"עֶשְׂרִים שָׁנָה שָׁתַקְתִּי, /לֹא כָּתַבְתִּי שִׁירִים – רַק חָשַׁבְתִּי אוֹתָם . / רָדַפְתִּי אַחֲרֵי אַמְבּוּלַנְסִים. / מָכַרְתִּי טוֹסְטֶרִים לִישְׂרְאֵלִים בְּחוֹלוֹן . / וּכְמוֹ -כֵן מְאַוְּרְרִים שֶׁעָלוּ בְּאֵשׁ / וּמַכְשִׁירֵי פּוֹפְּקוֹרְן שֶׁנָּמַסּוּ עַל הַשֻּׁלְחָן בַּמִּטְבָּח. /יוֹם אֶחָד קַמְתִּי וּמָשִׁיתִי מִכִּיס הַמִּכְנָסַיִם מַשֶּׁהוּ שֶׁדּוֹמֶה לְיָרֵחַ מְקֻמָּט. /בָּהִיתִי בּוֹ, /הֵרַחְתִּי אוֹתוֹ, /וְנָגַסְתִּי מִמֶּנוּ בִּיס . / כֵּן, זֶהוּ הַיָּרֵחַ. " (רוברט וייטהיל-בשן, מתוך "קורות חיים", בספר השירים  "אחרי השתיקה")

(הרשימה פורסמה באוגוסט 2007)

גם שתיקתו של בלוגר היא שתיקה. במהלך החודשים שבהם שתקתי, פרסמתי סיפור אחד וגנזתי ארבעה, כתבתי מסה, למדתי יידיש בקורס אינטנסיבי באוניברסיטת תל אביב, הייתי שוליית צורפים בחנות המשפחתית, ערכתי שלושה ספרים מתורגמים מצרפתית, קראתי רומן אמריקני, חזרתי לקרוא שירה צרפתית, הלכתי לים, התקררתי באשמת המזגנים, תרגלתי יוגה, נפלתי מהאופניים, סדקתי צלע, גידלתי שׂער וזקָן לסירוגין, אכלתי פירות אורגניים, נסעתי לפריז וכתבתי שם בחינוֹת, אכלתי סביצ'ה תל אביבי, כמעט הפכתי לצמחוני, עבדתי פעמיים כמלצר בתור מחווה לִמקום הבית, והפסקתי ללכת לחנויות ספרים.

את השיער שבתי וגילחתי, אחרי שהוכחתי לעצמי כי כוחי עדיין במותני. הזיפים היו נחמדים, היה במה לשחק, גילחתי גם אותם. כובע מצחייה מגן על הפדחת שלי מפני שמש אוגוסט התל אביבית, אני משתדל לרכוב עם תיק על הגב, להגנה מפני נפילות. אחרי שנפלתי, קמתי מהרצפה כמו חולה שנגע בו קדוש והוא קם לתחייה. חזרתי הביתה, לבשתי בגדי התעמלות, יצאתי ועשיתי ספורט. הכאבים התחילו יומיים אחר כך, וגיליתי עד כמה שברירי כל העסק הזה, הגוף – העור והעצמות ומה שביניהם, האיברים הפנימיים, אלה שלא חושבים עליהם אף פעם מלבד כאשר יושבים במסעדה ומניחים לפניך: מוח, אשכים, פין, לשון, קישקע. בכל מקרה, אם כבר ליפול, אז ליד חוּמוסייה. בניגוד לכל המלעיזים שטוענים כי בישראל של היום, גם אם תשכב גוסס באמצע צומת, כולם יקיפו אותך מסביב וימשיכו בדרכם, ובכן, בניגוד לכל זה מיהרו אלי אנשים טובים, עזרו לי לקום מהרצפה, ונתנו לי לשתות כוס מלאה במַים מוניציפליים שכמעט הרגו אותי.

