ניגשתי ללשכת התיירות וביקשתי מפּקידת הקבלה שתמצא לי מקום להעביר בו את הלילה. היא נטלה את מפת העיר והצביעה על מין מבנה מלבני מוזר מעברו האחר של הנהר. "זה מנזר 'האבות המשיבים למוטב'", אמרה הפּקידה. "לכו לשם ותגידו להם שאני שלחתי אתכם". האבות המשיבים למוטב? ניחא, אמרתי לעצמי. קיפלתי את המפה והכנסתי אותה לכיס.

יומן מדריד, חלק ז' ואחרון

(לקריאת יומן המסע, חלק א', לחצו כאן)

בפרק זה אדבר על שלווה. ולא שלווה סתם אלא התעלוּת. לעתים נדירות אני משתמש במילה התעלוּת ביחס למקום. מקומות מעטים מאוד עוררו בי תחושה שאני מבקיע איזה קיום שנמצא מחוץ לקיום שלי – קיום הנמצא מעבר לדברים שאני מכיר ורואה ויודע, הרחק מעלַי, ושכדי לחזור מהמקום הזה אני צריך לִדאות או לצנוח צניחה חופשית מטה-מטה, בחזרה אל החיים עלי-אדמות. פריז, למשל, היא עיר יפה להפליא, אך החיים בה – הקשים מבחינות מסוימות – הופכים את היופי שלה לכמעט בלתי נסבל; ברלין היא עיר מלאת הוד, רחבה וקודרת עד ייאוש; תל אביב מלאת קֶסם למרות כיעורה, ואפילו נוכַח הים שלה אי אפשר להיתפס בהתעלות שעליה דיברתי, משום שהוא נראה דבוק אליה בדבק פלסטי, וכאילו עוד מעט יפרוש לו כנפיים ויעוף, או שפשוט ייבתק ממנה כמו קרחון. לא, בכל המקומות האלה לא מצאתי התעלוּת. רק מקום אחד, עד הנסיעה האחרונה לספרד, עשה את זה: האי היווני קלימנוס (שעליו כתבתי ברומן "אחייך אלייך, אחייך"). ועכשיו, בספרד, מצאתי את זה בעיר טְרוּחִיוֹ. אבל לכך אשוב בהמשך.

ובכן, עזבנו את שלושת הגיבורים שלנו (שרון – שהגיעה מפריז, דורי והחתום מעלה) בעיר המוקפת חומות, אָווילה. אחרי ארוחת ערב שכללה מרק קסטיליאני (למעלה: ביצה עלומה, מתחתיה: חיטה אלמונית, מתחתיה: לחם, נתחי חזיר ונוזלים מנוזלים שונים), טיילנו לאורך החומות והבקענו אותן, ואז נעמדנו על הגבעה מחוץ לעיר העתיקה, ודורי צילם אותנו במכשיר הטלפון הנייד שלו. למחרת השכמנו והסתובבנו בעיר, ואז נסענו לכפר נידח מאוד, מירנדה דה קסטניאר, הממוקם על רכס הרים. אפילו כנסייה אין בכפר הזה, אבל יש הרבה מקומיים חסרי שיניים. ושם, בכפר חסר השיניים הזה, התחילה לכאוב לדורי השן ולא חדלה במשך ימים ארוכים. ממירנדה דה קסטיניאר המשכנו ללָה אַלְבֶּרְקָה, כפר עם בתי שלייקס. לנו שם בפונדק דרכים נחמד, ובבוקר הסתובבנו וקנינו טוּרון, הוא הממתק הלאומי של ספרד – טורון למשפחה, וטורון לחברים, וטורון לעצמנו – ואז הצטלמנו בכנסייה קטנה ואומללה ליד פסל של חזרזיר שעמד בחוץ, ולבסוף, אחרי שביקרנו בכל המקומות שכוחי האל הללו, נסענו לעיר גדולה וחשובה: סלמנקה.

