזב בשל תחושת המחנק שחש בה. כבר שלוש שנים הוא גר בטנג'יר ועובד כמורה לספרות בבית הספר התיכון הצרפתי בעיר. פרנסואה מגדיר את עצמו צרפתי-רפובליקאי בכל רמ"ח איבריו, ומייצג באופן נאמן כמעט עד קריקטורה את שכבת האינטלקטואלים הפריסאיים הרוחשת כמיהה עצומה לארצות המגרב תוך כדי דבקות בהפצת השפה והתרבות הצרפתית. הוא אסף אותנו מתחנת הרכבת והופתע לשמוע שנסענו במחלקה השנייה (מתברר שה"זרים" במרוקו נוהגים לנסוע במחלקה ראשונה, ומאחר שההפרש במחיר בין שתי המחלקות זעום למדי, זו לאו דווקא שאלה כספית, אלא בעיקר שאלה של מעמד, כלומר של האופן שבו תופש את עצמו הנוסע, התייר או המקומי).

סיפרתי לו על התאים הכתומים המהבילים, על הנשים העטויות רעלה שנדחקו לקיטוננו והתיישבו בזהירות על הספסל, על אשכולות הנערים שנתלו על הדלתות ובהו בנוף המסתחרר מול העיניים. סבתא אמרה לי פעם בצרפתית, במבטא קהירי כבד: "מרוקו. ארץ מעניינת. אוריינטלית. אני לא מבינה אותם". ומעניין שהיא, האוריינטלית מלידה, שלא ביקרה מימיה באירופה (אבל הכירה היטב את תרבותה), שעיקר גאוותה היה על כך שלמרות עשרות שנותיה בקהיר אין היא דוברת מלה בערבית, דיברה בהתנשאות כזאת על ה"אוריינטלים".

אחרי שהתמקמנו בבניין ההדור שבו גר פרנסואה, ובו אולם מבוא רחב ידיים, דירת שוער ומעלית ברזל עם דלתות עץ משנות השלושים של המאה הקודמת, יצאנו להסתובב בעיר. פרנסואה מתגורר מעל לקונדיטוריית "פלוראנס" המהוללת, ובחלון הראווה לטשתי עיניים לסהרוני השקדים שכבר הספקתי להתמכר להם כאן. המשכנו וחלפנו על פני בית הספר התיכון הצרפתי וממנו לשדרת לואי פסטר הרחבה, שאלפי אנשים מתהלכים בה, יושבים בטראסות של סלוני התה ובוהים בעוברים ובשבים. משם השדרה מתעקלת ונחתמת ב"מרפסת הבטלנים", המשקיפה אל הים. במרכז ה"מרפסת" ניצבים ארבעה תותחים מהמאה השבע-עשרה ופוערים את לועיהם לעבר אירופה, ועל המעקה יושב זוג נערים, זרועו של האחד על כתף חברו ומבטם נעוץ חמור זה בעיניו של זה.

בקצה "מרפסת הבטלנים" נמצא בית הקפה "גראן קפה דה פארי". פרנסואה מספר לנו שזה היה מקומו הקבוע של ז'אן ז'נה כשהתגורר בעיר. מדובר בבית קפה פינתי מהודר, שילוב בין בית קפה פריסאי בנוסח הישן לבין סלון תה מרוקני, עם כורסאות עור חומות ומלצרים הנושאים מגשים ובהם כוסות קפה "נוס-נוס" (חצי קפה – חצי חלב). בשולחנות בית הקפה הניצבים ברחוב יושבים בחורים יפים וממתינים לגברים אירופים אמידים, לגלגל אתם שיחה. גם תיירים יושבים בבית הקפה ולוטשים מבטים טמומים אל ההווה.

