משחק התפקידים הזה מתחיל מרגע שהדייר הקבוע יוצא וסוגר את הדלת. הדייר הזמני מסתכל סביבו ומתחיל להתנהג כבעל זהות כפולה –שלו ושל המארח, כפי שהיא עולה בעיני רוחו מהדמות שראה להרף עין, וממה שהוא מוצא בבית. אם הוא מחליט לבַשל – יהיה זה לפי כלי הבישול, המצרכים, התבלינים וספרי הבישול של הדייר הקבוע. אם הוא מתקלח – יהיה זה בסיוע כלי הרחצה של הדייר הקבוע.

יומן מדריד, חלק ב'

(לקריאת יומן המסע, חלק א', לחצו כאן)

"ויֵצֵא דון קישוט ויבַקש ימים רבים, וימצא לו יפיפיה כלבבו, אשר אליה ישא את נפשו בכל-עלילותיו. (…) ויסב את-שמהּ דוּלצִינֵיָה הטוֹבּוֹסִית, על-שם טובוסו כפר מולדתה. השם הזה נעם אף-הוא לאוזן דון קישוט, כִּשמו וכשם סוסתו, כי היה בעיניו כשֵם בת-מלך או בת נסיכי-ארץ, וישמח על הדבר בלבּו".
(מתוך "דון קישוט" למיגל דה סרוונטס, בתרגומו של ח.נ. ביאליק)

עזבנו את צמד הגיבורים שלנו בעלייה לטיסה מאיסטנבול למדריד. את מקומן של הדיילות טרוטות העיניים, שניסו לעמוד בפרץ המולת הנוסעים בקו ישראל-תורכיה, החליפו כעת דיילות זקופות קומה ורעננות, שקיבלו את פניהם של ספרדים השבים מחופשה באיסטנבול. חייכתי לעבר אחת הדיילות ואמרתי: "מֶרהבּא", כלומר "שלום" בתורכית, במבטא שניסה לחקות את ברברוס, חברנו מאיסטנבול. הדיילת חייכה אלי בחזרה, כמעריכה את הניסיון. פילסנו דרך למושבים שלנו – מושבים מרווחים ונעימים. עטיתי כיסוי עיניים אדמדם והפלגתי בחלומות, אחרי לילה ללא שינה. ארוחת הבוקר היתה תורכית למהדרין, וכך המשכנו את ההרפתקה האיסטנבולית עד הנחיתה בנמל התעופה של מדריד.

אחר כך – השתרכות במסועים על גבי מסועים, בדיקה במעבר הגבול, איסוף המזוודות, היטלטלות במדרגות המטרו, נסיעה בקו מטרו אחד, נסיעה בקו מטרו שני, עלייה בגרמי מדרגות תלולים, תעייה ברחובות צ'ואקה, איתור הבניין של דייגו, המארח, ואז העפלה לגובה ארבע קומות עם שני המחשבים הניידים על הגב וכל המזוודות בידיים, עד שדייגו פתח את הדלת והזמין אותנו להיכנס.

דייגו גר בדירה מוארכת: שני חדרים קטנים וסתמיים למראה, ומאחוריהם סלון. מול חדר השינה המצומק, במרחק של לא יותר ממטר וחצי, שוכן חדר השינה של השכנים. בצרפתית יש ביטוי לשכנוּת הדוקה כזאת: vis-à-vis. בדרך כלל שומעים את הביטוי הזה בצרפת בגרסת השלילה שלו, כשמדברים על דירה ללא vis-à-vis, כלומר דירה שאף אחד לא גר מולה. כשמישהו רוצה לקלס ולשבח דירה להשכרה בפריז, הוא בדרך כלל אומר שיש בה "קסם" (כלומר פרקט וקורות עץ), ש"התקרה גבוהה" (כשלושה מטרים), שיש "מרפסת" (כלומר מצב שבו אפשר לתחוב חלק מהגוף מחוץ לדירה ולהיצמד למעקה, מרחק חמישים סנטימטרים מהחלון), וכמובן – שאין בה vis-à-vis. במשך שבע שנותיו הראשונות בפריז נהג דורי להשתבח בכך שהוא גר בדירה ללא vis-à-vis, פשוט משום שבדיוק מול הדירה היה בית ספר לעיוורים.

