מאת משה סקאל

 מתוך "הארץ": http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1199308.html

סעד, בן 18, דובר צרפתית נהדרת ומתכנן ללמוד בעתיד כימיה או פיסיקה באוניברסיטה בגרמניה. גם חבריו מדברים על גרמניה בעיניים נוצצות, אבל הם מוטרדים דווקא מהתדמית שיש לאסלאם באירופה, ובמיוחד בארצות הברית. פרק שני מתוך שלושה פרקי מסע במרוקו.

unnamed (1)איך אפשר לתאר את מערכות היחסים המורכבות בין המקומיים לבין האירופאים במרוקו בלי לחטוא בקלישאות אוריינטליות? מצד אחד של משפחתי אני תוצר מובהק של האימפריאליזם: הצרפתית של סבתי הקהירית, שאיפשרה לה לחיות בעיר הולדתה בניכור גמור לסביבתה הערבית, היא אותה תרבות שהביאה אותי לפאריס וקבעה מבחינות רבות את האדם שאהיה. אך מהצד האחר, הדמשקאי, יש בי כמיהה אדירה להיות בן המקום כמו סבי בזמנו: סבא משה אמנם לימד צרפתית לפרנסתו באליאנס, אך עד מהרה נטש את מקצוע ההוראה והלך לעבוד בבורסה של דמשק, שם עבד והתרועע כמעט אך ורק עם מוסלמים, ילידי העיר כמוהו, כתב פרוזה בערבית, ובזכות קשריו המצוינים הצליח להשיג ב-1948 אשרת יציאה ללבנון; שם שהתה המשפחה כשנה לפני ההגירה הסופית – לישראל – שלא נעשתה מטעמים ציוניים דווקא.

לדמשק לא אזכה להגיע בעתיד הקרוב, אך בינתיים אני מתרפק על ארץ חמדת אבותי ומותח ככל האפשר את הגבולות הגיאוגרפיים שמאפשר לי הדרכון הישראלי, אוטם את העיניים ואת האוזניים לאזהרות מנסיעה למדינות ערב, מתכחש לפרנויה המולדת ולפרופגנדה ("תוציאו את ישראל טוב", ככתוב בשלט בנתב"ג), ומסתובב בזהותי ה"צרפתית", החוסכת לי בלבולי מוח אבל אולי גם כמה שיחות מעניינות. רק ביום האחרון במסענו לקהיר לפני שנה, כשקניתי בחנות ספרים בכיכר טלעת חארב המהודרת (שבה התגוררה סבתי) ספר ובו כרזות קולנוע צרפתיות מאמצע המאה שעברה, שאל אותי המוכר מאין אני ואמרתי "מישראל". עיני כל הנוכחים נישאו לעברי בסקרנות.

בחזרה למרוקו. לפס הגענו ב-11 בלילה. אנחנו שוהים ב"פנסיון דלילה", בפאתי המדינה, כחמישים מטר מהחומה המקיפה אותה. המדינה כאן אמורה להיות גדולה ומסובכת כל כך להתמצאות, שבמדריך הטיולים הצרפתי שלנו המליצו להצטייד במצפן כדי למצוא את הדרך החוצה ממנה. במדריך הטיולים דייקו כשהגדירו את פנסיון דלילה כמשהו בין שיק מרוקאי לבין קיטש גמור. חבורת האנשים שישבו במבואה על כריות מוזהבות ושתו תה גרמו למקום להיראות לנו בסופו של דבר יותר אותנטי מאשר קיטשי.

את השעתיים הבאות העברנו עם צמד בריטים על גג הבניין הצופה אל ההרים המקיפים את העיר. שתינו יין אדום שהבריטים סחבו אתם במעבורת מספרד (קשה מאוד, ואולי בלתי אפשרי, להשיג אלכוהול בעיר הדתית הזאת), וידידתנו הטרייה, מעצבת התכשיטים, סיפרה לנו על עבודתה בלונדון, בחברה שכל עובדיה, פרט לה, הם יהודים חרדים.