אלא שגדולתו של המקום, וגדולתה של טנג'יר בכלל, נעוצה בעברם המפואר, והם אינם חושבים לרגע להתנכר לשקיעה ולניוון המפעפעים בהם. אדרבה. פול בולס, שחי עשרות שנים בטנג'יר, כתב באחד מסיפוריו: "הציביליזציה שלנו נדונה לחיים קצרים: החלקים המרכיבים אותנו הטרוגניים מדי. אני, באופן אישי, מרוצה לראות שהכל נתון בתהליך של ניוון. ככל שהפצצות תהיינה גדולות יותר, כן יתנוון הכל מהר יותר". הרחוב ממשיך ומתעקל מטה, דרך מלון "אל מינזה" המפואר, אל ה"גראן סוקו", הלא היא כיכר הסינמטק, סינמה "ריף", שבה עומד המסגד של טנג'יר מזה, ושער המוביל לשוק ולעיר העתיקה מזה, ובתווך – כמה בתי קפה, מקצתם עלובים למראה ומקצתם אופנתיים ומלאים באמנים צעירים.

בקצה האחר של הכיכר – בתי אוכל המגישים תמורת חמישה דירהאם קערות קטנות ובהן מרק חרירה טעים, וגם כיכרות לחם עגולות ומיץ תפוזים סחוט. כמה שוקקת הכיכר הזאת, וכמה מורגשים בה העצלתיים בתוך הקלחת. המדינה מוקפת החומות של טנג'יר, בניגוד לזו של קזבלנקה, היא בעלת קצב וסגנון וחיים משל עצמה, עולם בתוך עולם. יש בה שוק מרבדים וכלי כסף, שוק בשר, דוכני ירקות, גינה גדולה, וב"פטי סוקו" שבתוך תחומי המדינה – כיכר קטנה והומה ובה שלל מאורות חשיש ובתי קפה לתיירים – אנחנו מתיישבים בסלון תה עתיק עם מלצר קשיש והדור פנים. אני שותה תה מנטה מתוק מאוד, הנמזג מתוך קנקן כסף, וספל נוסף, ועוד אחד. נדמה כאילו לעולם לא יפסיק התה לקלוח מתוך הקנקן.

סמטאות המדינה מובילות לקסבה, אזור המצודה המשקיף אל מצר גיברלטר. שעת ערב עומדת לרדת על העיר. בנייני הקסבה לבנים ודוממים, אוצרי סוד. ילדים משחקים ביניהם בכדור. חלון קרוע באחת החומות של הקסבה וממנו נגלה משמאל האוקיינוס האטלנטי. על המצוק יושבים גברים בודדים ובוהים בים. כשאנחנו ממשיכים להקיף את הקסבה במורד הרחוב, אני מגלה שחזרנו למקום שבו התחלנו את הסיור. כזאת היא טנג'יר: בזמן קצר אתה עובר בה סגנונות ואופני חיים שונים ומשונים, אך בסופו של דבר תגלה שכל ההבדלים שדימית, וכל החלוקות הנחרצות בין שכונה לשכונה, מיטשטשים והולכים. בלילה, המקומות שחשבת אותם לאטומים ומהודרים, נטויי גרון, הם בעצם מחוזות מפוקפקים למדי. כשם אחד הפרקים בספר צרפתי שקראתי על טנג'יר, אלה "המקומות המפוקפקים המהוללים ביותר".

בבוקר לוקח אותנו פרנסואה אל ה"הר" – שכונת וילות מהודרת בפאתי העיר ובה אחד מארמונותיו של המלך מוחמד השישי. הדגלים מתנופפים בראש התורן, וזאת סיבה להניח שהמלך ומשפחתו שוהים כעת בטנג'יר. אנחנו ממשיכים להלך במורד הרחוב, עוברים ליד הכניסות לחווילות העצומות ולאחד המלונות, ומשם פוסעים במורד הגבעה אל אחת השכונות העניות. שם אנחנו מתיישבים לשתות תה, המוגש הפעם בכוס גבוהה שעלי נענע ממלאים אותה עד גדותיה. בחדר המרווח יושבים גברים ומשוחחים בשקט, ואחד מהם חומק לחדר הסמוך וכורע לתפילה על המרבד.

