"ז'יל וז'ים" מאת אנרי פייר-רושה | השילוש הקדוש
מאת משה סקאל

מתוך הארץ, מוסף ספרים: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1191010.html

 
ז'יל וז'ים

אנרי פייר-רושה. תירגם מצרפתית: מנחם כרמי. הוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 254 עמ', 88 שקלים 

מכל המשולשים בעולם – משולשים של פיצה, משולשי אזהרה, משולשי נגינה, פעלים משולשים וכיוצא באלו – המשולש המסעיר ביותר הוא המשולש הרומנטי. המשולש המפורסם של ז'יל וז'ים וקאת, הזכור לטוב מסרטו הנפלא של פרנסואה טריפו מתחיל, כדרכם של משולשים, בשתי צלעות. זכר וזכר ברא אותם: ז'יל, אוסטרי נמוך ושמנמן, וז'ים, צרפתי גבוה וכחוש. חברותם נולדה יום אחד בפאריס, ב-1907, בעת הכנות לנשף ה"קאט זאר", ו"העמיקה בשעת הנשף, שבו היה ז'יל שלו ועיניו פעורות בפליאה, שופעות רוך והומור. למחרת היתה השיחה הראשונה שלהם". אלא שהשלווה אינה נשמרת לאורך זמן, ועד מהרה מתחילים אורחי הבר לרכל על השניים ו"לייחס להם, מאחורי הגב, מידות סוטות".

משולש שווה צלעות

שתי הצלעות חייבות למצוא להן צלע שלישית: אשה. השניים מחפשים ומוצאים בזו אחר זו את גרטרוד, את לוסי, את מגדה, את אודיל. עם לוסי הם מטיילים בהרים יד ביד, ולוסי אומרת לז'ים: "עדיין לא הזדמן לנו להיפגש בלי ז'יל". והוא משיב לה: "אני מעריץ אותך, לוסי… אני פוחד שאשכח את ז'יל". ז'יל וז'ים זקוקים זה לזה, הם אינם מסוגלים לכלכל את חיי האהבה שלהם האחד ללא השני. כשהם עם אודיל, מספרים לנו ש"השלישייה נודעה במקום בכינוי ?שלושת המטורללים'… הלילות של אודיל השתייכו יותר ויותר לז'ים, והימים לז'יל". ז'יל אומר בכאב: "לוסי לא רוצה אותי. אני פוחד עד מוות שאאבד אותה, איני יכול לשאת את המחשבה שהיא תצא מחיי לגמרי. ז'ים, אהוב אותה אתה, התחתן אתה וכך אוכל להמשיך ולראות אותה… אל תראה בי עוד מכשול".

משולש שווה שוקיים

קאת, היפהפייה הגרמנייה – הלא היא ז'אן מורו הנפלאה בסרט שביים טריפו על פי הספר – היא הצלע החסרה המושלמת. אמנם המשולש שלהם לפעמים ישר-זווית ולפעמים קהה-זווית, ולפעמים צלעותיו נדמות כגוהרות זו על זו – אך לעולם לא ינוחו השלוש זו על זו בשלווה, כי תמיד תגיע איזו מערבולת ותטרוף את הקלפים. לא בחופש עסקינן כאן, אלא במיטת סדום מודרנית, שאיבריהם של השוכבים בה נקצצים או מתארכים בהתאם לגחמותיהם ולנטיות לבם.

ובכל זאת, קאת שונה מהנשים שז'יל וז'ים הכירו עד כה. האם ז'יל מתכוון ברצינות כשהוא אומר לחברו: "אבל… לא את זו, בסדר, ז'ים?", והאם ז'ים עונה ברצינות: "בסדר, לא את זו, ז'יל"? בפגישתם הראשונה של השלושה קאת מתלבשת כבחור, מציירת לה שפם תחת החוטם, וכך הם יוצאים לרחוב. באחד מסיוריהם הליליים היא קופצת למי נהר הסן ומעוררת את הערצתם של השניים – אך גם את אימתם. בסצינה זו מצטט טריפו בסרט את בודלר: "האשה היא טבעית, ולכן נתעבת". בודלר – משורר גדול אבל מיזוגן ידוע – סגד לנשים ופחד מהן.

משולש ישר זווית

טעות לראות במשולש האהבים קאת-ז'יל-ז'ים איזה סימן לפריקת עול. אדרבה, הרי המשולש הוא אחת הצורות החמורות שבנמצא: שלוש צלעות כפותות זו לזו, שכל תזוזה באחת מהן גורמת מיד לשינוי אורכן של השתיים האחרות ולשינוי בגודל הזוויות שביניהן. אך אל דאגה: מתוך הקונוונציה הרומנטית החמורה הזאת, מתוך שלשלאות השיעבוד הכבדות הללו, עתיד להיוולד קסם: קסם מתוך כבלים.

