שוו לנפשכם לרגע מה היה קורה אילו בחר דב חנין לקרוא דווקא את שירו הלאומני של אצ"ג, או לו קרא אורי אורבך, נניח, את שיר האהבה שכתב אהרון שבתאי לטלי פחימה?

 

הרשימה הופיעה – בגרסה מעט מקוצרת – במוסף הספרות, 7 לילות, ידיעות אחרונות, 26.06.2009

אברהם שטרן ("יאיר")

 

"שילוב של פוליטיקה בספרות", כתב פעם הסופר הצרפתי סטנדל, "כמוהו כיריית אקדח בעיצומו של קונצרט". אבל מה קורה כאשר תופסים בגרונהּ של הספרות ומשליכים אותה לזירה הפוליטית? התשובה, כפי שאפשר היה ללמוד מאירוע "הצעה לספר", שנערך בכנסת לרגל שבוע הספר העברי: (כמעט) שום דבר.
 
ביום ג' שעבר המה טרקלין שָגאל במשכן הכנסת מבַקרים. על השולחנות מימין לבמה עמדו מגשי בורקס וכוסות מיץ תפוזים. בין הספסלים הערוכים כבר שוטטו חיילות וחיילות והמתינו לתחילת האירוע, שבו עמדו חמישה-עשר שרים וחברי כנסת לקרוא קטעי ספרות לפי בחירתם.
 
אירוע "הזמנה לספר" לא נועד להיות אירוע פוליטי. למעשה, היה זה אירוע א-פוליטי במפגיע. כמעט כל הקוראים עלו לבמה באיפוק מפוהק וקראו ללא נפנופי ידיים, לא הגבהת קול. אדרבה: כולם היו ממלכתיים מאוד, מתורבתים מאוד. ואם הם קראו כפי שקראו, הרי זה בדיוק משום כך: כי הם תופסים את הספרות כזירה מתורבתת, משמימה ודהויה.
 
ולא שחסרו שם טקסטים פוליטיים. ח"כ אורי אורבך, יוזם האירוע, קרא קטע מתוך רומן המתנחלים המדובר, "תריס" של אמילי עמרוסי. אורבך הוא פוליטיקאי מיומן, ומי כמוהו יודע שהצפוי הוא המוֹכר: המתנחלים יקראו ב"תריס" ויחשבו שהם מביטים בעצמם במראה, ואילו הלא-מתנחלים יקפצו על ההזדמנות המציצנית הזאת המוגשת להם באצטלה כוזבת של ספרות. בינתיים אפשר לנצל את ההזדמנות ולעשות קצת נפשות לרומן של דוברת מועצת יש"ע לשעבר.
 
"איננו עוסקים כאן השכם והערב רק בווכחנות ובפולמוסים", כתב יו"ר הכנסת, ראובן ריבלין בדברי הברכה שלו לאירוע. "הבסיס המאחד אותנו רב על המפריד, והתרבות – כפי שהיא משתקפת בעושר היצירה והשפה – היא אחד היסודות המהווים דֶבק איתן של החברה בישראל ושל נציגיה כאן במשכן". הנה כי כן, לפי ריבלין, במקומות אחרים פועלת הספרות לפעור פצעים בחברה, ואילו אצלנו, היהודים, היא נועדה לאחות וללכד.
 
בדרך לירושלים ערכנו בורסת הימורים קטנה בניסיון לנחש מה יקראו, וכמובן לא טעינו יותר מדי. דליה איציק קראה קטע טרחני על קשייו של המורה הישראלי מתוך "הטור השביעי" של אלתרמן; שרת התרבות והספורט, לימור לבנת, קראה שירים של נתן יונתן ושל לאה גולדברג; ח"כ אריה אלדד קרא בהטעמה אין-קץ קטעים משירו תאב-הדם של אורי צבי גרינברג, "קודש קודשים". ולזאת השיב דב חנין במלותיו של המשורר יהודה עמיחי: "מן המקום שבו אנו צודקים,/ לא יצמחו לעולם/ פרחים באביב". אבל כל זה היה צפוי וברור מאליו. שוו לנפשכם לרגע מה היה קורה אילו בחר דב חנין לקרוא דווקא את שירו הלאומני של אצ"ג, או לו קרא אורי אורבך, נניח, את שיר האהבה שכתב אהרון שבתאי לטלי פחימה?
 
ואף על פי כן היו כמה רגעים מעניינים יותר, רגעים של היפוך מפתיע. למשל, חברת הכנסת חנין זועבי מבל"ד, שקראה שיר פוליטי נוקב של אבות ישורון, ובו בין היתר השורות הבאות: "באת פעם להכרת פנים עם הערבים? שוֹאתנו/ בָּכינו, שואתם לא בָּכינו?". המהלך המרתק שעשתה זועבי היתה הבחירה בשירו של משורר עברי, היושב בגלותו בתל-אביב, ומבכה את הקיום היהודי שנקטע, את משפחתו שנגדעה ואת הכפר שלו שהוחרב. שורות כאלה, לו נאמרו ע"י ח"כ ערבי באולם המליאה, היו ודאי גוררות קריאות גנאי נמרצות מצד אנשי הימין. אבל לא כאן: כאן זו ספרות, אפשר להמשיך להתנמנם.
 
