דבּר אל העצים והאבנים. אבי כמו בלע את לשונו וחזר להתעסק בשרשרת הסוררת, להלחים את חלקיה זה לזה לבל יתלשו ממקומם ויפלו מן הצוואר. עזבתי אותו וחזרתי לענייני. בשעה שש וחצי בערב הוא העיף מבט בשעון ואמר לי: "סַקֶר אִיל דִיקֶה", כלומר, בתרגום חופשי, "סגור את הבאסטה" בערבית.

 

רשימה מתוך הגיליון החדש של כתב העת "דווקא"

מאת משה סקאל

בערב סיום קורס היידיש שלמדתי בו באוניברסיטת תל אביב, הסתננתי לבית האבות של סבתי מצד אמי. השעה המאוחרת ביותר שאפשר להיכנס לבית האבות – השייך לאחת מקהילות יוצאי פרס – היא שבע בערב, ואילו כשהחניתי את החיפושית וצעדתי אל המבנה הלבן והדומם, השעה כבר היתה תשע וחצי בלילה. בשעה כזאת, אם רוצים להצליח לבקר בבית האבות של סבתא, צריך להנהן בבטחה לשומר האתיופי, לחצות בגרון נטוי את אולם הכניסה שיושבים בו המטפלים הפיליפינים, להתחמק מאב הבית הפלסטינאי היושב ליד הכניסה למעלית, ולבסוף, כשנפתחת דלת המעלית, לשלוח חיוך רחב אל האחים והאחיות הרוסיים, הישובים בקומה של סבתא וצופים בטלוויזיה. בשעה כזאת, כל דיירי המקום ישנים שנת ישרים. הם שוכבים על מצעיהם הלבנים וממלמלים שברי מלים בשפת אמם. אבל סבתא שלי נמצאת רחוק מכל אלה. החדר שלה שוכן בקצה המסדרון של הקומה האחרונה, במקום שאפילו הדיירים והעובדים כמעט אינם מזדמנים אליו, וקולותיהם הנוקבים או המנחמים אינם חודרים את קירותיו.

בקיצור, התייצבתי מול הדלת, דפקתי חלושות ונעניתי. נכנסתי והתיישבתי לצד המיטה, נטלתי את ידה של סבתא בידי והתבוננתי בעיניה הכחולות, בעורה הסמוק, בשערה התפוח, הנבלע תחת ראשה, ברגליה הקמורות, המפסלות את הסדין, והצעתי לשיר לה שיר ערש. סבתא חייכה והסכימה. לחצתי את אצבעותיה בין אצבעותי, נשמתי עמוק והתחלתי לשיר את "אויפן פּריפּעטשיק", הוא שיר האל"ף בי"ת. פניה של סבתא החווירו. היא ניסתה לחלץ את אצבעותיה מכף ידי מרוב בהלה, אבל לא הנחתי לה. צלילי השיר התנגנו ביתר שאת מגרוני, ורגליה של סבתא רקעו בסדין כמחאה. היא נתנה בי מבט מיואש. "מה לך וליידיש?" שאלה אותי בצרפתית, הצרפתית הקהירית, המתגלגלת שלה. "אני לומד יידיש בקורס באוניברסיטה", הזכרתי לה. "כן", היא אמרה. טון משועשע התגנב לדבריה והיא סקרה אותי כפי שסוקרים את פניו של תמהוני. "אבל למה לךָ?"