ז'יל וקאת מתחתנים, וקאת נהפכת ל"אשה מרהיבה". יש לה החיוך של פסל האלה שז'יל וז'ים ראו פעם ביוון, החיוך הארכאי הקורן. "האם נתקלו מימיהם בחיוך כזה? מעולם לא. מה יעשו אם ייתקלו בו ביום מן הימים? ילכו אחריו". היא ישנה די צורכה, בשעות לא קבועות; בדרך כלל היא "ענוגה ונדיבה", אך כשנדמה לה שלא מעריכים אותה כראוי היא נעשית איומה, ו"עוברת מקיצוניות אחת לשנייה, בהתקפים פתאומיים". קאת מענה את השניים משום שאותה עצמה מענה "השד הפנימי שלה", והדבר מעורר עליה את רחמיו של בעלה, ז'יל. לאחר כמה פרשיות אהבים צדדיות של קאת, השניים נפרדים. ז'יל אומר לקאת: "הכלל שאת מחזיקה בו הוא: בזוג צריך שלפחות אחד מן השניים יהיה נאמן: השני". קאת מואסת בז'יל ומעדיפה על פניו את חברו ז'ים. קאת קובעת בנחרצות: "צריך להתחיל הכל מן ההתחלה ולגלות מחדש את הכללים".

משולש הזהב

ובתווך: חברותם של ז'יל וז'ים. "כי היה זה הוא, כי היה זה אני", כתב הפילוסוף הצרפתי מונטיין על הידידות האינטימית שנרקמה בינו לבין ההוגה אטיין דה לה בואסי. "ידידות כה מלאה ומושלמת עד שלבטח אין מוצאים דוגמתה בספרים ואין זכר לקיומה בין בני דורנו. לשם כינונה יש צורך בצירוף של נסיבות כה רבות, עד שמעשה רב הוא אם יזמן כמותה הגורל אחת לשלוש-מאות" (מישל דה-מונטיין, "על הידידות", מתוך "המסות", הוצאת שוקן, 2007). ז'יל, מונטיין מודרני, מבקש מחברו שימרוט לו שערות מהגב. "ז'ים היה משועשע בשעה שמרט את שער גבו של ז'יל… אט-אט הלך והתבהר מתאר גופו של ז'יל". בנסיעתם הגורלית של השניים ליוון – נסיעה שבה ימצאו את "החיוך הארכאי" שיביא עליהם את אובדנם (וגם את מימושה הקונקרטי של אהבתם) – הם שמחים על ההזדמנות לישון בחדר אחד. המלחמה הגדולה, מלחמת העולם הראשונה, מפרידה ביניהם לחמש שנים, אך בפגישה המחודשת הם נושקים זה לזה ארבע פעמים וחשים "בשלים יותר, כל אחד בדרכו, אבל לא שונים משהיו". שמא צדקו לקוחות הבר כשייחסו לשניים "מידות סוטות"? אני לא רוצה להרוס למישהו את הפנטסיה הסטרייטית על משולש עם אשת חלומות, אבל קשה שלא לחשוב שבתקופה אחרת ז'יל וז'ים אולי לא היו נזקקים כלל לצלע שלישית.

משולש לא אוקלידי

אחת מבעיות היסוד של הפילוסופיה של המתמטיקה היא שאלת קיומם הקונקרטי של היישים המתמטיים, ושאלת קיומם בחלל ובזמן. המשולש קאת-ז'יל-ז'ים אינו יכול – ואף אינו שואף – להיות משולש קונקרטי כזה, משום שברגע שנדמה שהוא מתממש, באה האהבה ומאכלת אותו כמו חומצה. "כשמתיישבת האהבה בין גבולותיה של הידידות", המשיך וכתב מונטיין, "כלומר, כאשר התשוקות עולות בקנה אחד, אזי היא דועכת ומידלדלת. התענוג המיני מביא עליה את אובדנה יען כי יש לו תכלית גופנית שאפשר להשביעה. היפוכו של דבר בידידות: אנו נהנים ממנה ככל שאנו חושקים בה. אין היא ממריאה ואין היא ניזונה ואין היא מתעצמת אלא מהנאה רוחנית והנפש מתעדנת ונצרפת כשהיא עוסקת בה דבר יום ביומו".