כשהצלע סדוקה, אפילו כשנושמים – כואב. אפילו כשנאנחים. נאנחתי הרבה, אבל בשקט. והלוא כשלומדים יידיש, מבינים שהאנחה, אותו קרעכץ מפורסם, היא דבר חשוב מאין כמוהו. זאת כמעט מצווה. אבל כשכואב להיאנח, נאנחים בשקט. אוי אוי אוי, הייתי נרדם מרוב כאבים, ולִפנות בוקר מתעורר מרוב כאבים, ולא יכול לשכב על צד שמאל ולא על צד ימין ולא על הבטן ולא על הגב. הלכתי לשבת בסלון, בזהירות, על הספה, עצמתי את העיניים, וכל חלומות הבלהה שרק חיכו ליום שבו אפול ואסדוק צלע, כל החלומות הללו באו אלַי בשעות הבוקר המוקדמות. שמחתי שאין שֶבר בצלע, הודיתי לאל שלא שברתי שום איבר חלילה, אבל כמה אפשר לשמוח כשאפילו לשמוח כואב? נקודת האור היחידה באותם לילות לבנים היה הקישקע, אותו מעי דק מדק, שנמלא רחמים עלַי והפסיק לכאוב למשך זמן מה.

וכשהסתובבתי עם צלע סדוקה, כל מה שרציתי בחיים היה לחזור לשגרה. ומה סימל את השגרה בעידן הסלע הסדוקה? ובכן, כמה ייחלתי ליום שבו זרועותי יניפו את הגוף מעלה בשיעור יוגה ואעשה "כלב מביט למעלה" (שאיפה), ואז "כלב מביט למטה" (נשיפה). שלושה שבועות אחרי הפציעה ניסיתי לעשות כלב מביט למעלה, ומייד קרסתי דואב לרצפה. חזרתי הביתה עם זנב מקופל בין הרגליים, עשיתי קרעכץ בשקט בשקט, כתבתי סיפור אחד וגנזתיו, ועוד אחד, ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד. העלמתי עין מהמוצָא המשפחתי ונרשמתי לקורס יידיש. האוטובוס לרמת אביב היה ממוזג, שבילי האוניברסיטה – ירוקים ושקטים, בקורס היו מאה ושלושים סטודנטים, כמחציתם ישראלים והשאר – גרמנים, אמריקנים, פולנים, צרפתים וגם אחת יפנית. אותה יפנית, מעולם לא העזתי לפנות אליה בדברים. אפילו לא בהפסקה, כשעמדנו כתף אל כתף ליד הרוגלך ושתינו קפה טורקי, אפילו אז, כשנזכרתי ב"יום יפן" בבית הספר היסודי, שבו למדנו את השיר היפני המפורסם "קונומיצ'י ווה" (להלן בתעתיק חופשי):

קוֹנוֹמִיצִ'י וָו'ה, אִיצְקָה קִיטָה מִיצִ'י
אַהַה! סוֹדַה, יוֹ!
אַקַשִיאַאַאַנוֹ, אַנָגַה סַאִיטֶלוּ…

– אפילו אז לא העזתי לפתוח את הפה.

והלוא הקונומיצ'י וו'ה שלי עושה תמיד רושם גדול על יפנים. כמה יפנים בפריז, בניו יורק, בלונדון, ביוון – באיי יוון הנידחים ביותר – כמה יפנים נעצרו מולי, פערו פה ובהו בי כבכלב בקרקס בזמן שהגיתי אותו. אבל בשום אופן לא העזתי לפנות אל היפנית הזאת, אולי בשל היידיש הצחה שבפיה –  יידיש במבטא יפני, אמנם, אבל יידיש שוטפת ותקנית, בניגוד ליידיש המקרטעת שלי. מאחורי היפנית, מול הקפה הטורקי והקפה הנמס והפוקצ'ות, עמד בחור ארי תמיר, בלונדיני ויפה תואר. הוא נעל מוקסינים ללא גרביים, עור הפנים שלו היה חיוור למרות השמש התל אביבית של חודש יולי. זקפתי את ראשי עד לראשו, ואז שבתי והתעמקתי ביפנית שלי, שעמדה ופטפטה ביידיש עם חברה פולניה.

