המסיבות של אוליבייה אינן תמיד מיושבות. לפעמים הן אפילו פרועות למדי. הרבה דברים קורים באותה דירה קטנה וחמימה במהלך הלילה הארוך ועד לשעות הבוקר. לא מעט אהבות נוצרו לאורך השנים במסיבותיו של אוליבייה – אהבות ללילה אחד ואהבות לכל החיים.

   

  

 

 

השבוע התקשר אלי חברי הצרפתי אוֹלִיביֶיה לַחְמִי (או כפי שהוגים את שמו בצרפתית: לָמי). מאז עזבתי את פריז – לפני יותר משישה חודשים – לא היה בינינו קשר. "מר סקאל", אמר לי אוליבייה. "אני מאוד כועס. אני קראתי את פרוּסט, ולמדתי ממנו שהחובה לשמור על קֶשר מוטלת על מי שיוצא לטיול, ולא על מי שנשאר". "אבל, אוליבייה היקר", עניתי, "אני לא נסעתי לטיול!" "אתה יצאת לטיול ארוך", אמר אוליבייה, שעד היום לא הִסכין עם העובדה שעזבתי את פריז.

אם יש משהו שחסר לי בתל אביב, אלה ללא ספק המסיבות של אוליבייה לחמי. מדי כמה חודשים נוהג אוליבייה לערוך סוּאַרֶה – מסיבה – בביתו שברובע המארֶה בפריז. יומיים קודם לכן הוא מתקשר לחבריו ומזמין אותם ל"ערב מצומצם ביותר – חמישה אנשים, לכל היותר עשרה". בפעם הראשונה עוד נפלתי בפח, והתכוננתי לארוחה אינטימית ושקטה. כשנפתחה הדלת, התפלאתי לגלות כמאה אנשים מצטופפים בסלון דירתו של אוליבייה, מחזיקים בכוס שמפנייה או יין. בעל הבית הסתובב מבוסם בין האורחים. כשהבחין בנו, הוא מיהר לחלֵץ מידינו את המעילים ולהגיש לנו כוס משקה.  

אוֹלִיבְיֶיה לַחמִי, גבר כבן חמישים, נולד בתוניסיה והיגר לצרפת עם הוריו בילדותו. אמו היא סיציליאנית, קתולית אדוקה, ואביו יהודי. שתי הדתות שעליהן התחנך אוליבייה הפכו אותו לאדם מאוד קתולי ובאותו זמן גם מאוד יהודי, ומעל לכל – צרפתי בכל רמ"ח איבריו.  

אוליבייה מתגורר בדירה השוכנת בקומה החמישית (בלי מעלית) בבניין כבן ארבע-מאות שנה. מדובר בדירת שני חדרים קטנים, שקורות עץ חומות מבצבצות מתקרתה הנמוכה. על הקירות תלויים ציורים שאסף אוליבייה במשך השנים, על פי רוב דיוקנאות של אפיפיורים – הפֶטיש המוצהר של בעל הבית. אוליבייה מכיר את סיפור חייהם – ובמיוחד מותם – של כל האפיפיורים מאז ומעולם, ונפשו כרוכה אחריהם לבלי הפרֵד. גם מקומו של הרב שך אינו נפקד מהדיוקנאות הפזורים ברחבי הסלון הקטן של אוליבייה, ואילו מעל לציור של אחד האפיפיורים תלויה על וו חזיית תחרה אדומה, מִנחה שהשאירה פעם אחת האורחות.    

המסיבות של אוליבייה אינן תמיד מיושבות. לפעמים הן אפילו פרועות למדי. הרבה דברים קורים באותה דירה קטנה וחמימה במהלך הלילה הארוך ועד לשעות הבוקר – במטבח, העמוס לעייפה במגשי עוגות ובקבוקי שמפנייה; בחדר השינה שערימת המעילים כמעט ומגיעה בו עד לתקרה; בחדר המדרגות בעל המרצפות הכתומות; בחדר הרחצה שספרים וכתבי יד נעוצים בו בין הקירות למִתקן הדוּד; אפילו על אדן החלון שמשקיף לרעפי הבניינים העתיקים של רובע המארֶה. לא מעט אהבות נוצרו לאורך השנים במסיבותיו של אוליבייה – אהבות ללילה אחד ואהבות לכל החיים. גם ריבים מפורסמים נרקמו שם, ועד היום זכור מקרה שבו אחד הנוכחים – בחור יהודי-צרפתי מוזר, שמשקפי שמש מונחים דרך קבע על שערו כתחליף לכִיפה – התיישב על אדן החלון, שִלשֵל את רגליו ואמר לבת זוגו בקוֹל צווחני: "אני קופץ!", ואילו היא שילבה את ידיה והפטירה: "קפוֹץ, מצדי…".

באחת המסיבות של אוליבייה, פנה אלַי אחד הנוכחים ואמר: "יש לך קצת מבטא". הוא בחן אותי למשך שניה נוספת, ואז שאל בחיוך: "אתה לא צרפתי? מעניין…". באותו רגע נזכרתי במכּרה שלי, אישה ממוצא הונגרי, שחיה בפריז למעלה מעשרים שנה. היא סיפרה לי שהיא שומעת את המשפט הזה בכל יום: "יש לך קצת מבטא!".   