הפתעה נוספת סיפק מסעוד ע'נאים מסיעת רע"מ-תע"ל הלאומנית-מוסלמית, שבחר לקרוא דווקא מתוך "וכי נחש ממית?" של ישראל סגל: "המשגיח (…) האזין ואמר בקוצר רוח: 'תעשה תשובה. צריך לעשות תשובה'. אבל הוא לחש לעברו, 'מה הטעם. הרי בזוהר הקדוש כתוב במפורש שעל שפיכת זרע לבטלה אין תשובה. ואם כך, אנה אני בא?". זה היה בלי ספק משיאיו הסהרוריים של האירוע: ח"כ ערבי עומד בטרקלין שָׁגאל וקורא בעברית על בחור יהודי דתי המתענה בגלל שפיכת זרעו לבטלה.
 
ברגע משעשע נוסף זיכתה את הנוכחים לא אחרת מאשר ח"כ ציפי חוטובלי, שעלתה לבמה בסריג מתנחלות תכול ובתליון מנצנץ בצורת מגן-דוד. בתחילת דבריה היא הכריזה שדווקא בכנסת, מקום שבו "לא דבקה הילה אינטלקטואלית", צריך "לשאוב ממקום גבוה יותר". והיא הוסיפה לדבר עד שהתחשק להשיב לה במילותיו של עגנון מתוך הסיפור "תהילה" שהיא בחרה לבסוף לקרוא: "חבל על תינוקת זו, אם היא מבזבזת כל דבריה בילדותה, מה ישתייר לה לזקנתה".
 
אך סיימה חוטובלי את קריאתה, שבמהלכה הקפידה הקפדה יתרה על בניין הֵפעיל הנורא, ההולך ומתאזרח במקומותינו ("עד שלא יצאתי מירושלים לא הֵכרתי אותה", הטעימה חוטבלי את עגנון), ומייד זינקו לבמה כַּנר, כנרית ואקורדיוניסט, וביצעו את "ערב כחול עמוק" במקצב הפסודובלה. עיניו של הכנר התגלגלו אל הרקיע השביעי כמנהג הקדושות הנוצריות. מולו, בשורה הראשונה, ישבה ברגליים שלובות חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי, ואושר עילאי מאיר את פניה. וכשבא סוף-סוף הרגע שהכול חיכו לו ועלתה מיכאלי עלתה אל הבמה, היא קראה מתוך ספר ילדים חמור-סבר ודידקטי, שמטיף לשמירה על איכות הסביבה.
 
ח"כ ניצן הורוביץ חתם את קטעי הקריאה בשירהּ של רונה קינן, "כשהקוצים היו קוצים", מתוך כתב העת לספרות "הו!" (שהח"מ נמנה עם עורכיו): "אז היו המלחמות יפות,/ הקוצים היו קוצים והשוחות היו שוחות". השיר מסתיים בציטוט מתוך המנון הלח"י: "חיילים אלמונים הננו בלי מדים,/ מסביבנו אימה וצלמוות./ כולנו גוייסנו לכל החיים,/ משורה ישחרר רק המוות". וגם הציטוט הזה הוא היפוך: הסופר עמוס קינן, אביה של רונה קינן, הוא איש לח"י שהפך ללוחם שלום. ובשירהּ של ב
תו, המוות המשחרר שוב אינו מות גיבורים, אלא מותו העגום והבנאלי של זקן שבע ימים וחולה. שוב אין זו אפוא שורת הלוחמים, אלא שורת החיים שהתפכחו.
 
לסיום עלתה לבמה המשוררת אגי משעול ונשאה דברים מדויקים על כוחה של המטפורה. ולא אפשר היה שלא לחשוב על מטפורת הדֶבק שבה השתמש יו"ר הכנסת בדברי הברכה שלו, ועל התפקיד המאחה, המדכא כל-כך, שהוא מועיד לספרות. אלא שהדבק הממלכתי הזה של ריבלין אינו אלא פלסטר גדול המכסה לשווא על פצע מוגלתי: תחת הפלסטר רוחש הפצע ומבעבע, וסופו שיגיע לעצם. 
 

4 תגובות

  1. הזוייה

    מצער, המַרְאֶה תמונה עגומה על החיבור לספרות.
    ככה זה שהפוליטיקאים לוקחים את הספרות כזִירַת קְרָב במקום לחפש את השלום והרכות שיש בה.

  2. נטלי מסיקה

    וצר לי אליך מון פרר על החויה הקשה שעברת!…

השארת תגובה