מאת משה סקאל

סדרת "פרוזה", הוצאת ידיעות ספרים, 2007

 

יום אחד עמיחי מחליט לעזוב את תל אביב ולהשתקע בפריז. חדוה, אמו המאמצת, מתארת ביומנה באופן מפורט וכמעט מציצני את חבלי ההסתגלות של בנה לעיר הגדולה. היא אינה חוסכת בדיווחים על הרפתקאותיו הליליות ועל חיי האהבה הסוערים שלו.

עמיחי אינו נשאר חייב. הוא ממלא מַחברות בתיאורים על חייו החדשים ומַפנה אותן לאמו. "אני בטוח שמבין שנינו, מי שיקרא ראשון את היומן של השני תהיי אַת," הוא מתריס. "את הרי יודעת שאני אף פעם לא הלכתי בדרך הטבע."

שנתיים לאחר שהגיע לפריז, שוב מחליט עמיחי לעזוב. היעד: אי יווני קטן בשם קַלִימְנוֹס, שבו נולד אביו הביולוגי. באי מתוודע עמיחי לכמה דמויות מפתיעות, וכבר מחליט לקבוע שם את ביתו. עד להודעה חדשה.

עלילת אחייך אלייך, אחייך נעה בין שלושה צירים: תל אביב, פריז והאי קלימנוס. זהו רומן מסע: מסעו של אדם המבקש להתרחק מאמו וממולדתו, ובו-בזמן מסעה של אם בעקבות בנה.

ראיון ב"העיר", 9 בפברואר 2007

לקריאת הפרק הראשון ב-Ynet

סקירת הספר ב"הארץ", תרבות וספרות, מאת עומרי הרצוג

עוד על הספר באתר "טקסט"

"פרשת האי היווני" – סקירת הספר בעיתון "תל אביב"

סקירת הספר ב"עכבר העיר"

רשימה על הספר בבלוג של יובל סער ב"רשימות"

רשימה על הספר ב- NRG מאת יעל ישראל

מאיה פלדמן על הספר ב"לאשה"

וגם:

במבצע: צלקת-צלב, שלוש בריכות וזוג אופניים!

 

רשימות נבחרות:

לא סקאל ספורט ולא נעליים – הסבר קצר

בלילה האחרון לפסטיבל, ניגש אלי בַפאב אחד המשוררים, בחור צעיר שנושא את נס המאבק המזרחי. הוא שאל שאלה שהציקה לו כבר כמה ימים: "תגיד, משפחת סקאל העשירה מממנת אותך כדי שתוּכל לכתוב?"

בלזק והחיים ללא טלויזיה

היחס של ישראלים לאנשים שאין להם טלויזיה, מזכיר לי משפט שכתב בלזק בספרו "סֶזָאר בִּירוֹטוֹ". בלזק תיאר את היחס שאמנים זוכים לו מצידם של סוחרים. הוא כתב שהמבט שבו מתבונן סוחר באמן הוא מבט שיש בו תערובת של אימה, של חמלה ושל סקרנות.

על הכאב של הארץ, מכוני כושר ואהבת הבדידות

כמה אומלל, כך חשבתי לעצמי, לחזור למולדת אחרי שש שנים בחו"ל – ישר למלחמה. נזכרתי בביטוי הצרפתי: Mal du Pays (מילולית: "הכאב של הארץ"), שפירושו עֶצב וקשיי הסתגלות של מי שעקר ממקום אחד למקום אחר. קשיי הסתגלות של אותו עוקֵר מוצאים ביטוי בתחושת נוסטלגיה או מלנכוליה, ולעתים תוקף אותו דיכאון.

"איזה מין דבר זה, להיות פרסי?"

באחת המסיבות של אוליבייה, פנה אלַי אחד הנוכחים ואמר: "יש לך קצת מבטא". הוא בחן אותי למשך שניה נוספת, ואז שאל בחיוך: "אתה לא צרפתי? מעניין…". באותו רגע נזכרתי במכּרה שלי, אישה ממוצא הונגרי, שחיה בפריז למעלה מעשרים שנה. היא סיפרה לי שהיא שומעת את המשפט הזה בכל יום: "יש לך קצת מבטא!". 

על הגמר הגדול, מעדניות ריקות ושעון החורף של הפרולטריון

מדאם לה-גיד, בעלת המלון, היתה אישה תמירה כבת שישים, שעל ראשה מתנוססת תסרוקת מטופחת בצֶבע בז'. היו לה ראש זעיר, גוף מוצק וקול צווחני. בניגוד אליה, בעלה – יהודי ממוצא אלגי'ראי – היה אדם חייכני ושתקן. לפעמים הרגשתי שלא נעים לו ממני, וידעתי היטב למה. הסיבה היתה נעוצה ברעייתו, בעלת המלון – גברת מקסימה שיש לה מידה רעה אחת: קמצנוּת.