למחרת אנחנו מגיעים לפגוש את פרנסואה בבית הספר התיכון בחצות היום, בתום ארבע שעות לימוד. הבניין המרהיב נבנה בתחילת המאה העשרים ולא שופץ מעולם: בכיתות אין מזגן, ובחורף מחממים אותן בתנורים המזכירים את אלה שמעמידים בבתי הקפה התל-אביביים. כל הכיתות משקיפות לרחבה, שבצדה האחר ניצב מבנה התיאטרון הקטן השייך לבית הספר ולמכון הצרפתי. חדר המורים מצויד בספות נוחות, בבר ובמטבח, ופרנסואה מוסיף בהתנצלות שהוא אינו מזכיר בדבר את חדרי המורים המשוכללים בבתי הספר בצרפת. היום הוא לימד את התלמידים מסות של מונטיין, סיפור של שארל פרו ואת "בית ספר לנשים" של מולייר. הוא מספר לנו ששכר הלימוד בתיכון הצרפתי גבוה, ואף על פי כן רוב התלמידים אינם בנים למשפחות אמידות דווקא. רבים בוחרים לשלוח את ילדיהם לבית הספר הצרפתי מפני שתעודת הבגרות הצרפתית עשויה לאפשר לילדיהם ללמוד באוניברסיטה בצרפת.

פרנסואה מספר לנו על חיי הספרות הפעילים בטנג'יר, על חנות הספרים "קולון" ("עמודים"), שסגורה עכשיו לרגל שיפוצים – מוסד שהיה הבית של כל הסופרים והמשוררים: המקומיים ובהם מוחמד שוקרי וטהאר בן ג'לון, הגולים ובהם פול וג'יין בולס, ויליאם בורוז, וגם אורחים לשעה כמו אלן גינזברג וטנסי ויליאמס.

טנג'יר התברכה ברשימה נכבדת של סופרים ומשוררים זרים שביקרו או השתקעו בה, ופול בולס הוא בוודאי הידוע בכל ה-expats של טנג'יר. הוא הגיע לראשונה לעיר ב-1931, בעצתה של גרטרוד סטיין, ונשאר בה כל חייו. בעשרות השנים שבהן התגורר בקצה הצפון-מערבי הזה של אפריקה נהג לצאת למסעות ברחבי העולם בלוויית בן זוגו, הצייר המרוקאי אחמד יעקובי. מאוחר יותר חי עם הסופר מוחמד מראבת. אשתו, ג'יין בולס, סופרת בזכות עצמה, התגוררה בסמוך לו עם חברתה שריפה. כשמתה ג'יין בולס, בת חמישים ושש, הסתובבו שמועות ששריפה הגישה לה כוס תרעלה.

פול בולס ואחמד יעקובי חיו שנים כזוג בטנג'יר, ובולס סיפר שבשנות השליטה האירופית בעיר, לפני קבלת העצמאות של מרוקו, לא איפשרו ליעקובי להיכנס למסעדות של האירופים. במסעדה של אחד מבתי המלון אמר לו המנהל בצרפתית: "לא תוכל להביא אותו לכאן שוב". "למה?" תהה בולס. ואשתו של מנהל המלון הסבירה: "הוא עוין אותנו". כמה זה מזכיר את הפחד מערבים בישראל ואת התירוץ הסותם-פיות: "הם שונאים אותנו". מכל מקום, גם היום, חמישים שנים אחר כך, מורגשת החציצה בין המקומיים לאירופאים בטנג'יר, אם כי ללא ספק באופן חבוי יותר ורשמי פחות.