אחר כך נגמר הקורס, והתחלתי לחפש עבודה. אוי אוי אוי, ישבתי בבית וחשבתי, במה אעבוד. אימצתי את המוח. סידרתי את קורות החיים כך, ואז כך. פתחתי את מדורי הדרושים ומוחי הסתחרר: שיוועו שם לידיים עובדות של מאבטחים, של קופאים, של סוהרים, של עובדים חרוצים-עם-ראש-גדול-שמוכנים-לעבוד-בשעות-גמישות-גם-מחוץ-לאזור-המגורים. ואז, תחת הכותרת ספרות, נעצרתי. אמרתי לעצמי שכאן ודאי מצפה לי העבודה המיוחלת. קראתי בעיון את תוכן המודעה: "דרושה פֶניסטית מקצועית, הופעה נאה". מה עוד? אה, כן. "משרד המשפטים ונציבות שירות המדינה מחפשים מועמד למשרת פרקליט המדינה". דפדפתי הלאה: "צעירים/ות דינאמיים לקרקסים באירופה, טיסה+מגורים+פלאפון+שכר גבוה". אוי, אַ קרעכץ.

וכל הזמן הזה שתקתי.

מַה יֵּשׁ לָכֶם אַתֶּם/ מְשׁוֹרְרִים צְעִירִים/ לִכְתוֹב כָּל כָּךְ הַרְבֵּה עַל הַשִירָה, / וְאָמָּנוּת הַשִׁיר/ וְהַשִּמּוֹשׁ בְּחֳמָרִים/ וְשֶלֹּא תָבוֹא,/ חַס וְשָלוֹם,/ שְתִיקַת הַמְשוֹרֵר/ לַעֲשׂוֹת בָּכֶם שַׁמּוֹת" (דליה רביקוביץ, מתוך השיר "תקוות המשורר")

גם שתיקתו של בלוגר היא שתיקה. בלוגר שתקן הוא כזה, שמדי פעם מישהו שואל את עצמו מה קורה אתו. "מעניין", ככה אומר לעצמו אותו מישהו, "מעניין מה קורה עם הבלוגר הזה". ובאמת, איך מוצאים את הדרך לכתוב על החיים הפרטיים ובו-בזמן לעַניין גם זרים גמורים, כאלה שלא מכירים אותך, שאף פעם לא יכירו אותך, שלוּ הכירו אותך היו אולי אומרים לעצמם: "זה לא מישהו שהיה מעניין אותי להישאר אתו בקשר"?

לפעמים אתה מתיישב מול המחשב ופשוט לא מתחשק לך. לא מתחשק לך להכניס אותם לחיים שלך, שיידעו איפה אתה מתעמל, מה אתה חושב על אנשים שיש להם טלויזיה, שיידעו על הצלֶקת שלך, האופניים שלך, הבריכות שלך, המשפחה שלך, המדַקר שלך, החתול שלא היה לך, לאיזו מדינה נסעת, הגרמנית, היידיש, הבחורה היפנית שלא דיברת אתה, כל הקישקע הזה. אז אתה שותק. ואתה אומר לעצמך לפחות, שגם זאת שתיקה.

4 תגובות

  1. אייל גרוס

    ארטיקולציה הרבה יותר מעניינת כמובן של השתיקה מה"הייתי עסוק" שלי …
    מתי מתראים?

  2. קלרה הקדושה

    לא מקבלים תגובות, אתה לא צריך להרגיש עם זה
    רע, רק אתה יודע כמה נכנסים אליך, אם יש תגובות במייל לפעמים זה מספיק.
    ולפעמים מרוב נסיון להיות סופיסטיקייטד, אתה מאבד את האמון של הקוראים…

  3. עופר

    פוסט כזה כמעט הופך את השתיקה קודם לכדאית לקוראים… ובכל זאת אנחנו רוצים עוד!
    ובכלל, עוד מעט סתיו, ואח"כ יבוא החורף – ואז חייבים קצת קישקע (לפחות בתוך הצ'ולנט)…

  4. תמי

    ::) דווקא היה מאד מעניין להישאר בקשר.
    כתוב נפלא.

השארת תגובה