"איך יכולת לכתוב דברים טובים על הספר הנורא הזה?" הוא שאל סוף-סוף, ואפשר היה לראות שעל אף שחלפו חודשים ארוכים מאז פרסום הרשימה, העניין עדיין מעסיק אותו.

בשנה האחרונה, בכל פעם שנתקלתי בדן דאור – על-פי רוב באירוע ספרותי זה או אחר – הוא ניגש אלי להוט ואמר: "יש לי איזה עניין לברר אתך: אתה שיבחת ב'הארץ' את הספר הגרוע 'אחים לתשוקה'" (הוא התכוון לביוגרפיה של פול וקאמי קלודל שכתבה דומיניק בונא). בפעמים הראשונות שזה קרה, חייכתי אליו ולא נעניתי לדו-קרב. שהרי אירועים ספרותיים הם בדרך כלל זירת התגוששות עמוסה גם כך, ומלבד זאת, אני הראשון שישמח להטיח דברי ביקורת קשים בספרים שכתבתי עליהם טובות. מה גם שנזכרתי ברשימה הקטלנית שפרסם דן במדור הספרות של "ידיעות אחרונות" על הספר הזה – הוא קטל אותו בלהט שבדרך כלל שמור אצל מבקרי ספרות ליצירות מקומיות (את הספרות הזרה, נדמה לי, פחות בוער למבקרים שלנו לקטול, אולי משום שהסופרים הזרים רחוקים מדי, ולפיכך בלתי ניתנים למישוש; ואולי סתם בגלל קנאה ביוצרים שהם מכירים אישית או כמעט אישית). ובכל זאת, דן לא הרפה. בכל פעם שנפגשנו, הוא נעץ בי את עיניו הבוערות ואמר: "יש לנו עניין לברר".

בסופו של דבר נעתרתי. זה קרה בהשקת אלבומה של רונה קינן, "שירים ליואל", במרכז עינב בתל-אביב. אחרי המופע ניגשנו לברך את רונה, וגם שם ניסה דן לדבר אתי על "אחים לתשוקה". ראיתי שזה ממש מטריד אותו והחלטתי לשתף פעולה.

"איך יכולת לכתוב דברים טובים על הספר הנורא הזה?" הוא שאל סוף-סוף, ואפשר היה לראות שעל אף שחלפו חודשים ארוכים מאז פרסום הרשימה, העניין עדיין מעסיק אותו.

ובכן, אמרתי לדן ששם התואר היחיד שהענקתי ליצירה היה "מרתק". כלומר, הספר – ספק ביוגרפיה ספק פרוזה על חייהם של צמד האחים, הסוֹפר פול קלודל והציירת קאמי קלודל – מצליח לרתק בראש ובראשונה בשל החומרים שבהם הוא עושה שימוש. למה הדבר דומה? לסרט דוקומנטרי, שיכול להיות מרתק בזכות החומרים שבו, גם אם הבימוי והעריכה אינם מושלמים. ובכלל, הוספתי ואמרתי לדן, ברשימה המקורית שכתבתי, היתה פסקה שהביעה כמה השגות על הספר, ודווקא היא – כפי שקורה לא פעם – נשמטה ולא הופיעה בגרסה המודפסת ב"הארץ".

נחה דעתו.

בפעם האחרונה שנפגשנו, לפני חודשיים-שלושה, הוא הגיע למשרדי המרכז שבו אני עובד (מפעלי הספרות של מרכז ההדרכה לספריות בישראל), ודיבר אתי על הוצאתה לאור של יצירתו של הסופר והפילוסוף הסיני, ג'ואנג דזה. דן השלים את התרגום זה מכבר, והמתין לפרסום הספר במסגרת "המפעל לתרגום ספרות מופת" שבניהול המרכז. אמרתי לו שאנחנו ממתינים לאישור תקציבי, משום שסך ההתחייבויות שלנו לשנת 2009 גדול מיתרת התקציב. והוספתי והרחבתי בעניינים ביורוקרטיים שאין להם דבר וחצי דבר עם הספרות, עד שהוא תלה בי עיניים ושאל: "אתה באמת מבין בעניינים האלה?". אמרתי לו שאני משתדל, כי אין לי ברירה.