בחזרה לדירתו של דייגו: אחרי שחוצים את חדר העבודה (שהמארח שלנו סגר על מנעול ובריח), חוצים את חדר השינה, על ה- vis-à-vis שלו, עוברים במטבח פתוח נחמד, ואז מגיעים אל גולת הכותרת: סלון רחב ידיים, שתקרתו גבוהה למדי ומשופעת, קורות עץ עתיקות חוצות את תקרתו, ומחלונותיו ניתן לצפות בנוף נהדר של גגות רעפים. בסלון זה בילינו את השבועיים הראשונים במדריד, לפני שעברנו לדירה נידחת יותר, מוזרה בהרבה (שלא לומר, מטורללת) – והיא זאת שציינה את ראשית פרק ההרפתקאות של המסע. אבל בינתיים, בדירה הראשונה, הסביר לנו דייגו איך מתַפעלים את כל המכשירים, מסר לידינו מפות של העיר ומדריכים שונים, לקח את התיקים והתעופף לו למסעו. נשארנו לבד בבית.

בנקודה הזאת אני חייב לפתוח סוגריים ולכתוב כמה מלים על חילופי דירות והשכרת דירות לתקופות קצרות (sublet): אני מודה שבהתחלה נרתעתי מהרעיון. אבל גיליתי שמי ששוכר דירה, זוכה לרוב לשַלם מחיר שפוי, להתגורר בבניין מגורים ולא בבית מלון מנוכר, לחיות חיים של מקומי לתקופה מוגבלת, ובעיקר – וכאן מגיע המרכיב של ההרפתקה  – להתוודע באופן אינטימי ביותר לחייו של מישהו אחר. הוא יכול לגלות – הרבה יותר מאשר אורח לכמה שעות – איך חי אדם אחר בדירתו. הוא חי את חייו, הוא משתמש במגבות שלו, במקלחת שלו, בשירותים שלו, מניח את בגדיו בארונות שלו, מעיין בספרים שלו, מתבונן מהחלון שלו, אומר שלום לשכנים שלו, מטפס במדרגות שלו, שותה בבר השכונתי הקבוע שלו, הוא – למשך תקופה מוגבלת – מישהו אחר.

משחק התפקידים הזה מתחיל מרגע שהדייר הקבוע יוצא וסוגר את הדלת. הדייר הקבוע יודע שאסור לו בתכלית האיסור להיכנס ללא התראה. הדייר הזמני מגיף מאחוריו את הדלת, מסתכל סביבו ומתחיל להתנהג כבעל זהות כפולה –שלו ושל המארח, כפי שהיא עולה בעיני רוחו מהדמות שראה להרף עין, וממה שהוא מוצא בבית. אם הוא מחליט לבַשל – יהיה זה לפי כלי הבישול, המצרכים, התבלינים וספרי הבישול של הדייר הקבוע. אם הוא מתקלח – יהיה זה בסיוע כלי הרחצה של הדייר הקבוע. אם הוא מקשיב למוזיקה או קורא ספרים – הוא יקשיב ויקרא בראש וראשונה את התפריט התרבותי שהותיר אחריו הדייר הקבוע. אם הוא מתבשם – ידיף עורו את ריחו של הדייר הקבוע. אם יבחר לסַפק את יצר המציצנות של השכנים, הם יזקפו זאת לזכותו (או לחובתו) של הדייר הקבוע. הוא בעצם ממציא את זהותו של המארח (אנחנו יכולים, למשל, להחליט שדייגו, בעל הבית, הוא דולציניה הטוֹבּוֹסִית), ובאותה הזדמנות ממציא לעצמו זהות חדשה.