הסיטואציה הזאת מזכירה לי תמיד את "המכתבים הפרסיים", רומן במכתבים מאת הסופר הצרפתי מונטסקייה, שפורסם בשנת 1721. גיבורי הספר הם שני אצילים פרסים, אוּזְבֶּק ורִיקָה, הנוסעים לצרפת ומתארים במכתביהם את החברה הפריזאית של המאה השמונה-עשרה.
כשהגעתי לפריז בפעם הראשונה, למדתי במֶשך סימסטר בקורס הציוויליזציה והתרבות הצרפתית של אוניברסיטת הסורבון. המכתב הבא מתוך "המכתבים הפרסיים", המובא להלן בתרגומי, היה אחד הטקסטים הראשונים שלמדנו בשיעור: 

תושבי פריז הם בעלי סקרנות המגיעה לעתים לידי הפרזה פרועה. כשהגעתי, הסתכלו עלי כאילו נפלתי מהשמים: זקנים, גברים, נשים, ילדים, כולם רצו לראות אותי. כשיצאתי     לרחוב, התייצבו כולם לצד החלונות; כשביקרתי בגני הטווילרי, מייד יכולתי להבחין  במעגל הנוצר סביבי (…). לפעמים חייכתי למשמע אנשים שמעולם לא יצאו מחדרם, האומרים בינם לבין עצמם: "אין ספק, הוא נראה פרסי לגמרי". זה מעורר התפעלות! בכל מקום מצאתי דיוקנאות של עצמי; ראיתי את דמותי מוכפלת שוב ושוב בכל החנויות, על כל אח ואח: עד כדי כך הם חששו שמא לא ראו אותי די הצורך.  

(…) מעולם לא הערכתי כי אני איש כה מעניין ונדיר; ואף על פי שיש לי דיעה טובה מאוד בנוגע לעצמי, לא העליתי על דעתי שאטרוד במידה כזאת את מנוחתה של עיר גדולה שבה איש אינו מכיר אותי. דבר זה גרם לי להחליט לזנוח את המלבוש הפרסי ולהצטייד בלבוש אירופי, כדי לבדוק אם יוָותר בחזותי איזה דבר מצוֹדד. ניסוי זה גרם לי לדעת את ערכִּי לאשורו: מעת שניטלו ממני כל הקישוטים הנוכריים, זכיתי לראות את עצמי מוערך לפי ערכי. בצדק קָבלתי על החייט שלי, שגרם לי לאבד בן-רגע את כל תשומת הלב וההערכה הציבורית: זאת משום שתכף ומייד שקעתי ברִיק נורא. לפעמים יכולתי לשֶבת בחברה במשך שעה ארוכה מבלי שיזכו אותי במבט או ישאלו לדעתי. עם זאת, אם מישהו מאותה החברה שמע במקרה שאני פרסי, מייד שמעתי נחיל מלמולים סביבי: "אה! אה! האדון בא מפרס? הרי זה דבר בלתי רגיל בעליל! איזה מין דבר זה, להיות פרסי?" 

כמה מאות שנים לאחר שנכתבו הדברים האלה, עמדתי אני, הנוכרי, בסלון דירתו של אוליבייה לחמי בפריז. "אני לא צרפתי", נאלצתי להודות באוזני האורח הסקרן, ששאל לפשר ה"קצת מִבטא" שלי. ואז התגלגלה לה השיחה הבאה:  

הצרפתי: מאַין אתה?
אני: מישראל.
הצרפתי: באמת? אתה ישראלי?
אני: כן.
הצרפתי: מעניין… ומה הביא אותך לצרפת?
אני: תמיד התעניינתי בתרבות הצרפתית.
הצרפתי: זה בגלל המצב הבטחוני בישראל?
אני: לא, תמיד התעניינתי בתרבות הצרפתית.
הצרפתי: שמעתי שתל אביב היא עיר מאוד מתקדמת.
אני: כן, בהרבה מובנים היא הרבה יותר מתקדמת מפריז.
הצרפתי: אבל מה עם הדתיים?
אני: מה איתם?
הצרפתי: לא קשה עם הכפייה הדתית?
אני: תלוי למה אתה קורא כפייה דתית. אני למשל, רואה את עצמי כאדם מאמין.
הצרפתי, בהשתאות: אני הייתי פעם אתאיסט, אבל עכשיו אני אגנוסטיקן.

כשעזבתי את פריז, אמרתי לעצמי שזהו, את החוב שלי בתור הישראלי התורן אני שילמתי לחֶברה הצרפתית. יעלו ויבואו ישראלים חדשים – בשר טרי – וידהימו את הפריזאים בזרותם. באשר לי, אני יכול לספֵק טיפ קטן: כששואלים אתכם אם הגעתם לפריז בגלל המצב הבטחוני בישראל, אִמרו: "כן, בוודאי". אין שום צורך להזעיק את ארגון SOS Racisme, משום שייתכן מאוד שהשיחה תסתיים בנקודה זאת. אז יבוא הצרפתי על סיפוקו. הוא ייטול בקבוק יין אדום משובח, יניף אותו וישאל אתכם: "אפשר למלא את הכוס שלך?" וכך, תוכלו לשתות כל הלילה עד דלא-ידע בין יוחנן פאולוס הראשון לבין הרב שך השני, בין נערים צרפתים לבין גולים ישראלים, ואפילו לא בין "קצת מִבטא" לבין "הרבה מבטא". בּוֹן קוּראז'.

4 תגובות

  1. דורית

    רשימה מקסימה.
    מה שלום אוליבייה באמת? אולי אתקשר אליו.

  2. אביטל

    ובסוד אספר שיש מסיבות כאלו גם בארץ

  3. K

    הגעתי לרשימה בגלל קורס באוניברסיטת תל אביב בשם
    אימפריות – מזרח ומערב
    שבו בחרה המרצה להדגים בדיוק את אותה הנקודה באמצעות אותו ציטוט מן המכתב.
    עבורי המחשת את העניין בצורה עדכנית ומסקרנת לעילא.
    פתאום מתחשק לי להפוך לישראלית מחמד בפריז!

  4. דפנה

    איזה תאור מקסים.
    והתרגום שלך משובח.

השארת תגובה