וכך חיכינו כמה חודשים.

בשבוע שעבר, דן דאור התמוטט בעת הרצאה על אחד מספריו, שראה אור בעבר במסגרת המפעל לתרגומי "מופת". ביום שבו זה קרה, הגיע האישור התקציבי המיוחל להוצאת ספרו של גו'אנג דזה. הספר יראה אור בשנת 2010.

וגם: ראיון שערכה מאיה פלדמן עם דן דאור.


רשימות נבחרות:

לא סקאל ספורט ולא נעליים – הסבר קצר

בלילה האחרון לפסטיבל, ניגש אלי בַפאב אחד המשוררים, בחור צעיר שנושא את נס המאבק המזרחי. הוא שאל שאלה שהציקה לו כבר כמה ימים: "תגיד, משפחת סקאל העשירה מממנת אותך כדי שתוּכל לכתוב?"

בלזק והחיים ללא טלויזיה

היחס של ישראלים לאנשים שאין להם טלויזיה, מזכיר לי משפט שכתב בלזק בספרו "סֶזָאר בִּירוֹטוֹ". בלזק תיאר את היחס שאמנים זוכים לו מצידם של סוחרים. הוא כתב שהמבט שבו מתבונן סוחר באמן הוא מבט שיש בו תערובת של אימה, של חמלה ושל סקרנות.

על הכאב של הארץ, מכוני כושר ואהבת הבדידות

כמה אומלל, כך חשבתי לעצמי, לחזור למולדת אחרי שש שנים בחו"ל – ישר למלחמה. נזכרתי בביטוי הצרפתי: Mal du Pays (מילולית: "הכאב של הארץ"), שפירושו עֶצב וקשיי הסתגלות של מי שעקר ממקום אחד למקום אחר. קשיי הסתגלות של אותו עוקֵר מוצאים ביטוי בתחושת נוסטלגיה או מלנכוליה, ולעתים תוקף אותו דיכאון.

"איזה מין דבר זה, להיות פרסי?"

באחת המסיבות של אוליבייה, פנה אלַי אחד הנוכחים ואמר: "יש לך קצת מבטא". הוא בחן אותי למשך שניה נוספת, ואז שאל בחיוך: "אתה לא צרפתי? מעניין…". באותו רגע נזכרתי במכּרה שלי, אישה ממוצא הונגרי, שחיה בפריז למעלה מעשרים שנה. היא סיפרה לי שהיא שומעת את המשפט הזה בכל יום: "יש לך קצת מבטא!".

על הגמר הגדול, מעדניות ריקות ושעון החורף של הפרולטריון

מדאם לה-גיד, בעלת המלון, היתה אישה תמירה כבת שישים, שעל ראשה מתנוססת תסרוקת מטופחת בצֶבע בז'. היו לה ראש זעיר, גוף מוצק וקול צווחני. בניגוד אליה, בעלה – יהודי ממוצא אלגי'ראי – היה אדם חייכני ושתקן. לפעמים הרגשתי שלא נעים לו ממני, וידעתי היטב למה. הסיבה היתה נעוצה ברעייתו, בעלת המלון – גברת מקסימה שיש לה מידה רעה אחת: קמצנוּת.

בגנות הגילוי הנאות

אני מציע לכל קוראת או קורא בבלוג לחשוֹד. כן, יש בפירוש לחשוד בכל אדם ששמו מופיע בבלוג שלי: אולי פלונית-אלמוני שאני מהלל את שירתה, צעדה איתי יד ביד ביום הראשון לכיתה א'? אולי אלמוני-פלונית שכּתב מאמר מצוין, עומד איתי בקשרי חברות יותר או פחות קרובים?

יישור שורות

הטקסט שכתב שיינפלד בעד הלחימה בלבנון ובעזה הוא שיר לפי כל הכּללים שלמדנו בבית הספר: הוא כתוב בשורות קצוצות; הוא חרוז, שקול ומנוקד. יתר על כן: הוא מתייחס לשירו של ביאליק "ברכּת עם". אין ספק, זהו שיר. ואיך מכַנים אדם הכותב שירים? הלוא זהו משורר.

במבצע: צלֶקת צלב, זוג אופניים ושלוש בריכות!

