שקעתי בתקופה מאַבנת של חוסר כתיבה וחוסר מעש, גלגל חיי נעצר, ולא נותר לי אלא לשבת בבית ולכסוס ציפורניים, לבהות באותו חתול רעבתן ואדיש הגדֵל ומתחזק מיום ליום, ולצַפות ליום שבו יראה אור הרומן שלי וישים קץ לתקופת ההמְתנה מורטת העצבים. מדי פעם פגשתי חבר שנזף בי: "כבר חודש לא כתבת בבלוג!". "אני מפרסם סֵפר", מלמלתי בקול רפה. והחבר בשלו: "אבל הבלוג, מה עם הבלוג?!" 

 

ביום החזרה מברלין מצאתי במרפסת גור חתולים. אפרפר, גרום ורועד. הוא שכב על הכסא שעליו אני נוהג לשתות תה בבוקר, זקף את ראשו, צפה בפליאה בתריס המתרומם, וגילה לתדהמתו כי למרפסת שאימץ לו לבית במשך השבועות האחרונים צמודה דירה, וכי בתוך הדירה חיים ומתנועעים אנשים. עמדתי והתבוננתי בו, כלל וכלל לא מופתע. שהרי אדם השב ממסע מצפה למצוא איזה דבר בביתו, שינוי שיעיד על הזמן שעבר בהיעדרו.

מייד חזיתי את המשך השתלשלות האירועים: אני אתן לגור החתולים משהו לאכול, אולי גבינה לבנה. הוא יילך ויתחזק. אט אט ארכוש את אמונו, והוא ירשה לי ללטף אותו. כעבור שבוע כבר יתכרבל אתי על כיסא הנדנדה העשוי קש. אקרא לו בשם. למשל: זיגפריד. אנשים אוהבים לקרוא לחיות הבית שלהם בשמות המזכירים להם מדינות שביקרו בהן לא מזמן.

זיגפריד החתלתול יעמוד על המשמר ככל יכולתו, ולא יניח לשום חתול זר להתקרב למרפסת. הוא ישגיח בקנאות על קערת האוכל שלו, ולא פחות מכך – על הכניסה לדירת בעליו. הוא יאכל מזון חתולים שאקנה לו במעדנייה. לפעמים אפנק אותו בקופסאות שימורים ממולאות בבשר לחתולים, והוא יעוט על הבשר ויבלע אותו בהנאה. אחר-כך ימתח זיגפריד את איבריו כארי ויחשוף את שיניו המחודדות.

זיגפריד ירצה לגמול לבעליו, ולכן יום אחד אמצא על רצפת המרפסת מנחה מזיגפריד – עכבר מת. למרות סלידתי ממכרסמים, אסלח לו, לזיגפריד, משום שאדע כי זה הטבע שלו. כשתגיע השעה לסרס אותו, אשקע במרה שחורה. אולי אתמרד ואחליט לבסוף להשאירו כפי שהוא – זכר מיוחם הממלא את חדרי הבית בריח שֶתן חזק. מדי פעם אהרהר בוולדות שזיגפריד העמיד לבטח לחתולות השכונה. כשיחלה, אקח אותו לווטרינר ואסעד אותו עד שיבריא. אם יפריע לי לעבוד, אסתגר מאחורי דלת נעולה ולא אשעה לתחנוניו. ואז, כשאצא מהחדר, אמצא את המטבח הפוך, את העיתונים מבותרים לגזרים ואת הרהיטים מושחתים בציפורניו.

כך, ביום החזרה מברלין, התבוננתי בחתלתול העלוב שמצאתי במרפסת ושקעתי במחשבות. נזכרתי באחד הפרקים מתוך הרומן החדש שלי, "אחייך אלייך, אחייך" (שיראה אור בעוד כשבועיים). בפרק מספרת חדוה, אמו של עמיחי, כיצד אימץ בנהּ גורת חתולים בפריז: 

עמיחי גחן והחזיק אותה בידיו – אדמונית, זעירה, ענני חשמל זורמים בעיניה הצהובות. הוא אסף את החתולה אליו הביתה, שם התרוצצה הגורה בין הרהיטים ולא הסכימה לשכב על השמיכה שנפרשה לכבודה ליד הדלת. עמיחי הניף אותה והשכיבהּ על בטנו, והחתולה טלטלה את ראשה, ליקקה את שפמה, הכתה והכתה בכפותיה על בטנו של עמיחי, ואז התגלגלה לאחור ונפלה על הרצפה. עמיחי קם ואסף את הגורה האדמונית. הוא החליט לקרוא לה פנינה.

"אַת פנינה", הוכיח אותה עמיחי. "פנינה". פנינה הרצינה ונעצה את ציפורניה בסבך הסוודר שסרגתי לעמיחי. "תעזבי", אמר עמיחי לפנינה, "את תקרעי את הסוודר". הוא תפס בפנינה וניסה לבתק אותה מלולאות הסריג, אך גורת החתולים לפתה את הצמר בציפורניה ולא הרפתה. עמיחי הניח לה לבסוף, ופנינה התיישבה על עכוזה והתבוננה בבעליה: היא ראתה סנטר בלתי מגולח ונקודת חן חומה במורד העורף ושפתיים סגולות ולחות ושיניים צהבהבות שמדיפות ריח ניקוטין. פנינה מתחה את ראשה וראתה נחיריים מתרחבים עם תנועת הנשיפה והשאיפה ונשימה קצת כבדה ועפעפיים שמוטים וגלגלי עיניים שמנמנים שכמעט וגולשים מן הריסים ותלתלים שחורים, פרועים, וצלקת חסרת צבע במצח וקמטים עדינים במצח, לרוחבו.

