Detail_בכל שנה, קצת לפני פסח, אני נודד לנקודה הבאה במניין השנים. ילדותי עברה עליי בכתר יום הולדת מרשרש, בשיער בלונדיני מתולתל, בישיבה מלכותית על כיסא פלסטיק צר שהונף לתקרה, בנשיפה על נרות ובבהייה בזיקוקים מרצדים. אחר כך הגיעו שנות הנעורים האיומות. אלא שהדבר הטוב בנעורים אומללים זאת העובדה שלא מתגעגעים אליהם – טוב להמשיך מהם הלאה. יום הולדתי ה־20 היה השמח בחיי. אחריו התחלתי לנדוד לאט משנה לשנה, ממקום למקום, מחֵיק אל חיק.

בגיל 22 התחלתי לתכנן ברצינות את היפלטותי מרצון מהארץ שאליה היגרה משפחתי ושבּה נולדתי וגדלתי. חודשיים קודם לכן עזבתי את בית ההורים ברמת אביב ועברתי ליד אליהו, לדירה של חבר שנסע להודו לחצי שנה. דירתי הארעית היתה לוֹפט רחב ידיים עם חתולה לבנה וחתול שחור, בבניין שבו השכנים מטפסים על סורגי החלונות בדרכם לגג ומנופפים לך לשלום. הייתי מאושר.

הנדודים הבאים בתור היו מימוש הגלוּת, בצרפת – הארץ המובטחת של סבתי, ילידת קהיר, שמעולם לא דרכה באירופה. נדדתי מהקרקע שעליה גדלתי, מהאקלים, מהשפה, מהמחוות הקטנות ביותר. גופי השתנה באותן שנים, ולפעמים נתקפתי בהלה. הזמן עבר מהר מדי. נשטף מבין האצבעות. השיער המתולתל הפסיק לצמח. הקומה נשארה אותה הקומה. הקול נשאר אותו הקול. אבל משהו משמעותי יותר השתנה.

"כל הצרות באו על האדם משום שלא יכול היה לשבת במנוחה בחדרו", כתב הפילוסוף הצרפתי פסקל. עליי באו צרות טובות וגם רעות. הדבר שהפחיד אותי יותר מכל היה לנדוד הלאה מעצמי. רציתי להרחיק, אבל לא מעבר לאיזה גבול מדומיין, שמאחוריו אמצא את עצמי במחוזות שאינם אני.

ישבתי בדירה בפריז והתחלתי לכתוב. ככל שהתקדמה המלאכה, נתקפתי בחרדה מפני הזמן: הזמן שהשתלשל מאחוריי כזנב והתחיל להכביד עליי, אבל במיוחד הזמן הבלתי ידוע שעמד לפניי. החרדה הניעה אותי לכתוב. היה עליי לחיות מתוך התמודדות עם המאבק הנצחי, שקיים אצל כל סוֹפר, בין החיים לבין הכתיבה – ולהכריע לטובת הכתיבה, אבל להיות מודע לכך שכדי שהיא תהיה, צריך זמן, וכדי שיהיה זמן, עליי להחזיק בגופי עוד זמן מה ולחיות. שהרי הזמן נמדד בזמן, ולא במרחב.

"המסע הקצר ביותר הוא על פני השנים", כתבה לאה גולדברג. בתום שש שנים, חזרתי לארץ שאותה עזבתי פעם בכעס גדול. שבתי לאותם המקומות אבל הם לא היו אותם המקומות בדיוק. יכולתי לשמוע קול מפורש מהדהד בראשי: "אתה חושב שאפשר ככה, להתגעגע לעצמך? אולי תגיד לי שאתה הכי קרוב לעצמך – אפילו לא צריך לשלוח יד כדי להגיע; הרי אתה לא עוזב אותך לרגע. אבל אתה יכול להיות רחוק מאוד ממנו. יום אחד אתה יכול לגלות שהתרחקת עד שכבר לא תוכל לחזור. אין לאן".

ידעתי שהשִיבה שלי לא תהיה לאותו המקום, כי אותו המקום השתנה. הריח שלו והאוויר שנושמים בו והמראוֹת שלו. ידעתי שחלק מהאנשים מתו והתחלפו באחרים. אבל משהו בכל זאת נשאר. והנה, את הדבר הזה הצלחתי, כנגד כל הסיכויים, למצוא במקום שעזבתי. ולרגע אחד, חמקמק ונדיר, הייתי שוב מאושר.

התפרסם בטיים אאוט תל-אביב, גליון פסח 2015

השארת תגובה