רציתי לומר לה שלימוד שפה – כל שפה – הוא אושר גדול, ששפה חדשה פירושה אפשרויות חדשות, שביידיש יש ספרות נפלאה, שרק בשבילה כדאי לשבור שיניים, להיאבק בהטיות הפעלים ובנטיית השֵם, ללמוד אוצר מלים חדש ולתַרגל שוב ושוב את השפה הזאת, שמאז ומעולם הרגילו אותנו לבוז לה. רציתי לומר לסבתא שאני זקוק לנקודות הזכות של הקורס לצורך לימודי התואר השני, שיידיש היא שפה יהודית בסכנת הכחדה והיא חלק מהדי.אן.איי שלי, על אף השורשים המצריים-סוריים של משפחתנו; רציתי לומר לה, לבסוף, שרבים מחברי דוברים יידיש, שאני מכיר יותר דוברי יידיש מדוברי ספרדית, למשל, והגיע הזמן שגם אבין על מה הם מדברים, לכל הרוחות. רציתי לומר לה הרבה מאוד דברים אבל שתקתי. שתקתי, משום שידעתי שכל מה שאומר – לשווא אומר. מצד שני, לא הסכמתי להעמיד פנים. הן באותם ימים של קורס אינטנסיבי, התנגנו השירים ביידיש בראשי יום ולילה, ואיך אפשר לחסוך אותם ממנה: רציתי לשיר אותם לצד מיטתה, על אפה ועל חמתה, ואז, לקינוח, לבשר לה שהחלטתי ללמוד את שפת הוריה, שגמרתי אומר ללמוד ערבית.

בשלב הזה, ידעתי, תגלגל סבתא את עיניה לתקרה ותחשוק את שפתיה, בדיוק כפי שהיא עושה בכל פעם שהיא נתקלת בתופעה הנמצאת מעבר לבינתה. אבל אני כבר רגיל ליחס הזה: ביושר הרווחתי את מעמדי במשפחה, בן בכור להורים ספרדים ילידי ישראל, שבחר ללמוד שפות זרות, רחמנא ליצלן, לעזוב את הארץ, לא לאחוז במקצוע מכובד כמו עריכת דין או מינהל עסקים, וכיוצא בכאלה החלטות מוזרות. אפילו כשנכנס השכל לקודקודי ושבתי בסופו של דבר ארצהּ, מיאנתי ללכת בדרך הישר.

בשנה וחצי האחרונה אני עובד כשוליית צורפים אצל אבי, בחנות שהקים סבי, משה סקאל, כשעלתה המשפחה מדמשק. יום אחד, בעודי יושב בבית המלאכה של אבי, אוחז בין אצבעותי באחד התכשיטים ומעביר אותו העבר ושוב מתחת למברשת השלייף, אמרתי כבדרך אגב לאבי שנרשמתי לקורס יידיש. "יידיש?" הוא שאל, בעודו רכון מעל שולחן העבודה שלו ומנסה להלחים שרשרת שנקרעה. הוא הניח את השרשרת מידו ובהה בי. "יידיש", אישרתי. "מה לך וליידיש?" הוא שאל, ומוחי התחיל לעבוד בקדחתנות. איך בכלל עונים על שאלה כזאת? מה לי וליידיש? דבר לא, וגם הרבה מאוד. נזכרתי בשיחתו של טוביה החולב עם פרציק, המכונה פלפלת, "אחד מבחורי-חמד אלו, מין ברנש משונה". טוביה החולב פוגש בפלפלת ומגלגל אתו שיחה:

"ואתה לומד, אני אומר, באסכולות?"
"ואני לומד, הוא אומר, באסכולות".
"מכיוון שכך, אני אומר, ניצחתני. לך בכוחך זה והיית קבצן בישראל. אבל אמור לי, אני אומר, תכשיטי היקר, על מה אתה חי?"

אבי המשיך לבהות בי שעה ארוכה. תיארתי לעצמי שהוא שואל בלבו היכן טעה. הוא לא אמר דבר. חבל שלא אמר. לוּ היה ממשיך ואומר את שעל לבו, הייתי מחזיר לו במשל שהמשיל טוביה לבתו, שלבה הלך אחרי אותו פלפלת שהזכרתי לעיל:

אני מסביר לה את הדבר לפי שכלי ומוכיח לה, כי דרך כסילים בחרה לה. והיא מסבירה לי את הדבר לפי ש כ ל ה, כי אין אני מסוגל להבין את הדרך אשר בחרה לה. אני לה: "אמשול לך משל. למשל הדבר דומה? לתרנגולת שהיתה דוגרת על ביצי ברווזים. יצאו הברווזים לאויר העולם ועמדו על רגליהם, קפצו לתוך המים והתחילו שוחים בנהר. עמדה התרנגולת על שפת הנהר והביטה אחר אפרוחיה, עומדת ומקעקעת במר-נפשה".

