מתוך אתר "הארץ". http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1174313.html

משה סקאל | מדינת הכל כלול

 "הראינו להם מה זה הכל כלול", כתב אחד הטוקבקיסטים אחרי ההשתלטות על הספינה "מרמרה". בשביל רוב הישראלים, שגדשו בשנים האחרונות את בתי המלון שלה, טורקיה היא אכן מופת של שיטת "הכל כלול" – במחיר אטרקטיבי במיוחד ניתן לקבל הכל: לא רק טיסה ולינה, אלא גם לחם (כלומר, ארוחות בלי הגבלה וסביאה עד אובדן הכרה) ושעשועים.

זאת אולי גם הסיבה לכך שניתוק היחסים הצפוי עם טורקיה זוכה אצלנו ליחס של אדישות ואפילו של השלמה. לא יהיה שלום עם טורקיה? לא נורא. ניסע ל"הכל כלול" ביוון, בקפריסין, בבולגריה. הרי כשמסתגרים בבית מלון כבתוך גטו, הכל נראה אותו דבר: הארוחות הבולימיות, המוסיקה המטמטמת חושים, המים התכולים בבריכה.

ב 1955 ראה אור בישראל לראשונה ספר שיריו של נאזים חכמת. באיגרת למהדורה העברית כתב המשורר הטורקי הגדול כך: "ארצכם היא בת יפה במשפחה הגדולה של המזרח הקרוב, ובניינה הצעיר זקוק לידידות אמת בינה לבין העמים. היא לא תקום בלי חזון השלום. הבא נקווה אפוא, כי עם כל עמי העולם יגנו גם שני עמינו על השלום איש בביתו כי הוא לבדו מבטח לעצמאותו של כל עם במולדתו (…) שלום לכם ידידי היקרים, קוראים עברים בישראל!".

חיכמת לא שיער עד כמה השלום הזה בין שתי השכנות ל"מזרח הקרוב" יכול להיות שברירי. לו ידע, יכול להיות שהיה דורש שלום בשיטת ה"הכל כלול": לא רק הסכמי נשק אפלים, לא רק תמרונים צבאיים ועסקים, אלא גם שיתוף פעולה תרבותי. פירותיה של קרבה תרבותית כזאת היו בוודאי משתלמים לאילי הנשק פחות מ"שיתוף הפעולה האסטרטגי" המפורסם, אבל הם היו יוצרים בין שני העמים זיקה הדוקה יותר, כזאת שגם אביגדור ליברמן ודני איילון היו מתקשים להשפיל עד עפר, ככל שהיו משתדלים להושיב את הקולגות הטורקים על שרפרף נמוך.

בקיץ 2005, בעיצומו של תור הזהב הישראלי-טורקי, ישבתי עם חברי באי היווני לסבוס, ולטשנו עיניים לעבר השני של הים, שם ניבטו אלינו חופי טורקיה. שלחנו הודעת אס-אם-אס לשני טורקים שהכרנו שנתיים קודם לכן בפאריס סופר צעיר וסוכנו הספרותי. השניים הזמינו אותנו לאיסטנבול ואירחו אותנו במשך שבועיים מרתקים, שבמהלכם התוודענו לעיר המסחררת הזאת ופגשנו אנשי ספרות, אקדמיה ואמנים מקומיים. אילולא נמנעתי מקלישאות אוריינטליות, הייתי אומר שזאת היתה הכנסת האורחים הנדיבה והיפה ביותר שלה זכיתי בחיי.

מי שחושב שתל אביב אינה נחה לרגע, צריך לנסוע לקונסטנטינופול כדי להבין חוסר מנוחה מהו. המבקרים באיסטנבול סובבים בה הלומים, כמי שהגיעו מפרובינציה נידחת אל תרבות עשירה ומפוארת. והרי זה ההיפך המוחלט מהמכלאות הקלסטרופוביות של הנופשים בנוסח "הכל כלול". אלא שבעבור רוב הישראלים, טורקיה היתה תמיד טובה רק לקזינו, לבטן-גב ולשופינג.

עד שהוגדרו כאויבי העם זכו הטורקים אצלנו ליחס סלחני וצבוע, בשל העובדה שהם אמנם מוסלמים, אבל לפחות אינם ערבים. את התחמושת התרבותית שלנו אנחנו שומרים לשיתופי פעולה עם מדינות מערב אירופה ועם ארצות הברית. בשבועות האחרונים נדמה שהפרנויה, הפחד מהזר ושנאת הזר, ובמיוחד האמונה המושרשת מלידה בכל ישראלי כי "כל העולם נגדנו" ו"כולם אנטישמים" כל אלה מקבלים אצלנו ממדים מפלצתיים ומסוכנים. זה הזמן להתעורר סופרים, משוררים, מוסיקאים, אמנים, אנשי אקדמיה ותרבות, ולנסות לשנות משהו בדעת הקהל בישראל ובטורקיה, לפני שנמצא את עצמנו משכשכים במי האפסיים העכורים של מדינת "הכול כלול".

הכותב הוא סופר וממייסדי מכון "אודסה" לתרבות עברית קוסמופוליטית

השארת תגובה