אברהים, מנהל פנסיון "דלילה", הוא השמשון של המקום. הוא לבוש חולצה מרוקאית מסורתית ועליה סיכה עם דיוקנו של ברק אובמה, ובאמת, השניים דומים דמיון מבהיל זה לזה. רק שלאברהים שתי שיניים בלבד, שאחת מהן משתלשלת משפתיו כמו שן חלב שעוד רגע תיפול. בערב הבא מתכנסים כל אורחי הפנסיון במבואה, מתיישבים על גבי הכריות המוזהבות, לוגמים תה מנטה מהביל ואוכלים עוגות שקנה בנדיבותו ניקולא, טבח צרפתי בן 23 שעוזב למחרת בבוקר. ניקולא הוא יליד העיר לה-מאן שבצרפת. הוא עובד במסעדה של מועדון לקוחות פרטי ברובע ה-16 בפאריס, ומספר שזכה לקצוץ פעם סלט לכדורגלן זינדין זידאן.

יושבים אתנו שני צרפתים קשישים ממחוז לורן, שני הבריטים שלנו, בחור ספרדי מקורדובה ושמו אנחל, ובחור סנגלי שתקן וחייכני שלא הסגיר את שמו. אני מלהטט בין אנגלית, צרפתית ועברית. אחד הצרפתים אומר לאברהים שהוא דומה לאובמה. אברהים מסמיק כפי יכולתו ועונה בהצטנעות: "כן, זה מה שאומרים". כשאני מספר לו שבמדריך המליצו לנו להצטייד במצפן במבוכי המדינה, הוא מתרעם: "אבל זה לא מדבר כאן". צודק. ובכלל, מי רוצה לצאת מהמדינה?

בתשע בערב, אחרי המשתה המאולתר, אנחנו נכנסים בשער העיר העתיקה הסמוך למלוננו, אחד מ-14 שערי העיר, ומעפילים באחת הסמטאות עד לחמאם הקרוב. בכניסה אומרים לנו לבוא בעוד חצי שעה, משום שזאת עדיין שעתן של הנשים. אנחנו יושבים בינתיים בבית התה עם מוחמד ח'תבי, קשיש ברברי דובר צרפתית רהוטה, שהתיידדנו אתו ביומנו הראשון בעיר, והוא מספר לנו שבמדינה של פס, שנבנתה רובה ככולה במאה השמינית לספירה, יש 270 רבעים. בכל רובע בית ספר קוראני, מסגד, בית תמחוי, באר מים, מאפייה וחמאם. במדינה עצמה מתגוררים כיום כ-580 אלף תושבים.

מי שתועה ברחובותיה הצרים של העיר העתיקה של פס מרגיש כאילו הזמן קפא במקומו. בסמטאות המקורות לוחות עץ מהלכות אתונות עמוסות סחורה, ובעליהן נועצים מקלות מחודדים בבטנן כדי לזרזן. מעבדי עורות חולפים בצעדים מהירים, וצחנתן של יריעות העור שנפשט זה עתה משתקת לרגע את הנשימה. מיני רוכלים ניידים עוברים ומציעים את מרכולתם הדלה. מימין ומשמאל פתוחים הדוכנים ומציעים עשרות מיני תמרים, עוגות, חלבה. יש שם שוק בדים ושוק כלי כסף עתיקים ושוק גלביות ושוק נעליים מרוקאיות מחודדות בצבעים ודוגמאות אינספור. בשוק הבשר מונחים נתחי הבהמות על הדוכנים ומושכים אליהם את הזבובים, וגם ראשי כבשים ופרות, שמוחותיהם שפוכים על הדוכן.