ימיה המפוארים של טנג'יר אולי כבר מאחוריה אבל גם היום יש בה חיי ספרות שוקקים, בין השאר בצרפתית. בדיוק כפי שהאורח הנוטה ללון בטנג'יר יתוודע בלילה לצדדיה המפוקפקים והמסעירים של העיר, הסמויים מן העין בשעות היום, כך גם מי שיתור את חנויות הספרים שבה יגלה דברים מעניינים למדי, למשל כתב העת "Nejma" ("כוכב") בעריכתו של סימון אמלן, המפרסם יצירות בצרפתית שנכתבו בטנג'יר ועליה, וכן סדרת הספרים הצנומים והמצוינים ,Khbar Bladna שבצרפת אין כל דרך להשיגם בחנויות. ובאמת, כמה קוראים בכלל יש לספרים הללו? פרנסואה טוען שיש בטנג'יר מאתיים קוראים "אמיתיים" שיכולים ליהנות מהספרות הטנג'יראית החדשה בצרפתית. האם זה מעט? לי נשמע שמאתיים קוראים "אמיתיים" הם דווקא הרבה מאוד.

שתיים לפנות בוקר. שלוש טיילות יש כאן לאורך החוף. החוף עצמו רחב מאוד. שביל אחד, צנוע, צמוד אליו. ממנו מטפסים לטיילת ה"רשמית", שם יושבים על ספסלים זוגות, חבורות של נערים מעשני חשיש, וגם בודדים – זרים ומקומיים – שנועצים מבטים חשקניים זה בזה. צמוד לטיילת זו נטועה צמחייה דלילה, ומעבר לה טיילת שלישית, שעליה כבר פוסעים בנחת עוברים ושבים מהוגנים למראה ומגלגלים שיחה. מדי פעם מתלקחת קטטה; קשה להאמין כמה תגרות וקטטות אפשר לראות כאן בערב אחד. אין זאת אלא שתושבי טנג'יר יכולים להיות חמומי מוח. אבל אלה הן בדרך כלל קטטות מגוחכות, בלתי אמינות בעליל, מין התפרצויות קולניות שמושתקות עד מהרה על ידי מי מהנוכחים, המחזיק את המתפרע בגפיו ומרגיע אותו במשך דקות ארוכות. מסביב כולם מתאספים וצופים בהצגה, ויותר מכל זה מזכיר צילומי סצינה של סרט פעולה סוג ז', שראיתי פעם על אחד הגשרים של הבוספורוס באיסטנבול.

ברכבת הערב מטנג'יר לפס (הפעם במחלקה ראשונה, במחיצת שני תיירים בריטים מלונדון: תכשיטנית ופועל בניין), אני חושב על עיר הנמל הזאת, הממשיכה לחיות כאילו חמישים השנים האחרונות לא הותירו בה חותם, עיר מפוקפקת ומהפנטת שבלילה פותחים בה עשרות ברים את שעריהם ונאספים בהם זונות וסרסורים, שצלקות בדמות סכינים חורשות בבשרם. הזונות לבושות בלבוש מרוקני מסורתי: בגדים צבעוניים ורודים, ירוקים או צהובים, נעליים מחודדות, ושערן אסוף מעל ראשן. ועוד לא אמרתי כלום על הנערים שנכנסים ויוצאים מן הברים, נערים צעירים מאוד, ששערם השחור והקצוץ משוח בג'ל וריח בושם זול נודף מהם, מהול בריח הזיעה, ומבטם לפעמים מלא תום ולפעמים מושחת.

ולילות טנג'יר מלאים גם בילדים שרצים ברחובות ומנסים למכור סיגריות או מציתים, וב"משמר אזרחי" של שוטרים מטעם עצמם, הלבושים בז'קט צהוב-זוהר ומכוונים את התנועה ומסייעים להחנות את המכוניות תמורת תשלום צנוע. ובין כל אלה סובבים התיירים הלא רבים, ואיש כמעט אינו שם את לבו אליהם, אולי רק לעתים, מתוך סקרנות ומבוכה. את כל זה ראיתי והעליתי על הכתב, עד שהגיעה השעה לעזוב את דירתו של פרנסואה, החולשת על סהרוני השקדים, לפנות עורף לגיברלטר ולהמשיך לתחנה הבאה במסענו: העיר העתיקה, הסבוכה כמבוך, של פס.
 