עמיחי חייך אל החתולה, תפס בה בשתי ידיו והניף אותה מעל לראשו. פנינה רטנה, ועמיחי הניח אותה על הרצפה. צריך להיזהר לא לדרוך על פנינה, אמר עמיחי לעצמו. צריך לחנך את פנינה, שלא תהיה מפונקת. צריך לקבוע לה גבולות: שלא תלכלך, שתעשה את הצרכים בקופסה, שתהיה חתולה ממושמעת.

פנינה צימחה זנב. פנינה ליקקה את פרוותה כפי יכולתה. לפנינה היו שיניים חדות וחשמל זרם בעיניה דרך קבע. היא היתה קטנה וזריזה וערמומית. עמיחי פתח בזהירות את הדלתות והִתרה בפנינה שלא תלכלך את הרצפה בצרכיה. פנינה השתינה על הרצפה וברחה, ועמיחי תפס בה והניח אותה בתוך ארגז החול, ופנינה ניתרה משם אל מאחורי השולחן.

פנינה מצאה תיקן. היא שיחקה בו בין טפריה, רחרחה את כנפיו המשוחות לכה, הדפה אותו לקצה הקיר, והתיקן נמלט על נפשו. פנינה התיישבה להמתין לצֵל הנופל מן החלון בשעות הערב, והצל נפל ככדור וכיסה את פנינה, ופנינה הסתחררה סביב הצל ונלחמה בו כלביאה. עלֵי העציץ שבחלון הטילו עיגולים שחורים על הרצפה, ופנינה עטה על העיגולים וכיסתה אותם, ולבסוף נפלה עליה החשיכה, ובחשיכה דלקוּ עיניה של פנינה והשתררה דממה.

כעבור כמה ימים היה כבר ברור למעלה מכל ספק שזיגפריד מקדיח את כל התוכניות שנתלו בו. לא זו בלבד שהוא לא הסכים להתקרב אלי ונעץ בי מבט מזוגג ונטול אמון, אלא שאפילו כאשר מילאתי את קערתו במזון חתולים, הוא התגנב בחשדנות מופלגת לעבר הקערה. גרוע מזה: לפני שהרכין את ראשו ואכל לשובע, הוא חשף לעברי את שיניו הקטנות והשמיע קול מפחיד, בעוד גופו מגביה את עצמו ופרוותו סומרת. שבועיים חלפו ודבר לא השתנה. גור החתולים הוסיף לגשת למרפסת בוקר וערב, אכל כיד המלך, וסירב להביע חיבה או להשיב אמון. אני, מצידי, אמרתי לעצמי שכל זה באשמת האסונות שפקדו את חייו העלובים, ובעודי מהרהר במושג האהבה שאינה תלויה בדבר, מילאתי את קערת האוכל שלו בלי שום חדווה. ויתרתי אפילו על המחשבה לקרוא לו בשם, והוא היה "החתול", "גור החתולים", "האנטיפת מהמרפסת" וכיוצא בזה.

כך גם הוקדחה התוכנית לכתוב על גור החתולים בבלוג. ולא רק על גור החתולים לא כתבתי בבלוג, אלא שלא כתבתי כלל. שקעתי בתקופה מאַבנת של חוסר כתיבה וחוסר מעש, גלגל חיי נעצר, ולא נותר לי אלא לשבת בבית ולכסוס ציפורניים, לבהות באותו חתול רעבתן ואדיש הגדֵל ומתחזק מיום ליום, ולצַפות ליום שבו יראה אור הרומן שלי, וישים קץ לתקופת ההמְתנה מורטת העצבים. מדי פעם פגשתי חבר שנזף בי: "כבר חודש לא כתבת בבלוג!". "אני מפרסם סֵפר", מלמלתי בקול רפה. והחבר בשלו: "אבל הבלוג, מה עם הבלוג?!"

אם אתבקש לבחור בביטוי המתאר את מצבו הנפשי של אדם שבועיים לפני צאת ספר חדש פרי עטו, אדייק אם אומר שהוא מטפס על הקירות. פעמיים הייתי בסיפור הזה, ובפעם השלישית כבר לא השליתי את עצמי. ידעתי היטב שצפוייה לי תקופה דרוכה ומתישה, והבטחתי לעצמי שאנסה להעביר אותה באופן נחמד ככל הניתן. אולי אפילו ליהנות קצת, מה יש? לשמוח בו, ברומן החדש, להירגע סוף כל סוף אחרי העבודה המאומצת. אבל ידעתי שכל התוכניות הללו לא שוות שום דבר. אפילו עכשיו, בזמן שאני כותב את השורות האלה, אני מזפזפ שוב ושוב לתיבת המיילים ובודק אם הגיעו ההגהות האחרונות-בהחלט של הספר. וכשהן סוף כל סוף יגיעו, אדפיס אותן ואעקוב אחרי המילים המודפסות כמו חתלתול האורב לתיקן.

אני מַפנה את ראשי למרפסת. כסא הנדנדה העשוי קש עומד שם מיותם. בשבוע האחרון החתלתול ממאן להגיע. אולי קרה לו משהו, אני נחרד. סביר יותר שהוא ממשיך לנדוד ממרפסת למרפסת, אוכל מקערתם של הדיירים ועומד בסירובו להביע חיבה כלפיהם. עיקש כמו פרד, זריז כמו שממית. זיגפריד שהיה – לא היה. ואולי באמת לא היה מעולם, אולי מעולם לא מצאתי במרפסת, ביום החזרה מברלין, גור חתולים כחוש ורעבתן. האם זה הדבר? הייתכן שבמשך כל השבועות הללו הסתגרתי בבית כך סתם, טיפסתי על הקירות, וחיפשתי סיבה מוצלחת לא לכתוב דבר?