לפני חודש התעוררתי עם כאב שיניים איום. התקשרתי למרפאה, ושם אמרו לי להגיע לעזרה ראשונה. רופא השיניים, גֶבר קרח ועולצני (מדוע הם תמיד כל כך שמחים?), "פתח את השן", כדבריו, והכשיר את הקרקע לטיפול שורש. פערתי מולו פה גדול, והוא קירב לתוכו את המכשיר המפחיד ואז שאל: "תגיד, יש לך קשר ל'סקאל' מהדיוטי פרי?'"

כששומעים את שם המשפחה שלי, תמיד מופיעה השאלה הזאת, על נוסחיה השונים. החל בנוסח פשוט וישיר: "אתה סקאל מהדיוטי פרי?", ועד לחיוך סתוּם ולקריצות עין. יש אנשים ששם המשפחה שלי ממש מעביר אותם על דעתם, והם מציעים לי לקנות דברים יקרי ערך, רק משום שנדמה להם שאני בן למשפחת מיליונרים. הפעם האחרונה שהתקילו אותי באותו עניין היתה בפסטיבל המשוררים של מטולה, שהתקיים בחג שבועות האחרון.

באופן רשמי השתתפתי רק באירוע אחד בפסטיבל (של כתב העת לספרות "הו!"). בשאר הימים הלכתי לצפות באירועי שירה, טיילתי על גדות הבריכה במלון 'אלסקה-אִין', והשתרכתי הלוך ושוב במעלה ובמורד רחוב הראשונים, הרחוב הראשי (ואולי היחיד) במטולה.

בלילה האחרון לפסטיבל, ניגש אלי בַפאב אחד המשוררים, בחור צעיר שנושא את נס המאבק המזרחי. הוא שאל שאלה שהציקה לו כבר כמה ימים: "תגיד, משפחת סקאל העשירה מממנת אותך כדי שתוּכל לכתוב?".
עניתי מייד: "לא", ואז הוספתי: "ואני מזרחי".

השילוב של שתי התשובות עשה כנראה רושם גדול על אותו משורר. ואף על פי כן, ההילה שנדבקה לשם המשפחה שלי לא הוסרה. כך יכולתי ליהנות מכל העולמות. משהונחה דעתו, פילסתי דרך לבּר והזמנתי בירה "גולדסטאר".

על מנת להסיר ספק, וגם כדי לבאר את המצב, שהוא מורכב יותר מסתם הודאה או הכחשה של השתייכות לשבט 'סקאל', להלן הסבר משפחתי קצר:
משפחת סקאל היגרה לישראל מסוריה כמה שנים לאחר קום המדינה. היתה זאת משפחת סוחרים, ומקורו של השם סקאל, כפי שנודע לי לא מזמן (אם כי עדיין לא בדקתי את העניין לאשורו), הוא ברחוב 'סקאלין' שבדמשק. סבי, משה סקאל, הוא אביהם של מאיר וסולי סקאל. אחיו של סבי גם הוא אביהם של מאיר וסולי סקאל – במשפחתנו מקפידים לקרוא לנכדים על שם הסבא, ולרבים מבני הדודים יש שמות זהים. השניים האחרונים הם-הם "האחים סקאל".

הדבר הטוב היחיד שיצא לי מכל ההצלחה המסחררת של 'סקאל ספורט' בדיוטי פרי ומחוץ לו, הוא העובדה שמאז שהפך השם למוּכר, לא מתבלבלים יותר בהגייתו של שם המשפחה שלי ובכתיב שלו. כמה פעמים הייתי צריך לתקן בנעורַי את המורות בבית הספר שאמרו: "סְקאל"! כמה פעמים כתבו את השם: "סקל" או "סאקל"!

לא עוד. בשנים האחרונות יודע כל אחד לכתוב את שם המשפחה שלי, וזה הרווח היחיד מכל העניין, נוסף על כל מיני גינוני כבוד מפוקפקים: פעם אחת, למשל, בקונסוליה של ישראל בפריז, עובד הביטחון הסתכל בדרכון שלי, ואז פתח בפנַי את השער ונתן לי להיכנס ללא בדיקה.

השארת תגובה