 
פורסם ב-24 בנובמבר 2010 בשעה 16:21 קטגוריות: יומני מסע | פרסם תגובה

תגים |

השילוש הקדוש

"ז'יל וז'ים" מאת אנרי פייר-רושה | השילוש הקדוש
מאת משה סקאל

מתוך הארץ, מוסף ספרים: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1191010.html

 
ז'יל וז'ים

אנרי פייר-רושה. תירגם מצרפתית: מנחם כרמי. הוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 254 עמ', 88 שקלים 

מכל המשולשים בעולם – משולשים של פיצה, משולשי אזהרה, משולשי נגינה, פעלים משולשים וכיוצא באלו – המשולש המסעיר ביותר הוא המשולש הרומנטי. המשולש המפורסם של ז'יל וז'ים וקאת, הזכור לטוב מסרטו הנפלא של פרנסואה טריפו מתחיל, כדרכם של משולשים, בשתי צלעות. זכר וזכר ברא אותם: ז'יל, אוסטרי נמוך ושמנמן, וז'ים, צרפתי גבוה וכחוש. חברותם נולדה יום אחד בפאריס, ב-1907, בעת הכנות לנשף ה"קאט זאר", ו"העמיקה בשעת הנשף, שבו היה ז'יל שלו ועיניו פעורות בפליאה, שופעות רוך והומור. למחרת היתה השיחה הראשונה שלהם". אלא שהשלווה אינה נשמרת לאורך זמן, ועד מהרה מתחילים אורחי הבר לרכל על השניים ו"לייחס להם, מאחורי הגב, מידות סוטות".

משולש שווה צלעות

שתי הצלעות חייבות למצוא להן צלע שלישית: אשה. השניים מחפשים ומוצאים בזו אחר זו את גרטרוד, את לוסי, את מגדה, את אודיל. עם לוסי הם מטיילים בהרים יד ביד, ולוסי אומרת לז'ים: "עדיין לא הזדמן לנו להיפגש בלי ז'יל". והוא משיב לה: "אני מעריץ אותך, לוסי… אני פוחד שאשכח את ז'יל". ז'יל וז'ים זקוקים זה לזה, הם אינם מסוגלים לכלכל את חיי האהבה שלהם האחד ללא השני. כשהם עם אודיל, מספרים לנו ש"השלישייה נודעה במקום בכינוי ?שלושת המטורללים'… הלילות של אודיל השתייכו יותר ויותר לז'ים, והימים לז'יל". ז'יל אומר בכאב: "לוסי לא רוצה אותי. אני פוחד עד מוות שאאבד אותה, איני יכול לשאת את המחשבה שהיא תצא מחיי לגמרי. ז'ים, אהוב אותה אתה, התחתן אתה וכך אוכל להמשיך ולראות אותה… אל תראה בי עוד מכשול".

משולש שווה שוקיים

קאת, היפהפייה הגרמנייה – הלא היא ז'אן מורו הנפלאה בסרט שביים טריפו על פי הספר – היא הצלע החסרה המושלמת. אמנם המשולש שלהם לפעמים ישר-זווית ולפעמים קהה-זווית, ולפעמים צלעותיו נדמות כגוהרות זו על זו – אך לעולם לא ינוחו השלוש זו על זו בשלווה, כי תמיד תגיע איזו מערבולת ותטרוף את הקלפים. לא בחופש עסקינן כאן, אלא במיטת סדום מודרנית, שאיבריהם של השוכבים בה נקצצים או מתארכים בהתאם לגחמותיהם ולנטיות לבם.

