על לב של אבן ושלוש אימהות נטולות אימהוּת

מאמר מאת נורית פלד אלחנן

את נורית פלד אלחנן פגשתי לראשונה לפני ארבע שנים בעיר אַרְל שבדרום צרפת. היה זה בבית המתרגמים הבינלאומי שבו מתארחים בכל שנה מְתרגמים מן השפה הצרפתית מכל העולם.

ידעתי שאביה של נורית, האלוף מתי פלד, היה ממקימי "הרשימה המתקדמת לשלום", וכי בתהּ, סמדר, נהרגה בפיגוע במדרחוב בירושלים בארבעה בספטמבר 1997. עדיין לא ידעתי שמדובר באשה חכמה וחריפה, שכל מילה היוצאת מפיה שקוּלה לאלפי מילים של פוליטיקאים, מוכשרים ככל שיהיו. המִפגש עם דיעותיה של נורית ועם ראיית העולם שלה הוא חזק כל כך, אולי דווקא בשל נסיבות חייה, ואולי פשוט משום שהיא מדברת כאֵם.  

בעקבות רשימה שפרסמתי בבלוג, שלח לי היום רמי אלחנן את המאמר הבא. שני בני הזוג פעילים חברתיים ופוליטיים: נורית משתתפת בכנסים ומפרסמת מאמרים, ואילו רמי עובר בין בתי ספר כדי להפריך את הטענה שלפיה "אין לנו פרטנר". מ"ס.

על לב של אבן ושלוש אימהות נטולות אימהוּת/

מאת נורית פלד אלחנן (אם שכולה "שמאלנית רדיקלית")

 
במאמרו בעיתון הבריטי INDEPENDENT, שפורסם ב- 31.07.06, זועק רוברט פיסק על מותם של הילדים בכאנא ואומר כי מי שאינו מזדעזע לנוכח הטבח הנורא שנעשה שם, מן הסתם במכוון, שהרי חיל האוויר הישראלי חוזר ואומר שהוא יורה למטרות מדויקות ומתוכננות היטב, הוא בעל לב של אבן. אכן, בזמן האחרון נראה שהעולם כולו בעל לב של אבן אך בעיקר מזעזע לב האבן של שלוש האימהות שהתראיינו למוסף הארץ ביום חמישי האחרון, ולב האבן של יצחק פרנקנטל, מייסד חוג ההורים השכולים הישראלי -פלסטיני למען שלום, פיוס וסובלנות, שפרסם ביום ה בבוקר הודעה בעשרות אלפי דולרים התומכת ב"מלחמה".

בעלי לב אבן הם הסופרים עמוס עוז וא.ב. יהושוע ובעלי לב אבן הם כל מי שמתענגים על שובם לחיק הקונצנזוס וההערצה האירוטית ל"בחורינו הגיבורים". שלוש האימהות שהתראיינו משתפכות על "כמה הוא היה יפה במדים" כשהן מדברות על ילדיהן שמתו על מזבח המגלומניה של אריק שרון בלבנון, או שנשארו חיים על מנת להמשיך ולהיות יפים במדים גם היום, כשהם טובחים ללא רחם בילדים ובנשים חסרי אונים כדי לשרת את מפגן הגבריות של אהוד אולמרט ועמיר פרץ, ואת תאוות ההרג וההרס של הרמטכ"ל. האימהות מצטנפות בחיקו החם והיוקד של צבא הכיבוש לישראל, ומדמיינות כיצד הוא מציל אותנו מאפשרות של "שחיטה" אם לא נגן על עצמנו.

מי האם בישראל שתקום ותפקח את עיני האימהות והאבות השכולים חסרי הלב ותאמר להם שאף אחד לא יפה במדים? אף אחד לא נחמד ב"מדי הברוטליות". מי האם שתקום ותאמר להם כי טובחי הילדים, המחריבים, השורפים, בניכם היפים הם ולא אחרים, ה"אפרוחים" שלכם, ה"יהלומים" שלכם. ילדיכם שהתחנכו במשך כל שנות בית הספר להטרופוביה, לשנאת הזר, לפחד מתמיד מן האחר ולאי-ראיית השכנים אלא כ"בעיה שיש לפתור" (ראה בר-נביא המאה העשרים). ולא סתם שוחטים הם ילדיכן, לא סתם טובחים, אלא בתמיכתה הנרגשת של אמא, בתמיכתו המלאה של אבא. בתמיכת כל העם הזה, העם היחיד שמותם של ילדים נכים אינו מזיז לו שריר אחד בגבה. עם שנוהר אחר רמטכ"ל שאינו חש דבר זולת קליק בכנף כשהוא מפיל פצצות על משפחות שלמות וכותש אותן למוות. איזו מילה גברית ומרטיטה היא המילה לכתוש. כמה טוב לכתוש "אותם". את מי בדיוק כותשים? זה לא ברור, לא לשלוש האימהות ולא לאף אחד אחר, רק התחושה קיימת, שהכתישה מרגיעה איכשהו את הפחד הנורא מן האחר, מזה שמעבר לגבול.