הייתי חומק לשעה קלה מהחמאם, יורד לבריכה עטוף בחלוק הרחצה, פושט את החלוק וצולל למים, ואז גומא את שבעה-עשר המטרים מצד לצד כמו דג זהב. מחוץ לקו המים כבר ארבָה לי הבת של הקוֹנְסִיֶירְז', ילדה נמוכה ומדושנת, שכל שעות היום היתה רובצת בבריכה ורק דבר אחד מעסיק אותה: הצלֶקת שלי.

"ארזת לבד?" – תרגילי סגנון

מילעיל: סוכנת מֶנע הפיגוע שואלת נוסע בעֶרב: "ארזת בידיך?" והעלם משמיע: "בטח". תכף מבררת הסוכנת: "סטטוס מזוודֶת הסמסונַייט הבוקר?" הנוסע: "היינו יחד בחדר". "קיבלת חפץ לשנֵּע?" שואלת סוכנת המנע, והנוסע מתרתח: "חלילה!" הסוכנת מפרטת: "סֵפר, סרט, חוברת והלאה…" – "חלילה!" – "ונשק: תער, רֶסס דמע, להב ציפורניים והלאה…" – "להב ציפורניים." – "במטותא: הלהב – לבטן הג'מבו." – "קיבלתי." – "לקחתָּ חפץ מנוסע? שמא נוּצלת לפיגוע?" מבררת סוכנת המנע, והנוסע: "השתגעתי?" סוכנת המנע, חרד"לניקית מיש"ע, מוסרת ניירת וכרטסת, ומסכמת: "בסייעתא דשמיא, תטוסו ברוגע, ותגיעו הביתה בסבבה!"

"המילה האחרונה של דודה חבצלת" – סיפור קצר מתוך הגליון השלישי של "הו!"

"מומו," אמרה שוב דודה חבצלת, ונראה היה שהפעם היא מנסה לומר משהו. חשתי את אצבעותיה מתהדקות סביב אצבעותי. ניחוח חריף של זיעה עלה מִגופה וסיחרר את ראשי. "מומו," אמרה דודה חבצלת בפעם השלישית, ושאלתי את עצמי אם זה כל מה שהיא מסוגלת לומר. הן לפעמים נוטל אלוהים את כל המילים מפיו של אדם ומותיר לו רק מילה או שתיים, שהוא מוסיף ומגלגל כמין שבועה אחרונה, שוב ושוב, עד שנשמתו יוצאת. האם זה כל מה שיכולה דודה חבצלת להגות? מומו?

ישראלי סמוי בברלין או: הרקומבינציה של המזרחים

כשהציעו לי לעבוד ב"ועידת התביעות", הרמתי גבה. שואה? מה לי ולשואה? והלוא מוצאי במשפחה ספרדית, ואפילו לא מיוון או מאלג'יריה. הדבר הקרוב ביותר לטראומת  שואה שספגתי בבית, היה סיפוריה של סבתי על התקופה שבה ישבו בני המשפחה בקהיר, ושִקשקו מכיבושיו של זה-שלא-מזכירים-את-שמו ימח שמו. בהשוואה להרבה ישראלים שאני מכיר, מדובר במשחק ילדים.

מה לך וליידיש

דבּר אל העצים והאבנים. אבי כמו בלע את לשונו וחזר להתעסק בשרשרת הסוררת, להלחים את חלקיה זה לזה לבל יתלשו ממקומם ויפלו מן הצוואר. עזבתי אותו וחזרתי לענייני. בשעה שש וחצי בערב הוא העיף מבט בשעון ואמר לי: "סַקֶר אִיל דִיקֶה", כלומר, בתרגום חופשי, "סגור את הבאסטה" בערבית.

יומני מדריד 2007

יום לפני הנסיעה חשבתי לעצמי שזה מעשה טירוף ממש, לעזוב את שדרות רוטשילד ואת ג'וז ולוז ואת מכון הכושר "מעֵבר" ואת שרה מ"חותם" בשיינקין, לזנוח את החיפושית שלי במקום החניה ברחוב מזא"ה, להיעדר מהחנות המשפחתית ומכל בתי הקפה המזדמנים, ובמיוחד להיעדר מן הים, בסוף הקיץ.

השארת תגובה