ובכל זאת, קאת שונה מהנשים שז'יל וז'ים הכירו עד כה. האם ז'יל מתכוון ברצינות כשהוא אומר לחברו: "אבל… לא את זו, בסדר, ז'ים?", והאם ז'ים עונה ברצינות: "בסדר, לא את זו, ז'יל"? בפגישתם הראשונה של השלושה קאת מתלבשת כבחור, מציירת לה שפם תחת החוטם, וכך הם יוצאים לרחוב. באחד מסיוריהם הליליים היא קופצת למי נהר הסן ומעוררת את הערצתם של השניים – אך גם את אימתם. בסצינה זו מצטט טריפו בסרט את בודלר: "האשה היא טבעית, ולכן נתעבת". בודלר – משורר גדול אבל מיזוגן ידוע – סגד לנשים ופחד מהן.

משולש ישר זווית

טעות לראות במשולש האהבים קאת-ז'יל-ז'ים איזה סימן לפריקת עול. אדרבה, הרי המשולש הוא אחת הצורות החמורות שבנמצא: שלוש צלעות כפותות זו לזו, שכל תזוזה באחת מהן גורמת מיד לשינוי אורכן של השתיים האחרות ולשינוי בגודל הזוויות שביניהן. אך אל דאגה: מתוך הקונוונציה הרומנטית החמורה הזאת, מתוך שלשלאות השיעבוד הכבדות הללו, עתיד להיוולד קסם: קסם מתוך כבלים.

ז'יל וקאת מתחתנים, וקאת נהפכת ל"אשה מרהיבה". יש לה החיוך של פסל האלה שז'יל וז'ים ראו פעם ביוון, החיוך הארכאי הקורן. "האם נתקלו מימיהם בחיוך כזה? מעולם לא. מה יעשו אם ייתקלו בו ביום מן הימים? ילכו אחריו". היא ישנה די צורכה, בשעות לא קבועות; בדרך כלל היא "ענוגה ונדיבה", אך כשנדמה לה שלא מעריכים אותה כראוי היא נעשית איומה, ו"עוברת מקיצוניות אחת לשנייה, בהתקפים פתאומיים". קאת מענה את השניים משום שאותה עצמה מענה "השד הפנימי שלה", והדבר מעורר עליה את רחמיו של בעלה, ז'יל. לאחר כמה פרשיות אהבים צדדיות של קאת, השניים נפרדים. ז'יל אומר לקאת: "הכלל שאת מחזיקה בו הוא: בזוג צריך שלפחות אחד מן השניים יהיה נאמן: השני". קאת מואסת בז'יל ומעדיפה על פניו את חברו ז'ים. קאת קובעת בנחרצות: "צריך להתחיל הכל מן ההתחלה ולגלות מחדש את הכללים".

משולש הזהב

ובתווך: חברותם של ז'יל וז'ים. "כי היה זה הוא, כי היה זה אני", כתב הפילוסוף הצרפתי מונטיין על הידידות האינטימית שנרקמה בינו לבין ההוגה אטיין דה לה בואסי. "ידידות כה מלאה ומושלמת עד שלבטח אין מוצאים דוגמתה בספרים ואין זכר לקיומה בין בני דורנו. לשם כינונה יש צורך בצירוף של נסיבות כה רבות, עד שמעשה רב הוא אם יזמן כמותה הגורל אחת לשלוש-מאות" (מישל דה-מונטיין, "על הידידות", מתוך "המסות", הוצאת שוקן, 2007). ז'יל, מונטיין מודרני, מבקש מחברו שימרוט לו שערות מהגב. "ז'ים היה משועשע בשעה שמרט את שער גבו של ז'יל… אט-אט הלך והתבהר מתאר גופו של ז'יל". בנסיעתם הגורלית של השניים ליוון – נסיעה שבה ימצאו את "החיוך הארכאי" שיביא עליהם את אובדנם (וגם את מימושה הקונקרטי של אהבתם) – הם שמחים על ההזדמנות לישון בחדר אחד. המלחמה הגדולה, מלחמת העולם הראשונה, מפרידה ביניהם לחמש שנים, אך בפגישה המחודשת הם נושקים זה לזה ארבע פעמים וחשים "בשלים יותר, כל אחד בדרכו, אבל לא שונים משהיו". שמא צדקו לקוחות הבר כשייחסו לשניים "מידות סוטות"? אני לא רוצה להרוס למישהו את הפנטסיה הסטרייטית על משולש עם אשת חלומות, אבל קשה שלא לחשוב שבתקופה אחרת ז'יל וז'ים אולי לא היו נזקקים כלל לצלע שלישית.