המצב הזמני והאבסורדי הזה מגיע לשיאו אם, למשל, ירצה הדייר הקבוע לעבור בדירה ולקחת איזה דבר שהוא שכח שם. או-אז הוא יזמזם באינטרקום ויצהיר על בואו, יטפס במדרגות כאורח, בעודו מתבונן בסקרנות בדלתות הסגורות של השכנים, יישען על משקוף הדלת ויצלצל בפעמון, ימתח את שפתיו לחיוך של אורח, ייכנס, יקפיד לא להעיף מבט קפדני מדי בדירה, שכבר הספיקה לספוג את נוכחותו של הדייר הזמני, ייקח את חפציו – ויתעופף משם.

וכך היה. דייגו נתן לנו את מפתחות הדירה, לקח את מזוודתו ויצא. פרקנו את מזוודותינו, הנחנו את הבגדים על המדפים שפינה עבורנו הדייר הקבוע, התקלחנו ויצאנו לתור את השכונה החדשה.

דירתו של דייגו שוכנת ברובע צ'וּאֶקה שמרכז מדריד. הרחוב שלנו – רחוב Colon, הוא רחוב קטן בפאתי אותו רובע, שהדבר הנחמד בו הוא בר ספרדי טיפוסי, שמשקה הדגל שלו הוא וֶרמוּט חריף שמיוצר במקום ונמזג בנדיבות מחביות עץ גדולות. בבר שולחנות עגולים וגבוהים, קירות סגלגלים עם העתקי תחריטים קטנים של גויה, ברמנים חביבים, וכמובן – החדר האחורי. כדי להגיע לחדר האחורי וליהנות מכוס ורמוט (שעולה יורו ועשרים) בתוספת צלוחית זיתים טעימים, צריך פשוט להרכין את הראש ולחמוק תחת הבר, לחצות את השטח השמור לברמנים בלבד, והנה אתם בחדר האחורי נטול החלונות, עומדים עם הוורמוט שלכם, מוקפים ספרדים שבאים לשתות משהו בסוף יום העבודה שלהם, בתוך בליל רועש ונעים. אחר כך יוצאים וממשיכים לרובע עצמו.

בצ'ואקה שני רחובות ראשיים, הנמצאים לא הרחק מכיכר צ'ואקה. האחד – Fuencarral, רחוב סואן עם הרבה חנויות בגדים אופנתיות. הרחוב המקביל לו, Hortaleza, הוא סולידי מעט יותר, אם כי תוסס לא פחות, ובו ניתן למצוא טפאס-ברים מסורתיים לצד מועדונים, חנויות ספרים ובתי קפה ורודים. שם, במרכז רחוב Hortaleza, נמצאה המסעדה שעליה המליץ לנו דייגו. מסעדה זו התבררה כמקום שוקק במשך כל שעות היום והלילה – אפילו במהלך הסייסטה הבלתי נמנעת. מאכלסים אותה טיפוסים שהיו יכולים בשקט להופיע בכל סרט של אלמודובר. מאחורי הבר עומד חוסֶה, בעל המקום והברמן. חוסה זה לובש תמיד גופיה – בכל פעם בצבע אחר. הוא תמיר למדי, יש לו תסרוקת משוחה בג'ל, שפם מטופח, שרירי כתף מרשימים, טבעות על השיניים וחיוך רחב.�
 

"לכל העֵצים/ סרטים בשׂערות/ וכל העצים/ קצת רחבים/ וכל העצים/ די נשיים/ וכל העצים/ לא גבוהים/ די נמוכים/ וכל העצים/ חיוורים" (יונה וולך, מתוך השיר "לכל העצים", בספר "מופע")