אבל דבּר אל העצים והאבנים. אבי כמו בלע את לשונו וחזר להתעסק בשרשרת הסוררת, להלחים את חלקיה זה לזה לבל יתלשו ממקומם ויפלו מן הצוואר. עזבתי אותו וחזרתי לענייני. בשעה שש וחצי בערב הוא העיף מבט בשעון ואמר לי: "סַקֶר אִיל דִיקֶה", כלומר, בתרגום חופשי, "סגור את הבאסטה" בערבית.
למחרת התחיל קורס היידיש. בכל יום אחר הצהריים הגעתי לחנות, ואבי שאל אותי, מעט משועשע, איך היה בלימודים. "ללמוד שפה זה אושר גדול", אמרתי לו. "שפה חדשה פירושה אפשרויות חדשות". "כן", הוא נאנח, "אבל מה ייצא לך מזה?"

רציתי להסביר לו שהקריאה ביצירות הכתובות יידיש מעשירה את עולמי, שאני משתנה, שהעולמות במוחי מתרבים, שהאפשרויות גדלות, שהכתיבה שלי תשתפר בוודאי, תהיה רחבת אופקים יותר ואולי יתגנב אליה משהו מן הטון היידישי, האירוני, האנושי, למוד הסבל אך האופטימי בסופו של דבר. אותו טון של השיר המספר על כל ישראל חברים, על כך שכולנו אחים, ואז מוסיף: "אוי אוי, כולנו אחים", ששר: "אנחנו שרים שירים שמחים", ומוסיף: "אוי אוי אוי". הנה שפה שאפשר, ואף רצוי, להיאנח בה. כמעט אַ מצווה – זאת כמעט מצווה. ומה עם שירים כמו "מאַרגאַריטקעלעך", אותו שיר המספר על חיזורו הנמרץ של נער אחר נערה, שיר המזכיר לי את אחת התמונות במחזה "בית ספר לבנות" למולייר או את אחד משירי הפיתוי של ז'ורז' ברסאנס, ובכן, מה לאותו שיר מקסים ולשיר הרקפת הפורחת מתחת לסלע שלמדנו בעברית?

וכי עם מי אזדהה יותר – כך המשכתי לנהל דיאלוג עם אבי בעיני רוחי – עם דמותו של הצבר, אותה דמות לשעה, או דווקא עם דמותו של היהודי הגלותי, אותו מיעוט שלעולם לא יהיה לרוב? הנה עוד מלה שנמחקה מהלקסיקון: גלות. כל כך התעקשה והתאמצה משפחתי למחוק מזכרוני את הגלות, שלא היתה לי ברירה אלא ללכת ולעשות לי גלות. וכשישבתי בגלות פריס, התגעגעתי. בפעם הראשונה בחיי התגעגעתי. והיה לי שם קשה מאוד, והייתי חופשי ושמח. והעברית היתה לי שם לשון קודש. העברית שהיתה שלי היתה העברית שבחרתי להכניס הביתה, העברית של הספרים שהחזקתי בהם, וזאת שבחרתי לדבּר – עם האנשים שבחרתי לדבּר, רחוק מן ההבל המתמשך, המטמטם של המקום הרחוק ההוא. וכששבתי להתגורר בארץ, נשאתי עמי את הגלות, נשאתי אותה במזוודות שלי ונשאתי אותה בַּמבטא שלי – אנשים טעו לחשוב שאימצתי מבטא צרפתי, אבל לא צרפתי היה המבטא הזה, אלא המבטא של הגלוּת.

וכך היה מיום שהתחיל קורס היידיש. בבקרים ישבתי במשך ארבע שעות באוניברסיטה ולמדתי יידיש, כבר קורא משניות, מצליח לקרוא ולהבין שירים של ה' לייוויק, של מאני לייב ואפילו של סוצקבר, פותר תרגילים בדקדוק, מתנסח קצת ביידיש, מגלגל להנאתי את הר' כתלמידי חכמים, מתפלפל ביני לביני בסוגיות מעוררות מחלוקת, ובתום יום הלימודים נכנס לבית המלאכה של אבי, מרכיב את משקפי העבודה ומתיישב למרגלות השלייף, מצחצח ומבריק תכשיטים, מספר לאבא על היום שהיה בלימודים, וסופג את מנת חלקי בהכנעה כמעט נוצרית ("מה לך וליידיש?" – שתיקה), עד שאבי אומר: "סקר איל דיקה".