היום היה קצר. בשל כל תלאות האקלים והדרך שתיארתי בפרק הקודם, כבר עמד הטיול עם שרון להסתיים, וכעת נותרו לנו רק שעות אחדות לבלות יחד. אלא שאפילו השעות הספורות והיקרות האלה לא היו פשוטות: ראשית, היה יום שבת, העיר היתה עמוסה במבקרים, ודורי ואני התחלנו לחשוש שלא נמצא מקום להניח בו את הראש בלילה. כל פקידי הקבלה במלונות ובהוסטלים נענעו בראשם לשאלתנו ואמרו שהתפוסה מלאה. לבסוף מצאנו חדר פנוי, טיפסנו ארבע קומות במדרגות רעועות, והמראה שנגלה לעינינו כשנפתחה הדלת הזכיר לי את הדירות הגרועות והמצומקות ביותר שראיתי בפריז. דירות שאפילו עכברים מעדיפים לפסוח עליהן.

יצאנו משם, שלחתי את דורי (שהשן שלו המשיכה לכאוב ואפילו כדורי נורופן חזקים לא עזרו לה) ואת שרון לחתונה בקתדרלה העירונית, הנמצאת מול בית הצדפים המהולל. ניגשתי ללשכת התיירות וביקשתי מפּקידת הקבלה שתמצא לי מקום להעביר בו את הלילה. היא נטלה את מפת העיר והצביעה על מין מבנה מלבני מוזר מעברו האחר של הנהר. "זה מנזר 'האבות המשיבים למוטב'", אמרה הפּקידה. "לכו לשם ותגידו להם שאני שלחתי אתכם". האבות המשיבים למוטב? ניחא, אמרתי לעצמי. קיפלתי את המפה והכנסתי אותה לכיס. הלכתי לאסוף את הצֶמד מהחתונה. שניהם היו נלהבים והראו לי תמונות שצילמו בהן את הכלה ואת חברתה של הכלה ואת אמהּ של הכלה ואת כל הפמליה.

הגיעה עת פרידה. הסענו את שרון לתחנת הרכבת, ואז חיפשנו במשך שעה ארוכה את מנזר האבות המשיבים למוטב. המנזר התברר כמבנה גדול במיוחד וקצת מסתורי, שקירותיו מצופים שַיש וחלונות מלבניים קבועים בו כהרבה עיניים. באולם המבוא לא היה איש, ורק אחרי שהמתנו כרבע שעה, הגיע פֶּרח נזורה שמנמן ונתן לנו מַפתח לחדר מספר 124. כשנפתחה הדלת, גילינו חדר קטן ונקי המואר באור פלורסנט, שתי מיטות ברזל סגפניות, וכמובן, תמונה של הצלוב על הקיר בין שתי המיטות. ליל שימורים עבר עלי במנזר "האבות המשיבים למוטב", בעודי מתהפך על המזרון הרך ושומע את חריקותיה של מיטת הברזל. 
 

חפשו את הצפרדע

בבוקר יצאנו לטייל בסלמנקה. די מהר גילינו שהחיה המקומית היא הצפרדע (על החזית של אוניברסיטת סלמנקה, שנבנתה בתחילת המאה השלוש-עשרה ונמנית עם האוניברסיטאות העתיקות באירופה, מוטבעת צפרדע סמויה מן העין, ומנהג המבקרים במקום הוא לעמוד ולבהות בחזית במשך שעה ארוכה, עד לגילויו של הדוּ-חי הירקרק). גם שתי קתדרלות יפות יש בעיר, אבל למרות כל זאת הנתונים המבטיחים האלה, לא הצלחתי להתאהב בה. 