מי שמצליח לפלס את דרכו ולהגיע לאחד השערים יכול לשבת ולאכול מרק חרירה, קוסקוס (היום יום שישי, יום הקוסקוס במרוקו), לשתות קפה או תה ולהירגע קצת מההמולה. רגע אחד עצרת, וכבר ניגש אליך מישהו ושואל: "מה אתה מחפש?" ורעהו מסמן לך מרחוק: "מה אתה רוצה?" כל מה שתרצה – יציעו להביא לך מיד. התייר במרוקו נמשך אחרי תשוקותיו, אחרי חשקו למזון, למשקה, לתאוות בשרים.

בן זוגו של פול בולס, מרבאת, השווה את האירופאים במרוקו לכנימות עלים. הנמלים יונקות טל-דבש מהכנימות ולעולם אינן תוקפות אותן, הן פשוט מנצלות אותן, חולבות אותן כמו שחולבים פרות. "אולי המרוקאים חושבים שהאירופאים כבר לקחו מהם הכל", סיכם בולס, "וכל שנותר להם לעשות הוא לנסות ולהשיב לעצמם מעט מכל זה".

מוחמד ח'תבי הולך אתנו לקנות אבקת סבון שחור ובקבוק מים לקראת ביקורנו בחמאם. הוא מוביל אותנו תחילה אל מאחורי הבניין. שם, בכוך עמוק בעומק כמה מטרים באדמה, גוחן איש זקן ומשליך גזרי עץ לבעירה השומרת על אש התמיד של החמאם. משם עולים האדים ומחממים את מאגר המים. ריח שרוף וחמים עולה מן הכוך. אחר כך נכנס אתנו מיטיבנו אל תוך אולם הכניסה כדי לוודא שלא גובים מאתנו סכום מופרז. אנחנו מסכמים בתיווכו מחיר "הכל כלול" – תמורת כניסה, עיסוי וקרצוף.

בחמאם עצמו שלושה אולמות. אנחנו מעמיקים אל השלישי שבהם, אולם ריק ונטול ריהוט. כעשרים דליים ובהם מים לוהטים מונחים על הרצפה. אנחנו מתיישבים על אריחי השיש מול אחד הדליים ומחקים את הנוכחים: בעזרת משפך קטן אנחנו שופכים מים חמים על הגוף ועל הראש, אחר כך לוקחים מעט מהסבון השחור הנוזלי ומתחילים לקרצף את הגפיים ואת החזה ואת הירכיים. לסבון הנוזלי והשחור יש ריח חזק מאוד, די מצחין. לאט לאט עוטפים אדים סמיכים את החדר, והמקום מתמלא בתושבי המדינה, מבוגרים וצעירים, אבות ובניהם, רוכלים בתחתונים מידלדלים וגפיים שדופות ונערים חסונים שמניפים את הדליים המלאים בקלות מעל לראשם. המים נשטפים מהנוכחים וניגרים אל תעלות ניקוז בקצות החדר.

אני שוכב על הגב, ואחר כך נשכב על הבטן. ופתאום מגיע גבר דקיק כבן חמישים ופורש את זרועותי לצדדים כזרועותיו של הצלוב. שפתיו משמיעות קולות נשיפה – ש… ש… ש… – כקטר רכבת ככל שהן מתקדמות במורד זרועותי, עד שלבסוף הוא נשכב עלי ושפתיו נפגשות זו עם זו בקול מצמוץ. הוא הופך אותי על בטני, לופת את זרועותי ומושך אותן לאחור עד שחזי מתרומם ואני נאנק. אז הוא תופס את רגלי, מצליב אותן ומושך כלפי מעלה עד שעצמותי מתפוקקות. אגלי זיעה גדולים נוזלים ממנו על גופי. כעבור כרבע שעה הוא מזרז אותי לשבת ושופך דלי מים קרים על ראשי.