"אני היום חווה חוויה של שחיטה. יותר מאי פעם אני יודעת שאם צה"ל יחטוף וירוס למחרת לא תהיה מדינת ישראל". אומרת אחת האימהות, ומעלה במילה שחיטה את כל מה שהחדירו לנו במשך כל השנים עם "על השחיטה" של ביאליק. אבל צהל לא "יחטוף וירוס" כי צהל כבר מוכה וירוסים, בדיוק כמוכן, וירוסים שהמדען ריצ'רד דוקינס כינה "וירוסים של המוח", וירוסים שעוברים ממוחם של מבוגרים למוחם הרך של ילדים, ומעבירים להם את שתי המחלות הקשות ביותר של האדם: הרצון לנקמה אינסופית והצורך לשים תוויות על אנשים על מנת שלא לראותם כבני אדם אלא כקבוצות מאיימות. הוירוסים הללו, טוען דוקינס, משעבדים את כל המערכת לטובתם, כמו וירוסים של מחשב. הוא כתב זאת בקשר לדת הקתולית, אבל זה ההסבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו בהקשר לשלוש האימהות, לפרנקנטל וליתר המתענגים על החורבן והששים אלי קרב. וירוס הפחד מפני הזולת, וירוס שיכרון החושים למראה האש המאכלת בתים שלמים על יושביהם, וירוס ההערצה למדי-הברוטליות, לכוח. רק הוירוסים הללו יכולים להסביר את השאננות ושבעות הרצון של אזרחי ישראל למראה הגופות הקטנות היורדות אל ממלכת הילדים המתים הגדלה והולכת תחת רגלינו, מצטרפות לגופות ילדינו-אנו שמתו לקולות צהלת הקרב ועל מזבח תאוות הנקם של המבוגרים שהיו אמורים להשגיח עליהם ולחנכם לשלום. "לי כבר יש תחושה של אין מוצא. אני מבינה שרוצים אותנו בים. מה שלא נעשה רוצים אותנו בים", קובלת אורנה שמעוני. ואינה עוצרת לחשוב מי בעצם מוביל אותנו אל הים המפחיד הזה?
 
"זו מלחמה קיומית. מלחמה על החיים האמיתיים שלנו." אומרת אחת האימהות. בזה את צודקת. זוהי אכן מלחמה קיומית. ממשלת ישראל, שאין כמעט אחד מבין חבריה שאינו מצוי בחקירה משטרתית זו או אחרת, על שוחד, על גניבה או על הטרדה מינית, ממשלת עבריינים-לכאורה זו, שכולכם ששים לתמוך בה ולהתרפק עליה, אכן מביאה אותנו לאבדון. ביצר הבלתי נשלט של בכיריה להפגין את אונם הם משלחים במכות מחץ את כל הזרעים – זרעינו – ומשחיתים אותם לריק. לא את זרעיהם אימהות יקרות הם משחיתים, את זרעינו. כן, זו מלחמה על הבית, אך מי הורס את הבית אם לא חבורת נהנתנים זו?

"ולכן אני מרגישה שלמרות הכאב הנורא המלחמה הזאת היא צודקת והכרחית ונדרשת כדי להגן על החיים שלנו. ולכן אני חושבת שגם כאשר אנחנו מפנים מאות אלפים מבתיהם בלבנון זה לא רק נכון, זה מוסרי". מי בדיוק מפנה "מאות אלפים" מבתיהם?? ולאן מפנים אותם? ולמה הם לא מתפנים? האם הם אוהבים למות? או אולי אי- התפנותם היא חלק מהתעמולה ( מילה שתמיד מצטרפת לערבים אצלנו) של החיזבאללה? ולמה את אומרת "למרות הכאב הנורא" במאמר מוסגר? האם הכאב הנורא על מותם של ילדים אינו ראוי להוות משפט שלם כשהוא יוצא מפיה של אם? לא, כי הרי מדובר בילדים של אחרים? ומה בדיוק מוסרי כאן? האם יש עוד מוסר במדינת ישראל? מי מגלם אותו? מיהי הדמות המוסרית המובילה את העם קשה הלב הזה? אולי ילדיכן המתים, שהסברתן להם- אימהות נטולות אימהות – כי עליהם להקריב את חייהם למען צבא הכיבוש והרשע.
קולן של שלוש האימהות אינו קול אימהי. הוא קול של אימהות מעוותת, אבודה, מבולבלת וחולה. האם היהודייה, אמא קוראז', שמגינה על ילדיה בכל כוחה, האם שלא תוכל למצוא נחמה ומזור במות ילדיה של אם אחרת, נעלמה מארץ היהודים. נעלמה ואיננה.
 