בגנות הגילוי הנאות

אני מציע לכל קוראת או קורא בבלוג לחשוֹד. כן, יש בפירוש לחשוד בכל אדם ששמו מופיע בבלוג שלי: אולי פלונית-אלמוני שאני מהלל את שירתה, צעדה איתי יד ביד ביום הראשון לכיתה א'? אולי אלמוני-פלונית שכּתב מאמר מצוין, עומד איתי בקשרי חברות יותר או פחות קרובים?

יישור שורות

הטקסט שכתב שיינפלד בעד הלחימה בלבנון ובעזה הוא שיר לפי כל הכּללים שלמדנו בבית הספר: הוא כתוב בשורות קצוצות; הוא חרוז, שקול ומנוקד. יתר על כן: הוא מתייחס לשירו של ביאליק "ברכּת עם". אין ספק, זהו שיר. ואיך מכַנים אדם הכותב שירים? הלוא זהו משורר.

במבצע: צלֶקת צלב, זוג אופניים ושלוש בריכות!

הייתי חומק לשעה קלה מהחמאם, יורד לבריכה עטוף בחלוק הרחצה, פושט את החלוק וצולל למים, ואז גומא את שבעה-עשר המטרים מצד לצד כמו דג זהב. מחוץ לקו המים כבר ארבָה לי הבת של הקוֹנְסִיֶירְז', ילדה נמוכה ומדושנת, שכל שעות היום היתה רובצת בבריכה ורק דבר אחד מעסיק אותה: הצלֶקת שלי.

"ארזת לבד?" – תרגילי סגנון

מילעיל: סוכנת מֶנע הפיגוע שואלת נוסע בעֶרב: "ארזת בידיך?" והעלם משמיע: "בטח". תכף מבררת הסוכנת: "סטטוס מזוודֶת הסמסונַייט הבוקר?" הנוסע: "היינו יחד בחדר". "קיבלת חפץ לשנֵּע?" שואלת סוכנת המנע, והנוסע מתרתח: "חלילה!" הסוכנת מפרטת: "סֵפר, סרט, חוברת והלאה…" – "חלילה!" – "ונשק: תער, רֶסס דמע, להב ציפורניים והלאה…" – "להב ציפורניים." – "במטותא: הלהב – לבטן הג'מבו." – "קיבלתי." – "לקחתָּ חפץ מנוסע? שמא נוּצלת לפיגוע?" מבררת סוכנת המנע, והנוסע: "השתגעתי?" סוכנת המנע, חרד"לניקית מיש"ע, מוסרת ניירת וכרטסת, ומסכמת: "בסייעתא דשמיא, תטוסו ברוגע, ותגיעו הביתה בסבבה!"

"המילה האחרונה של דודה חבצלת" – סיפור קצר מתוך הגליון השלישי של "הו!"

"מומו," אמרה שוב דודה חבצלת, ונראה היה שהפעם היא מנסה לומר משהו. חשתי את אצבעותיה מתהדקות סביב אצבעותי. ניחוח חריף של זיעה עלה מִגופה וסיחרר את ראשי. "מומו," אמרה דודה חבצלת בפעם השלישית, ושאלתי את עצמי אם זה כל מה שהיא מסוגלת לומר. הן לפעמים נוטל אלוהים את כל המילים מפיו של אדם ומותיר לו רק מילה או שתיים, שהוא מוסיף ומגלגל כמין שבועה אחרונה, שוב ושוב, עד שנשמתו יוצאת. האם זה כל מה שיכולה דודה חבצלת להגות? מומו? 

ישראלי סמוי בברלין או: הרקומבינציה של המזרחים

כשהציעו לי לעבוד ב"ועידת התביעות", הרמתי גבה. שואה? מה לי ולשואה? והלוא מוצאי במשפחה ספרדית, ואפילו לא מיוון או מאלג'יריה. הדבר הקרוב ביותר לטראומת  שואה שספגתי בבית, היה סיפוריה של סבתי על התקופה שבה ישבו בני המשפחה בקהיר, ושִקשקו מכיבושיו של זה-שלא-מזכירים-את-שמו ימח שמו. בהשוואה להרבה ישראלים שאני מכיר, מדובר במשחק ילדים.

 מה לך וליידיש

דבּר אל העצים והאבנים. אבי כמו בלע את לשונו וחזר להתעסק בשרשרת הסוררת, להלחים את חלקיה זה לזה לבל יתלשו ממקומם ויפלו מן הצוואר. עזבתי אותו וחזרתי לענייני. בשעה שש וחצי בערב הוא העיף מבט בשעון ואמר לי: "סַקֶר אִיל דִיקֶה", כלומר, בתרגום חופשי, "סגור את הבאסטה" בערבית.

 

 

יומני מדריד 2007

יום לפני הנסיעה חשבתי לעצמי שזה מעשה טירוף ממש, לעזוב את שדרות רוטשילד ואת ג'וז ולוז ואת מכון הכושר "מעֵבר" ואת שרה מ"חותם" בשיינקין, לזנוח את החיפושית שלי במקום החניה ברחוב מזא"ה, להיעדר מהחנות המשפחתית ומכל בתי הקפה המזדמנים, ובמיוחד להיעדר מן הים, בסוף הקיץ.

תגובה אחת

השארת תגובה