בעולם אחר, לא אוקלידי, יוכלו צלעות המשולש להתמתח עוד ועוד, ונוכל למצוא אפילו משולשים שסכום זוויותיהם 270 מעלות. בעולמם של ז'יל וז'ים, מכל מקום, רק המוות יכול להביא את המשולש לידי מימוש טוטאלי: "הם חשבו על המוות כאילו הוא התממשות האהבה, משהו שישיגו יחד, אולי מחר". ואם לא מחר, אז מחרתיים.

העובדה שקאת אינה מצליחה להרות גורמת הלם לבני הזוג. אנו נמצאים בימים שבין שתי מלחמות העולם. קאת הגרמנייה מפתחת את ההשקפה כי "נשים מסוימות, שחשות כי זה ייעודן, חייבות, לטובת הגזע, להביא לעולם ילד או ילדים, עם גבר פלוני או אלמוני, שחושיהן אומרים להן שהוא הגבר המתאים". ז'יל רומז להם שאולי זאת לא המומחיות שלהם, ואט-אט מתחיל "לכרסם בהם הספק בנוגע לייעודם כהורים". ז'יל מהרהר: "למה להתחתן אם אין ילדים?" (משפט שכל ישראלי מצוי יחתום עליו), ובסופו של דבר, "כל אחד מהם ראה באחר את רוצח ילדיהם".

שאלת הילדים והגזע נוכחת ב"ז'יל וז'ים" במלוא חומרתה – בימים ההם ממש כמו בזמן הזה: "גם קאת וז'יל לא היו בני אותו גזע. קאת היתה גרמנייה טהורה… ז'יל היה יהודי, שבדרך כלל נמנע מחברת יהודים אחרים". קאת מודיעה לז'ים שהוא עתיד למות מידה, וז'ים מצהיר מצדו שיש לבטל את הגבולות בין השפות. ז'יל אומר להם: "אתם אירופאים טובים. אינכם לאומנים אלא בתוך האהבה שלכם".

משולש ברמודה

אין להם מוצא מלבד האלימות והמוות. קאת וז'ים מכים זה את זה כדי להוכיח את אהבתם. קאת מסתובבת בעיר בפנים נפוחים, "להתהדר בהם לעיני כל". היא מנסה להשליך מגהץ חשמלי על אהובה, הוא מנחית עליה מטח מהלומות, והיא מחבקת אותו בזרועותיה. ככל שהמשולש נעשה קונקרטי יותר, כך מפתה אותם האין: "ההתאבדות היתה בשבילה ישות שאין לעמוד בפניה, שמזדקרת מולך כמו חרק טורף ונושאת אותך עמה". ז'ים משתוקק למות מידיה של קאת, כעכביש מידי עכבישה. וז'יל מסכם: "כשאוהבים מישהו, אוהבים אותו כמו שהוא. לא רוצים להשפיע עליו, כי אם יושפע, לא יהיה עוד אותו אדם. מוטב לוותר על מי שאוהבים, ולא לשנות אותו".

פרנסואה טריפו מצא את הספר הזה כשפשפש בערימת ספרים בכיכר פריזאית. הסרט "ז'יל וז'ים" יצא לאקרנים בשנת 1962 והפך לאחד מסרטי הגל החדש המצליחים ביותר. שנים לאחר מכן התברר שהספר מבוסס על משולש אמיתי – קונקרטי בחלל ובזמן. טריפו עצמו טען כי הספר "שלם יותר" מהסרט, אך טריפו הצטנע: התסריט שלו מהודק יותר מהטקסט המקורי, והסרט, מה לעשות, טוב בהרבה מהספר. ואף על פי כן מעניין לקרוא את "ז'יל וז'ים", ולו כדי לשוב ולהתרפק על דמותה ועל קולה של ז'אן מורו, הלוא היא קאת, אותה פאם פטאל קורנת בעלת המבט המתעתע וקול הפעמונים. "הכרנו זה את זה, והכרנו שוב", היא שרה בסרט בעודה יושבת על כסא הנדנדה, "נעלמנו זה לזה, ושוב נעלמנו. שבנו ונפגשנו, שבנו והתגפפנו, ושוב נפרדנו. כל אחד יצא לדרכו במערבולת החיים. ראיתי אותו שוב ערב אחד, אי אי אי, זה כבר היה מזמן, כל כך מזמן". משולשי אהבים, חברים יקרים. עשו לעצמכם משולשי אהבים.

Jules et Jim \ Henri Pierre Roche

הרומן החדש של משה סקאל, "יולנדה", יראה אור בקרוב בהוצאת כתר

השארת תגובה