משולש לא אוקלידי

אחת מבעיות היסוד של הפילוסופיה של המתמטיקה היא שאלת קיומם הקונקרטי של היישים המתמטיים, ושאלת קיומם בחלל ובזמן. המשולש קאת-ז'יל-ז'ים אינו יכול – ואף אינו שואף – להיות משולש קונקרטי כזה, משום שברגע שנדמה שהוא מתממש, באה האהבה ומאכלת אותו כמו חומצה. "כשמתיישבת האהבה בין גבולותיה של הידידות", המשיך וכתב מונטיין, "כלומר, כאשר התשוקות עולות בקנה אחד, אזי היא דועכת ומידלדלת. התענוג המיני מביא עליה את אובדנה יען כי יש לו תכלית גופנית שאפשר להשביעה. היפוכו של דבר בידידות: אנו נהנים ממנה ככל שאנו חושקים בה. אין היא ממריאה ואין היא ניזונה ואין היא מתעצמת אלא מהנאה רוחנית והנפש מתעדנת ונצרפת כשהיא עוסקת בה דבר יום ביומו".

בעולם אחר, לא אוקלידי, יוכלו צלעות המשולש להתמתח עוד ועוד, ונוכל למצוא אפילו משולשים שסכום זוויותיהם 270 מעלות. בעולמם של ז'יל וז'ים, מכל מקום, רק המוות יכול להביא את המשולש לידי מימוש טוטאלי: "הם חשבו על המוות כאילו הוא התממשות האהבה, משהו שישיגו יחד, אולי מחר". ואם לא מחר, אז מחרתיים.

העובדה שקאת אינה מצליחה להרות גורמת הלם לבני הזוג. אנו נמצאים בימים שבין שתי מלחמות העולם. קאת הגרמנייה מפתחת את ההשקפה כי "נשים מסוימות, שחשות כי זה ייעודן, חייבות, לטובת הגזע, להביא לעולם ילד או ילדים, עם גבר פלוני או אלמוני, שחושיהן אומרים להן שהוא הגבר המתאים". ז'יל רומז להם שאולי זאת לא המומחיות שלהם, ואט-אט מתחיל "לכרסם בהם הספק בנוגע לייעודם כהורים". ז'יל מהרהר: "למה להתחתן אם אין ילדים?" (משפט שכל ישראלי מצוי יחתום עליו), ובסופו של דבר, "כל אחד מהם ראה באחר את רוצח ילדיהם".

שאלת הילדים והגזע נוכחת ב"ז'יל וז'ים" במלוא חומרתה – בימים ההם ממש כמו בזמן הזה: "גם קאת וז'יל לא היו בני אותו גזע. קאת היתה גרמנייה טהורה… ז'יל היה יהודי, שבדרך כלל נמנע מחברת יהודים אחרים". קאת מודיעה לז'ים שהוא עתיד למות מידה, וז'ים מצהיר מצדו שיש לבטל את הגבולות בין השפות. ז'יל אומר להם: "אתם אירופאים טובים. אינכם לאומנים אלא בתוך האהבה שלכם".