בדרכנו הלאה משם עברנו בעיירה עתיקה ועזובה למדי בשם פּלסֶנסיה (שם מתחנו את הצוואר וראינו, על צריחי הקתדרלה, קינים גדולים של חסידות, ונזכרתי בעיר סטְרסבורג שבצרפת, שסמלה הוא החסידה), ולבסוף הגענו ליעדנו – טרוחיו. וכאן אני חוזר לדבר שעליו דיברתי בתחילת הרשימה, כלומר על השלווה המוחלטת של טרוחיו, שלווה מזוקקת עד כדי כך, שהיא מגיעה לדרגת התעלוּת של ממש. אבל ראשית, כמה מלים על העיר:

פרנסיסקו פיסָרו

טרוחיו ממוקמת באיזור אֶסטרמָדוּרה, לא הרחק מגבול פורטוגל, והיא נחשבת לערשם של הקונקיסטדורים, כלומר ההרפתקנים שיצאו מספרד והשתתפו בכיבושם של חלקים נרחבים מאמריקה – כל אותן ארצות שעתידות היו להיכלל בשטחה של האימפריה הספרדית העצומה. עם אותם כובשים נמנה פרנסיסקו פיסָרו – יליד טרוחיו – כובש אימפריית האינקה ומייסד העיר לימה. ואכן, בכיכר העיר – שאליה הלכנו לאחר שפרקנו את התיקים באכסניה בשם "בֹּוני", השייכת לגרמני משטוטגרט הנשוי לספרדיה – מתנשא פסלו של פיסרו, רכוב על סוס.

אולי בזכות "האבות המשיבים למוטב", הדבר הראשון שעשינו למחרת בבוקר היה לגשת למנזר הקרוב. דלתות הכניסה היו סגורות על מנעול  ובריח. כעבור כמה רגעים הגיעה לשם נזירה שחזרה עם שקים מהשוק, ומבלי להתייחס כלל לקיומנו נתלתה על החבל המשתלשל לצד הדלת וצלצלה שבע פעמים בפעמון. מיד נפתחו הדלתות הרחבות, וגם אנחנו ניצלנו את ההזדמנות ונכנסנו לחצר המנזר. אחת מדיירות המקום, נזירה קשישה ועולצנית, גבתה מאיתנו דמי ביקור בסך אירו אחד, ואז הניחה לנו לשוטט בחצר המנזר (אבל בשום אופן לא להיכנס לשטח המגורים). אחר כך הציעו לנו הנזירות לקנות עוגות מעשה ידיהן. משם המשכנו למנזר אחר. נזירה קשישה עד פליאה, גוצה וכבדת שמיעה, שניחוח הגוף שלה הזכיר לי באופן מטריד את ריחהּ של סבתי, פתחה לנו את הדלת. היא ערכה לנו סיור מודרך בחצר המנזר, על טהרת הספרדית כמובן. כשגמרה לדבר, תלתה בנו מבט סקרני וניסתה לאמוד את הרושם שעשו עלינו דבריה. משלא אמרנו דבר, החוותה הנזירה הישישה בידיה על חצר המנזר שסביבה, והפטירה: "לא יודעת, בעינַי זה יפה". ואז הסתובבה והלכה.

לאחר מכן פסענו בשבילי העיירה וביקרנו בבית הולדתו של פרנסיסקו פיסרו, כובש פרו, שכיום משמש כמוזיאון (לא שכחנו לגדף אותו בִּשמם של בני האינקה, לא פחות משגידפנו בספרד כל ארמון שהיה שייך לפרדיננד ואיזבלה). כשהגענו לבסוף לכנסייה העתיקה, טיפסנו למגדל פעמונים המשקיף על העיר כולה, ושם הגיעה השלווה לדרגת ההתעלות המזוקקת ביותר שחוויתי מאז חופי האי היווני קלימנוס. אחרי הביקור העילאי במגדל הפעמונים קפצנו לעיר קָסֶרֶס, שמרכזה הוא אזור ימי-ביניימי  מפיל אימה, הנודף כולו ניחוח מי ורדים – ריח אהוב עלי במיוחד, כי הוא מזכיר לי תמיד את שולחן הטואלט של סבתי.