 
נורית פלד-אלחנן ירושלים 1.8.06

וגם:

ראיון עם נורית פלד אלחנן

"אֵם", שיר המוקדש לנורית פלד אלחנן מאת דורי מנור, מתוך הספר "בריטוֹן" (הוצאת אחוזת בית, 2005) .

 

לא סקאל ספורט ולא נעליים – הסבר קצר

בלילה האחרון לפסטיבל, ניגש אלי בַפאב אחד המשוררים, בחור צעיר שנושא את נס המאבק המזרחי. הוא שאל שאלה שהציקה לו כבר כמה ימים: "תגיד, משפחת סקאל העשירה מממנת אותך כדי שתוּכל לכתוב?"

בלזק והחיים ללא טלויזיה

היחס של ישראלים לאנשים שאין להם טלויזיה, מזכיר לי משפט שכתב בלזק בספרו "סֶזָאר בִּירוֹטוֹ". בלזק תיאר את היחס שאמנים זוכים לו מצידם של סוחרים. הוא כתב שהמבט שבו מתבונן סוחר באמן הוא מבט שיש בו תערובת של אימה, של חמלה ושל סקרנות.

על הכאב של הארץ, מכוני כושר ואהבת הבדידות

כמה אומלל, כך חשבתי לעצמי, לחזור למולדת אחרי שש שנים בחו"ל – ישר למלחמה. נזכרתי בביטוי הצרפתי: Mal du Pays (מילולית: "הכאב של הארץ"), שפירושו עֶצב וקשיי הסתגלות של מי שעקר ממקום אחד למקום אחר. קשיי הסתגלות של אותו עוקֵר מוצאים ביטוי בתחושת נוסטלגיה או מלנכוליה, ולעתים תוקף אותו דיכאון.

"איזה מין דבר זה, להיות פרסי?"

באחת המסיבות של אוליבייה, פנה אלַי אחד הנוכחים ואמר: "יש לך קצת מבטא". הוא בחן אותי למשך שניה נוספת, ואז שאל בחיוך: "אתה לא צרפתי? מעניין…". באותו רגע נזכרתי במכּרה שלי, אישה ממוצא הונגרי, שחיה בפריז למעלה מעשרים שנה. היא סיפרה לי שהיא שומעת את המשפט הזה בכל יום: "יש לך קצת מבטא!". 

על הגמר הגדול, מעדניות ריקות ושעון החורף של הפרולטריון

מדאם לה-גיד, בעלת המלון, היתה אישה תמירה כבת שישים, שעל ראשה מתנוססת תסרוקת מטופחת בצֶבע בז'. היו לה ראש זעיר, גוף מוצק וקול צווחני. בניגוד אליה, בעלה – יהודי ממוצא אלגי'ראי – היה אדם חייכני ושתקן. לפעמים הרגשתי שלא נעים לו ממני, וידעתי היטב למה. הסיבה היתה נעוצה ברעייתו, בעלת המלון - גברת מקסימה שיש לה מידה רעה אחת: קמצנוּת.

בגנות הגילוי הנאות

אני מציע לכל קוראת או קורא בבלוג לחשוֹד. כן, יש בפירוש לחשוד בכל אדם ששמו מופיע בבלוג שלי: אולי פלונית-אלמוני שאני מהלל את שירתה, צעדה איתי יד ביד ביום הראשון לכיתה א'? אולי אלמוני-פלונית שכּתב מאמר מצוין, עומד איתי בקשרי חברות יותר או פחות קרובים?

יישור שורות

הטקסט שכתב שיינפלד בעד הלחימה בלבנון ובעזה הוא שיר לפי כל הכּללים שלמדנו בבית הספר: הוא כתוב בשורות קצוצות; הוא חרוז, שקול ומנוקד. יתר על כן: הוא מתייחס לשירו של ביאליק "ברכּת עם". אין ספק, זהו שיר. ואיך מכַנים אדם הכותב שירים? הלוא זהו משורר.

