מתוך מדור בעיתון הארץ:  האם יש יום אחד כזה, או רגע מסוים, שבו אדם רוצה להיות סופר? מדור שבועי מחזיר סופרים אל ההארה הנדירה ההיא

 

yam
זה יכול להיות מסוכן. צילום: ירון כפכפי

בראשית היה הסיפור. ישבתי בחדרי וכתבתי אותו. בבת אחת הוא נכתב. לא ידעתי איך כותבים סיפורים, בקושי ידעתי איך נראה סיפור. חייו של סוֹפר, קל וחומר, לא הכרתי אותם. הייתי בן 17.

ברגע מסוים בעת הכתיבה, צץ בפתח החדר אבי, הצורף. הוא נשען על משקוף הדלת והציץ בנער היושב וכותב. "תגיד", שאל האב את התכשיט שלו, "אפשר להתפרנס מזה?" "אני חושב שכן", עניתי. והמשכתי לכתוב. אבא התנתק מן המשקוף והלך משם.

זה הגיע בד בבד עם הליבידו; תשוקה עמומה אבל מפורשת מאוד, כמעט מסוכנת, לפרוץ איזה דבר שנמצא מחוץ לי – שאין לו פנים ואין לו תואר אבל הוא קיים וממשי. איזה יצר בלתי ניתן לכיבוש מוכרח היה לחדור מבעד למעטה הזה, לקרוא לו בשם, לנסח אותו במלים ולאחוז בו כמו דוד האוחז בציצת ראשו של גוליית ומניפו באוויר בתנועת ניצחון. בימים הייתי פוסע במסדרונות בית הספר התיכון ברמת אביב, במדבר שממה וצייה. "תאר לך: רק האבק ליוה אותי/ ולא היה לי מלווה אחר./ (…) בלילות רבים הייתי הוזָה/ על בתים אחדים, רטובים מאהבה". שוב ושוב קראתי את השורות האלה של דליה רביקוביץ, מתוך "זיכרונות חמים". ידעתי שהימים הללו רוקחים את זיכרונותי לעתיד לבוא. בכל מקום שנחו עיני היו רצועות אבק. אבל בִּפנים – סערה ומי תהום איימו לעלות על גדותיהם.

ואמרתי לעצמי: לא יכול להיות שזה הכל. לא ייתכן שאלה הם החיים. במסדרונות שעטו אנשים בשר ודם. ברור היה לי שלעולם לא אדע אותם. לעולם לא אפסע לתוך חדרם, לעולם לא אכיר את הדברים שהם עושים, שבהם הם חושקים, לעולם לא אהיה חלק מעולמם. בזתי לעצמי בשל העובדה הזאת, ואילו להם רחשתי תיעוב. הם ייצגו את כל מה שלא אהיה, את מה שלא אשיג בחיי.

הנקמה לא איחרה לבוא: כדי להתגבר על הבוז הזה, כדי לנחם את התיעוב ולפוגגו, כתבתי עליהם. כלאתי אותם בין הדפים. הפכתי את חייהם העלובים או המפוארים לדבר אחר בתכלית השינוי, שנוסח במלים המדויקות שבחרתי לכתוב. הפכתי אותם מנושא לנשוא. מנשוא למושא. מסימן קריאה לפסיק, ולהפך. מאותו רגע ואילך היו חייהם של האנשים האלה – כפי שנוסחו בין דפי – לַמציאוּת התקֵפה, ואילו חייהם החיוורים – שלא היתה לי בהם דריסת רגל – להצעה בלבד, לאשליה מתעתעת. ומאותו הרגע אהבתי אותם. אהבתי כפי שרק סוֹפר יכול לאהוב את דמויותיו – על הרע והטוב שבהן, על צדדיהן המכוערים, הקמוצים, המנוולים, על קטנותן ועל גדלותן, על נדיבותן ועל קוצר ידן, על תשוקותיהן ועל כאבן.

אהבתי אותם.

התחלתי ללהטט במלים ולכבוש יבשות חדשות בכוח האצבעות. בימים ההם התגנבה ללבי הידיעה שזה גם יכול להיות מסוכן. לא אכחיש, הסופר לעתיד שהייתי אני, אמנם היה נרגש מהיכולת שלו ליצור טקסט; חשתי שאני בורא עולם בזעיר אנפין, ממש כפי שלמדתי ללהטט עם גופי, שאני הופך מִנער ל"גבר עשוי" (או "גבר מוגמר"), כפי שקראו לזה היוונים בעת העתיקה. אבל ביני לביני גם ידעתי שהכישרון הזה – החיוני כל כך, מתת החסד הזאת – הוא גם הסכנה הגדולה האורבת לפתחו של סופר. אסור לו להתמסר לכישרונו אלא דווקא להיאבק בו. עליו "לעבד את גנו", בפרפראזה על המשפט החותם את "קנדיד" של וולטיר.

וכך, כבר בימים ההם ברור היה לי שהקרב האמיתי לא יהיה ביני לבין יצירתי, אלא ביני לבין החיים עצמם. שהרי את חיי, לא רק שלא יכולתי לכלוא בין הדפים, אלא אנוס הייתי להיאחז בהם: להחזיק בגופי ולפרנס אותו, לנחם את כאבַי, להביא את תשוקתי האנושית והעלובה לכדי פורקן, לאהוב באמת, לתעב, לנסות ולהתעלות מעל רגשות קטנים ונמוכים, לטייל, לקרוא, להיות ספוּן בין דל"ת אמות, להרהר, להפליג רחוק, בקיצור – לחיות. ביום שבו רציתי להיות סופר, התחיל הקרב האמיתי על חיי, שסופו הידוע מראש נחרץ במחי המלה.