בדרכנו חזרה למדריד, הספקנו לבקר בגואדלוּפֶּה ולעבור חוויה שגרמה לי געגועים עזים ל"אבות המשיבים למוטב". גואדלוּפֶּה היא אתר עלייה לרגל לצליינים מכל רחבי ספרד, ובה מנזר ענקי הנראה כמו מבצר. בתום הסיור המאורגן באולמות המנזר, נעמד לפנֵי קבוצת המבקרים נזיר מבוגר וקטן קומה, שחבל קשור סביב מותניו. פניו של הנזיר היו חמורי סבר. הוא נעץ בנוכחים מבט מקפיא ואמר בקול נמוך: "עד עכשיו השתתפתם בסיור תיירותי, ראיתם את המנזר ואת יצירות האמנות. מכאן ואילך – קדוּשה. מי שיבחר להמשיך ולעלות איתי ל- santisima virgen ("הבתולה הקדוֹשה בתכלית הקדוּשה"), יבוא בִּדממה וּבְהתכנסות וּבְאמונה. כל אחד חופשי לבחור". בשלב הזה אמרתי לעצמי שמשהו בכל הסיטואציה הזאת קצת מוזר. ואכן, חלק מהמבקרים עזבו את המקום, אולי במחאה. חשבתי לעזוב גם אני, אבל נשארתי, קצת בגלל סקרנות וקצת בגלל חשש. הנזיר סקר את הנשארים במבט מאיים, הסתובב והתחיל לעלות במדרגות.

חלפנו באולמות ריקים וגדולים, שקירותיהם מצופים בתמונות ובצבעי זהב. הלכנו והלכנו בעקבות הנזיר, עד שנדחקנו לתוך קיטון מוזהב עמוס בתשמישי קדושה. הנזיר סקר אותנו שוב, אלא שכעת התחלף סבר פניו האימתני בהבעה אחרת לגמרי, סלחנית יותר. נדמה לי אפילו שראיתי חיוך דק בקצה שפתיו. כל הנוכחים התבוננו בו בדממה. לאחר שהסתדרו כולם במעגל, שלח הנזיר את ידו וסובב במחווה גדולה את הלוח הקבוע בקיר. הלוח הסתובב והסתובב, ולעינינו נגלתה הבתולה של גואדלופה.

כשראיתי את הבתולה – אחרי הסיור המפיל אימה והמסתורי – חלף בגופי דגדוג שכמעט הפך לצחוק פרוע. זאת משום שהבתולה של גואדלופה התגלתה כדמות זעירה וכושית, מין ברבי שחרחרה, המולבשת חלוק מוזהב מוזר. מאחר שכל הנוכחים בקיטון – למעט דורי ואני – היו קתולים אדוקים, נדמה היה שנשימתם נעתקת. הנזיר הזמין אותם לבוא ולנשק לשריד הקדוּשה הקשור בחוט לבתולה. אחדים מהם התקרבו בדממה, נשקו לקוביית הזכוכית, ואז שבו למקומם. אחרונה התקרבה לנזיר אשה צעירה עם תינוק בזרועותיה. היא הרכינה את ראש התינוק לעברו, והנזיר העביר את שריד הקדוּשה על מצחו של הילד. אחר כך סובב בחזרה את הלוח, והבתולה נעלמה מעינינו לתמיד.

אין ספק, לא יכול היה להיות סיום מתאים מזה לַטיול. אילולא הגיעה הרשימה לקיצה, הייתי מספר על הדרך חזרה למדריד. הייתי כותב עוד ועוד אנקדוטות על אודות שהותנו במשך יומיים בעיר הבירה, על הטיסה ממדריד ועל נחיתת הביניים באיסטנבול, על נמל התעופה התורכי, הגדוש בדיוקנאות של אתאתורכּ, וגם על הטיסה בקו מדריד-תל אביב והנחיתה בישראל. אבל לא אכתוב עוד על כל הדברים האלה, משום שעלי להכיר בעובדה שמדריד נמצאת במדריד. כעת אני יושב בדירתי בתל אביב ויודע רק זאת: שבעל הבית דוחק, שהמלאכה מרובה, ושהיום – קצר.

אוקטובר 2007 – ינואר 2008