משולש ברמודה

אין להם מוצא מלבד האלימות והמוות. קאת וז'ים מכים זה את זה כדי להוכיח את אהבתם. קאת מסתובבת בעיר בפנים נפוחים, "להתהדר בהם לעיני כל". היא מנסה להשליך מגהץ חשמלי על אהובה, הוא מנחית עליה מטח מהלומות, והיא מחבקת אותו בזרועותיה. ככל שהמשולש נעשה קונקרטי יותר, כך מפתה אותם האין: "ההתאבדות היתה בשבילה ישות שאין לעמוד בפניה, שמזדקרת מולך כמו חרק טורף ונושאת אותך עמה". ז'ים משתוקק למות מידיה של קאת, כעכביש מידי עכבישה. וז'יל מסכם: "כשאוהבים מישהו, אוהבים אותו כמו שהוא. לא רוצים להשפיע עליו, כי אם יושפע, לא יהיה עוד אותו אדם. מוטב לוותר על מי שאוהבים, ולא לשנות אותו".

פרנסואה טריפו מצא את הספר הזה כשפשפש בערימת ספרים בכיכר פריזאית. הסרט "ז'יל וז'ים" יצא לאקרנים בשנת 1962 והפך לאחד מסרטי הגל החדש המצליחים ביותר. שנים לאחר מכן התברר שהספר מבוסס על משולש אמיתי – קונקרטי בחלל ובזמן. טריפו עצמו טען כי הספר "שלם יותר" מהסרט, אך טריפו הצטנע: התסריט שלו מהודק יותר מהטקסט המקורי, והסרט, מה לעשות, טוב בהרבה מהספר. ואף על פי כן מעניין לקרוא את "ז'יל וז'ים", ולו כדי לשוב ולהתרפק על דמותה ועל קולה של ז'אן מורו, הלוא היא קאת, אותה פאם פטאל קורנת בעלת המבט המתעתע וקול הפעמונים. "הכרנו זה את זה, והכרנו שוב", היא שרה בסרט בעודה יושבת על כסא הנדנדה, "נעלמנו זה לזה, ושוב נעלמנו. שבנו ונפגשנו, שבנו והתגפפנו, ושוב נפרדנו. כל אחד יצא לדרכו במערבולת החיים. ראיתי אותו שוב ערב אחד, אי אי אי, זה כבר היה מזמן, כל כך מזמן". משולשי אהבים, חברים יקרים. עשו לעצמכם משולשי אהבים.

Jules et Jim \ Henri Pierre Roche

הרומן החדש של משה סקאל, "יולנדה", יראה אור בקרוב בהוצאת כתר

פורסם ב-19 באוקטובר 2010 בשעה 13:41 קטגוריות: כללי | פרסם תגובה

הנדל"ניסט

"כל שֶקל שאוכל לקבל בעבור "סזאר בירוטו" שלי – אפילו 70-80 אגורות בעבור עותק שנמכר במבצע – יוכל לסייע לי במעט לכסות את החובות העצומים שהשארתי אחרי."

 על ספרו של אונורה דה בלזק: הון, מוסר, תאווה ופשיטת רגל�
מתוך "הארץ", 14 ביולי 2010

את רוב הספר כתבתי לבסוף ב-17 ימים שכמעט הרגו אותי. מאות כוסות קפה שתיתי בימים הנוראים האלה! טוב, הייתי מוכרח להגיש את הרומן בזמן כדי לכסות חוב לעיתון "לה פיגארו": הרי הכלכלה היא שקובעת את גורל האדם (את זה, אגב, אמרתי עוד לפני מרקס). ואם תשאלו אותי: "אדוני הנכבד, למה דווקא עכשיו בלזק ודווקא בלזק בישראל? אענה לכם שיש לסופרים שלכם מה ללמוד ממני, משום שהסופרים שלכם צנועים ומוסריים מדי.

להמשך המאמר: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1179577.html

פורסם ב-29 באוגוסט 2010 בשעה 16:52 קטגוריות: ביקורות, כללי | פרסם תגובה