קשיש קטן וגרום אחד נכנס לחדר, ידיו רועדות והוא צועד שפוף. אחד הנוכחים קם ועוזר לו להתיישב בפינת האולם. מישהו קם ומביא לו דלי מלא במים, והקשיש פותח את אגרופו הקמוץ, נוטל מהסבון השחור ומתחיל להתקרצף. במשך חצי שעה ויותר הוא מעביר את הסבון על גופו ברעד ובאברים מכורבלים. הוא לבן כולו מהסבון, ידיו מגוננות על ראשו, והוא רועד כגוזל שכנפו שבורה. לבסוף ניגש אחד הנערים ושופך עליו דלי מים. אחר כך מובילים אותו החוצה משם.

החדר מתרוקן לאט. רוב הנוכחים עברו לחדר האמצעי, ונותרנו עם שני בחורים מקומיים. הם מתחילים לקרצף זה את זה. לאחר מכן מתחיל אחד מהם לעסות את האחר, אלא שהדבר דומה יותר למחול מודרני מאשר לעיסוי: הוא מתיישב מאחוריו, חובק את חזהו, והשניים מתגלגלים בתנועות משונות קדימה ואחורה. אחר כך משחיל הראשון את רגלו תחת רגלו של האחר, ואז את הרגל השנייה, והוא מותח את הרגליים לאחור, והם מתגלגלים שוב ומתנשפים לפי קצב התנועות. אגלי זיעה נוטפים מהם, והם נעים שוב לצד אחד בקצב שלושה רבעים, ואחר כך לצד השני, והראשון משכיב את האחר על בטנו ומושך את ידיו עד שחזהו מתרומם, ואז מושך גם את הרגליים ונשכב מעליו, והם מחוללים על הרצפה בתואם מושלם. כשלבסוף הם קמים אני שואל את הבחור האחר לשמו. עדיל.

למחרת אנחנו פוגשים אותו באקראי באחת מסמטאות המדינה. הוא מזמין אותנו לשתות תה עם חברו, העובד בחנות צעצועים סיטונאית לא רחוק משם, ואז מסתלק מהמקום. סעד, בן 18, מקדם את פנינו בהתרגשות ומוזג לנו מיד תה מהביל. הוא דובר צרפתית נהדרת שלמד בתיכון בפס. השנה הוא נרשם ללימודים במכון הגרמני בעיר ומתכנן ללמוד בעתיד כימיה או פיסיקה באוניברסיטה בגרמניה, אולי בפרנקפורט, שם למדו כמה מבני משפחתו. גם שניים מחבריו, שמצטרפים אלינו לשיחה אחר כך, מדברים על גרמניה בעיניים נוצצות. צרפת, לעומת זאת, מעוררת בהם אדישות. סעד שואל אותנו אם אנחנו מכירים את גד אלמלח, הקומיקאי הצרפתי, בן למשפחה יהודית מרוקאית, והוא מדבר עליו בגאווה גדולה.

בערב הם מזמינים אותנו ל"עיר החדשה", החלק המודרני של העיר, שבו הם גרים. תחילה הם קובעים אתנו בסניף מקדונלד'ס המקומי, וכשאני מבקש, במחילה, שנעבור למסעדה מקומית יותר, הם לוקחים אותנו למסעדת פועלים שבה מגישים מרק חרירה נהדר וגם מרק "של עניים" על בסיס פול ירוק. סעד מספר לנו שהוא מתפלל לפחות פעם אחת ביום במסגד. "אתם יודעים משהו על האסלאם?" הוא שואל. "כן, קצת". "אם הייתם קוראים ולומדים יותר לעומק, אני בטוח שהייתם מתאסלמים". בעל הבית הקשיש מסתובב בין הסועדים בגלבייה ובזקן ארוך. נכדתו, בחורה דקיקה לבושה ג'ינס אופנתי, אוזניות תחובות באוזניה, מספרת לנו על מנות היום בצרפתית פריסאית. סטודנטית בחופשה, מן הסתם.