ואז, יום אחד, פלט מישהו בכיתה איזו מלה לחלל האוויר. היתה זאת מלה יומיומית, מלה פשוטה שלשמעה הנהנו כולם והמשיכו הלאה. "רגע", רציתי לעצור אותם, "מה פירוש המלה הזאת שאמרתם עכשיו?" כעבור כמה שניות כבר עלה זעקה, והצברית היחידה בכיתה – הצברית האמיתית היחידה, זו שהוריה נולדו בארץ ישראל, וגם הורי הוריה וכן הלאה – הצברית הזאת דרשה במפגיע לדעת מה פירוש המלה שנאמרה. מישהו ענה לה, ואז מישהו אחר סיפר איך סבתו הפולנייה היתה הוגה את המלה – קצת אחרת, ואז מישהו אחר פלט איזה ביטוי ששמע מסבו, ורק אני החרשתי.

למחרת, ערב סיום הקורס, כשישבתי לצד מיטתה של סבתי, כאשר החזקתי את ידה וניסיתי להרדימה למשמע השיר "אויפן פֹּריפּעטשיק", והתעלמתי ממחאותיה, סיפרתי לה שהחלטתי ללמוד ערבית. "ערבית?" היא גלגלה את עיניה כמנהג הקדושות הנוצריות. "ערבית", אישרתי. "מה לך ולערבית?" היא ביקשה לדעת. "זאת שפת האם של אבא שלי", אמרתי לה. "אבא שלך נולד בישראל", היא החזירה. "נכון", עניתי, "אבל עם אמא שלו הוא מדבר עד היום בערבית. אפילו כשהוא מדבר עברית, יש לו קצת מִבטא ערבי". "אין לו שום מבטא ערבי", התרתחה סבתא, "אתה סתם מדמיין".

לא עניתי לה. נישקתי את ידה לשלום, קמתי, כיביתי את האור ויצאתי מן החדר על בהונות רגלי. האחים והאחיות של בית האבות ישבו ובהו בטלוויזיה. נכנסתי למעלית וירדתי במגדל בבל ההפוך, זה של הלשונות הנכחדות אבל החיוֹת לפי שעה, הלשונות שעוד מעט, בקרוב מאוד, יפחו את נשמתן. חציתי את הגינה, נכנסתי לחיפושית שלי מתוצרת גרמניה והפלגתי לדרכי. ובעודי נוסע ברחובות העיר העברית הראשונה, נזכרתי במלותיו של טוביה החולב, בפרק הנקרא "לך לך", שבו עומד טוביה למכור את ביתו ולנסוע לארץ ישראל, ודיברתי אל עצמי במלותיו ובהיפוכן: "מה לי ולגלוּת הרחוקה אשר מעבר לים, ואני יש לי כבר, ברוך השם, גלוּת בקרבתי, בביתי ובתוך משפחתי?"

3 תגובות

  1. טלי

    הפלאת לתאר את התגובות, והשאלות ומגדל בבל של בית האבות- מקסים!

    למרות שאישית אני חושבת ששירי ערש זה מקום לנחמה ורוגע- לא לדווקאיות וחינוך מחדש…

    למרות אשכנזיותי מלידה, התחברתי לדבריך על היידיש, בעיקר אחרי החווייה שהיתה לי לפני כמה חודשים-
    http://www.notes.co.il/tali/40063.asp

  2. נויף

    וכל כך עושה חשק ללמוד: יידיש, ערבית, צרפתית, גרמנית, ספרדית…
    אמי קנתה לי פעם שיחון עברי-יידי.
    מאוד שעשע אותי למצוא שם משפטים כמו:
    המחותנים הם אנשים עשירים
    הסחורה הזו לא משהו
    הצבא תפס את השלטון בשנת…

  3. מגי

    השפה כרגש ולא רק כתקשורת
    יותר משתארת את המפריד המגדל בבלי, תארת את המאחד
    כתיבתך נהדרת

השארת תגובה