למחרת בערב, ואנחנו כבר תושבים ותיקים ברובע צ'ואקה, ישבנו באותה מסעדה – שהוכתרה כבר בליל אמש כמסעדת הבית, וסעדנו את לבנו: תמורת שבעה יורו ושמונים, אפשר לקבל שם מנה ראשונה, מנה עיקרית, מנה אחרונה, בקבוק יין ולחם. כלומר, ארוחה שלמה במחיר של סלט וספל קפה במסעדה בתל אביב בשעות הערב. ובכן, ישבנו שם וניהלנו את השיחה הבאה:

מ: זוכר את אתמול בערב?
ד: במעורפל. (משפריץ חרדל על לחם).
מ: אני זוכר את האיש עם הגופייה. שתי גופיות הוא החליף אתמול בערב: אחת ורודה ואחת בצבע צהוב זוהר. בן כמה הוא היה?
ד: הוא נע הלוך ושוב בין ארבעים לשישים.
מ: היה לו שפם.
ד: גם השפם שלו נע הלוך ושוב. משהו בין צ'רלי צ'פלין לאבר'שה שריר.
מ: היה גם מלצר עם שפם וזקן, כבן עשרים ושמונה, אולי בן זוגו של הברמן. היו כאן בנים שהיו פעם בנות, עם חזה גדול ומוצק. אתה זוכר, אתמול עברנו ליד מזבח עם חלון פתוח לרחוב, בתחילת הערב. עמד שם מישהו עם הרבה שקיות ניילון. הוא הסתכל על המזבח, צעק בקולי קולות ולא הפסיק לחרף את אלוהים.
(ד' שותק, מהורהר.)
(אני אוכל מרק ואומר):
מרק זה בית.
ד: בית זה סכנה.
מ: למה? באמת, הרבה זמן רציתי לשאול אותך.
ד: זה דפוס מרכזי בעולם שלי, לא שמת לב?
מ: שמתי לב, אבל זה לא אומר שאני מבין את זה.
ד: הבעיה המרכזית היא שאין בעברית הבדל בין foyer לבין maison. אם היה הבדל כזה, יכול להיות שהיתה לי פחות בעיה עם ה-maison. Foyer זה אש, מוקד. זה גם בית, home. אני אומר שאילו שפתי הראשונה היתה צרפתית, יכול להיות שהיה לי טוב בבית – אבל אז הייתי מפחד מאֵש.
מ: כל זה קשור לעובדה שגדלת עם חתולים?
ד: לא, הם באו מאוחר.
מ: אתה לא חתול?
ד: למדתי להתחתל מאוחר. החתולה הראשונה שאימצתי הגיעה כשהייתי בן 12, אולי אפילו אחר-כך.
מ: אני חושב שאתה קצת חתול.
ד: אני לא מתווכח עם זה. חתולים זה דבר שגיליתי בעצמי, כמו שירה. זה לא בא מהבית.
מ: אז למה אין לנו חתול?
ד: למה אין לנו ילדים? מאותה הסיבה, אני לא יודע אם הגעתי לגיל שבו אני יכול שיהיה לי.
מ: מה אתה רוצה לעשות בחודש שיש לנו בספרד?
ד: בדיוק מה שאמר מנולו (חברנו הספרדי, מ"ס): soyez pas sage.
מ: נהיה לא נבונים. שאלת את עצמך למה שנינו כל כך אוהבים את מדריד?
ד: זאת שאלה מעניינת. לא יודע. קל לי להגיד למה ברלין, פריז, ניו יורק, איים ביוון.
מ: אתה אוהב את פריז?
ד: חייתי שם עשר שנים מתוך אהבה, אבל באיזשהו שלב קלטתי שאני לא נמשך לַמין שלה.
מ: מה המין שלה?
ד: נקבה. פריז היא נקבה. פריז נשית. אחד הפרדוקסים הוא שפריז היא זכר בצרפתית. לבחוֹר בפריז בגיל ההוא – עוד לא ממש יצאתי אז מהארון – זה היה לשים מחסום בפני ההומוסקסואליות שלי. נסעתי לשם כדי לחיות כהומו בתוך מרחב שכולו קוּס. תסלח לי על הבוטות. ברלין, למשל, היא גבר.
מ: אז למה לדעתך לא עברנו לברלין? הרי כשרצינו לעזוב את פריז, אפילו הלכנו לשגרירות גרמניה בצרפת וביררנו בנוגע לתהליך ההגירה לברלין.
ד: כשרציתי לעזוב את פריז, בדיוק פגשתי אותך. אם לא היינו נפגשים, אני בטוח שדי מהר הייתי עוזב את פריז.
מ: לאן?
ד: נידף לכל רוח. הייתי עוזב למקום שממנו בא הזכר הנכון שהייתי פוגש – סלובקיה, אירלנד, אולי אפילו תל אביב.
מ: פתאום אני אומר לעצמי, למה לנו לפרסם בבלוג את השיחה הזאת?
ד: כי בינתיים אין קיום בלי עיני הזולת. להתקיים בלי עיני הזולת – זה הדבר שאליו צריך לשאוף. זה דבר שהוא לא בהישג ידי, אבל אני מכיר כמה דרכים להגיע אליו: א. דרך הנזוּרה. הנזירה מוותרת על עיני הזולת, בכך שהיא מתגוררת במנזר ומקיימת חיים בעבור האל. ב. דרך קיום של דַנדי. כלומר, לחיות ולפעול מול ראי, כפי שהגדיר את זה בודלר. שאר הדרכים הן ודאי פיקטיביות. למשל, כמה רבים הם האנשים הצעירים שמזקינים את עצמם. הם חיים כזקנים מתוך ההשערה הטבעית והמוטעית שהזקן אינו חי בעבור עיני הזולת – להיות יצור חברתי, להיאהב, להיחשק, כל מה שהוא סביל, כל מה שהוא נפעל. ג. התאבדות. כמובן. אבל המשורר האמיתי הוא מי שהגיע לזה בדרכים אחרות. אני הגעתי לזה פעמיים בחיים, בכל פעם למשך דקות אחדות.
מ: ומה עשית?
ד: כתבתי שירים.