סעד וחבריו מוטרדים מאוד מהתדמית שיש לאסלאם באירופה ובמיוחד בארצות הברית. שלושתם מוסלמים אדוקים, ובשיחתם הם מזכירים לעתים קרובות את הנביא מוחמד, אבל באותה נשימה הם מדברים בכאב על הג'יהאדיסטים למיניהם. "אסור לפגוע בנשים ובילדים", אומר סעד. "רק גבר יכול להילחם בגבר אחר". סעד וחבריו מדברים בעיניים בורקות על המלך ומשפחתו, מתהדרים בכך שליורש העצר המפותח בן השבע יש "יכולות אינטלקטואליות על-טבעיות", ומספרים בגאווה שהמלכה היא ילידת העיר פס. "ידוע שנשות פס הן היפות ביותר במרוקו", אומר סעד. "והן גם הכי נחמדות והכי טובות. כי אתם יודעים, יופי זה לא הכל. יש לכם אשה?" אנחנו משיבים שעדיין לא מצאנו את האשה הנכונה. סעד מהנהן בהבנה חרישית.

בערב מספר לנו מוחמד ח'תבי שתושבי העיר העתיקה עוזבים אותה לאט-לאט לטובת העיר המודרנית. גם על היהודים הוא מדבר באותה נשימה, ונדמה שאף בלי שסיפרנו לו על יהדותנו, הוא ניחש בעצמו. הוא מספר לנו על קהילת יהודי פס, שעזבו את העיר העתיקה לפני מאות שנים והשתקעו במלאח', הרובע היהודי. כמעט כל חברי הקהילה עזבו את העיר בשנות השישים והשתקעו בצרפת, בקנדה או בישראל. מוחמד ח'תבי מדבר עליהם כמעט בערגה. למחרת אנחנו נוסעים למלאח' ומבקרים בבית הכנסת העתיק, אשר חור עגול פעור ברצפתו, המשקיף אל המקווה התת-קרקעי. בתמורה לשניים-שלושה דירהאם אנחנו צופים יחד עם כמה תיירים נוספים במקווה, ומדמים בעיני רוחנו שאנחנו בני משפחת החתן העומדים ובוחנים בשבע עיניים את הכלה הטובלת במים לפני חופתה. ובבית הקברות הסמוך ראינו כתובת מצבה עתיקה: "מצבת זיכרון לגווייה יקרה".

מוחמד מארח אותנו בבית המלאכה שלו, כוך חצוב בקיר שבו הוא טווה בנול אריגים ממשי ומכותנה. הוא פורש לנו את האריגים היפהפיים, הכחולים, הסגולים, האדומים והארגמניים, לאו דווקא כדי שנקנה, אלא pour le plaisir des yeux, "לעינוג העיניים". הוא מציג לנו את אחיו, עבדאללה, הרומז לי לעמוד לצדו מאחורי הנול, ובמשך דקות ארוכות אני טווה אתו את ראשיתו של מה שעתיד להיות מרבד צמר. בהתחלה הידיים שלי מסתבכות בחוטים, אך עד מהרה הוא מצליח בעקשנותו הנעימה להדריך אותי במלאכה.

בסופו של דבר השתלמה הכנסת האורחים של מוחמד ח'תבי. בתום מקח וממכר נמרץ קנינו ממנו ומאחיו שני כיסויי מיטה נהדרים, עשויים בד משי סגול. לפני שעזבנו את המדינה הסבוכה והקדחתנית של פס, הקפדנו גם להיפרד מסעד ומחבריו, ואיחלנו להם הצלחה בלימודי הגרמנית. ובאשר לאברהים, כפילו של אובמה, הוא עמד בכניסה למלון "דלילה", מנופף לנו בידו ומחייך, והשן התלויה לו בפיו הוסיפה לזהור עד למרחוק. גלגלי הרכבת שיקשקו, ואנו כבר היינו בדרכנו העתידה לארוך שמונה שעות אל נווה המדבר, "העיר האדומה", מרקש.

השארת תגובה