במבצע: צלֶקת צלב, זוג אופניים ושלוש בריכות!

הייתי חומק לשעה קלה מהחמאם, יורד לבריכה עטוף בחלוק הרחצה, פושט את החלוק וצולל למים, ואז גומא את שבעה-עשר המטרים מצד לצד כמו דג זהב. מחוץ לקו המים כבר ארבָה לי הבת של הקוֹנְסִיֶירְז', ילדה נמוכה ומדושנת, שכל שעות היום היתה רובצת בבריכה ורק דבר אחד מעסיק אותה: הצלֶקת שלי.

"ארזת לבד?" – תרגילי סגנון

מילעיל: סוכנת מֶנע הפיגוע שואלת נוסע בעֶרב: "ארזת בידיך?" והעלם משמיע: "בטח". תכף מבררת הסוכנת: "סטטוס מזוודֶת הסמסונַייט הבוקר?" הנוסע: "היינו יחד בחדר". "קיבלת חפץ לשנֵּע?" שואלת סוכנת המנע, והנוסע מתרתח: "חלילה!" הסוכנת מפרטת: "סֵפר, סרט, חוברת והלאה…" – "חלילה!" – "ונשק: תער, רֶסס דמע, להב ציפורניים והלאה…" – "להב ציפורניים." – "במטותא: הלהב – לבטן הג'מבו." – "קיבלתי." – "לקחתָּ חפץ מנוסע? שמא נוּצלת לפיגוע?" מבררת סוכנת המנע, והנוסע: "השתגעתי?" סוכנת המנע, חרד"לניקית מיש"ע, מוסרת ניירת וכרטסת, ומסכמת: "בסייעתא דשמיא, תטוסו ברוגע, ותגיעו הביתה בסבבה!"

"המילה האחרונה של דודה חבצלת" – סיפור קצר מתוך הגליון השלישי של "הו!"

"מומו," אמרה שוב דודה חבצלת, ונראה היה שהפעם היא מנסה לומר משהו. חשתי את אצבעותיה מתהדקות סביב אצבעותי. ניחוח חריף של זיעה עלה מִגופה וסיחרר את ראשי. "מומו," אמרה דודה חבצלת בפעם השלישית, ושאלתי את עצמי אם זה כל מה שהיא מסוגלת לומר. הן לפעמים נוטל אלוהים את כל המילים מפיו של אדם ומותיר לו רק מילה או שתיים, שהוא מוסיף ומגלגל כמין שבועה אחרונה, שוב ושוב, עד שנשמתו יוצאת. האם זה כל מה שיכולה דודה חבצלת להגות? מומו? 

ישראלי סמוי בברלין או: הרקומבינציה של המזרחים

כשהציעו לי לעבוד ב"ועידת התביעות", הרמתי גבה. שואה? מה לי ולשואה? והלוא מוצאי במשפחה ספרדית, ואפילו לא מיוון או מאלג'יריה. הדבר הקרוב ביותר לטראומת  שואה שספגתי בבית, היה סיפוריה של סבתי על התקופה שבה ישבו בני המשפחה בקהיר, ושִקשקו מכיבושיו של זה-שלא-מזכירים-את-שמו ימח שמו. בהשוואה להרבה ישראלים שאני מכיר, מדובר במשחק ילדים.

 מה לך וליידיש

דבּר אל העצים והאבנים. אבי כמו בלע את לשונו וחזר להתעסק בשרשרת הסוררת, להלחים את חלקיה זה לזה לבל יתלשו ממקומם ויפלו מן הצוואר. עזבתי אותו וחזרתי לענייני. בשעה שש וחצי בערב הוא העיף מבט בשעון ואמר לי: "סַקֶר אִיל דִיקֶה", כלומר, בתרגום חופשי, "סגור את הבאסטה" בערבית.

 

 

יומני מדריד 2007

יום לפני הנסיעה חשבתי לעצמי שזה מעשה טירוף ממש, לעזוב את שדרות רוטשילד ואת ג'וז ולוז ואת מכון הכושר "מעֵבר" ואת שרה מ"חותם" בשיינקין, לזנוח את החיפושית שלי במקום החניה ברחוב מזא"ה, להיעדר מהחנות המשפחתית ומכל בתי הקפה המזדמנים, ובמיוחד להיעדר מן הים, בסוף הקיץ.

לחץ למטה לשיתוף בפייסבוק וטוויטר
  • Facebook
  • Twitter
סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.
Sitemap