המלצר מגיע ומניח על השולחן את המנה האחרונה. יש לו קַו זקן דקיק סביב השפתיים, הוא לבוש גופיה שחורה וזרועותיו דקות, קיבורותיו שריריות, כתפיו צרות, שערו חלק, מעט שמנוני. הוא קורא לנו "צ'יקוֹס". אחר-כך אנחנו יוצאים לרחוב. רחובותיה של צ'ואקה סואנים תמיד. דלתותיהם של ברי הטפאס פתוחות לרחוב, אנשים עומדים על המדרכה ושותים. אנחנו נכנסים ו"לוקחים כוֹס" (בתרגום חופשי מצרפתית) במקום ששמו "שחור ולבן". לאורך הבר עומדים גברים במיטב שנותיהם ומחלצותיהם ומשוחחים עם נערים ענוגים, שעל כך בוודאי פרנסתם. במעברים מתגודדות חבורות ומשוחחות בקולי קולות. על הבמה עולה מופע מאולתר של אחד הלקוחות. הדרך למדרגות המובילות לקומה התחתונה חסומה בסורגים. אני שואל את עצמי מה קורה שם, למטה, בסופי שבוע, כשסורגים אינם חוסמים את הדרך. אנחנו נפלטים מ"שחור ולבן", חולפים בקרני הרחובות על פני סינים שהעמידו ארגזים הפוכים ומוכרים פחיות בירה וחפיסות מסטיק, מגיעים לבניין של דייגו ומטפסים ארבע קומות. לפני שאני נרדם, אני רושם במחברת: "למצוא שיעור יוגה, להירשם לאוניברסיטה, לקנות אטמי אוזניים". אחר כך אני נרדם.

המשך יבוא. 

3 תגובות

  1. אורי

    פוסט מקסים ומרגש. תודה על החזרה לעיני הזולת.

  2. ארי

    כיף לקרוא ולהיכנס לסיפורים על חיים של אחרים

השארת תגובה