"מדוע המחזות שלך אינם טובים יותר?" שאל פעם הסופר הצרפתי אנדרה ז'יד את אוסקר ויילד, והמשיך: "הרי הטוב שבך בא לידי ביטוי בדבריך. מדוע אינך כותב אותו?" "המחזות שלי", ענה ויילד, "אינם טובים כלל וכלל, אבל לוּ ידעת כמה הם משעשעים אותי! … האם רצונך לדעת מהי הדרמה הגדולה של חיי? הרי זה שהשקעתי את כל גאונותי בחיי. ביצירותי לא שמתי אלא את כשרוני".

אוסקר ויילד
אוסקר ויילד

כך התחילה ידידותם: ז'יד שמע על ויילד, אותו "איש שיחה מבריק", בביתו של המשורר סטפאן מלארמה, ונמלא סקרנות להכירוֹ. בפגישתם נוכח ז'יד לדעת שוויילד אינו איש שיחה כפשוטו אלא מסַפר סיפורים מחונן, וכי הוא היחיד מהמסבים לשולחן שפוצה את פיו, והכול יושבים ומאזינים לו. למשל הסיפור על נרקיס, שבו מתוודה הנחל באוזניהם של פרחי הבר על אהבתו לעֶלם שטבע במימיו: "כמה אהבתי אותו". "איך אפשר היה שלא לאהוב אותו?" עונים פרחי הבר, "הוא היה יפה". "האם היה יפה?" אומר הנחל. "וכי מי יידע זאת טוב ממך? הרי בכל יום הוא רכן מעל שפתך ויופיו השתקף במימיך". "אם אהבתי אותו", מתוודה הנחל, "הרי זה משום שבּעת שרכן מעלי, ראיתי את השתקפות מימַי באישוניו". כל אחד הורג את הדבר שהוא אוהב, היה זה ויילד עצמו שכתב זאת (ב"בלדה על כלא רדינג").

"מה עשית היום?" שאל פעם ויילד את אנדרה ז'יד, וז'יד סיפר לו בהרחבה את מעשיו. "האם זה באמת מה שעשית?" תהה ויילד, ולתשובתו החיובית של ז'יד התרעם: "אם כן, מדוע לומר זאת? ראה: אין בזה כל עניין. עליך להבין שיש שני עולמות: זה שקיים מבלי שאנו מדברים עליו; הוא מכוּנה העולם האמיתי, משום שאין לנו כל צורך לדבר עליו כדי לראותו. והשני הוא עולם האמנות; זה העולם שעליו יש לדבר, משום שהוא לא יתקיים אם לא נעשה זאת".

שלוש שנים לא התראו השניים. יום אחד, ממשיך ומספר ז'יד, התחילה לעבור "שמועה עיקשת" שליוותה את הצלחתו העצומה של ויילד (בשיא תהילתו, כך מסַפר ז'יד, הועלו בעת ובעונה אחת שלושה מחזות פרי עטו מעל בימות התיאטרון בלונדון), על "מוסריותו המפוקפקת" של וויילד ("שמועות הן דבר שאין לעכבו", כתבה דליה רביקוביץ).

ואז התחילו חבריו לזנוח אותו. בפגישתם הבאה, בעת ששהו שניהם באלג'יר, דיבר ויילד באופן נחרץ על כך שהוא חי את חייו מתוך דבקוּת בעונג, ולא בכמיהה לאושר. "העונג!", הוא קרא. "צריך לרצות תמיד את הטראגי מכול". הוא היה מוקף שם בחבורה של פרחחים, שוחח עמם וכיבד אותם בנדיבוּת מכספו. "אני מקווה", כך אמר, "שהִשחתתי היטב את מידותיה של העיר הזאת". דבריו הזכירו לז'יד את פלובר. כאשר שאלו את פלובר לאיזו תהילה הוא שואף ביותר, ענה: "לתהילתו של משחית המידות".

ז'יד הזהיר את ויילד שלא ישוב ללונדון, וזה השיב: "חברַי הם נפלאים, והם מייעצים לי שאנהג בזהירות. זהירות! האם אני יכול להיות זהיר? משמעות הדבר תהיה חזרה לאחור. והרי צריך שאלך רחוק ככל האפשר. אינני יכול להרחיק לכת יותר. צריך שיקרה משהו, משהו אחר".

פגישתם הבאה התרחשה בצרפת, כשכבר שוחרר ויילד מבית הסוהר. הוא הודה באוזניו של ז'יד כי ידע היטב שהוא צועד לעבר חורבנו. "צריך היה שזה ייגמר כך", אמר. "שעֵר בנפשך: רחוק להרחיק לכת יותר לא היה אפשר, וכל זה לא יכול היה להימשך. לכן מבין אתה שזה היה חייב להיגמר". ויילד הודה כי הכֶּלא שינה אותו לגמרי, והוסיף: "חיי הם כמו יצירת אמנות. אסור לאָמן להתחיל פעמיים אותו הדבר". לסיכום דבריו, השביע את ז'יד שלא ינקוט גוף ראשון ביצירתו. "הַבֵן: באמנות אין גוף ראשון".

ויילד הלך אל גורלו בעיניים פקוחות. סופרים רבים כל-כך, שמבקיעים ביצירתם דרכים חדשות וסוללים שבילים טריים, מפגינים אוזלת יד מרהיבה בכל הנוגע לתוואי של גורלם הפרטי. האם האופטימיות מפעמת בהם? ואולי זאת התחושה – כמו אצל ויילד – שמשהו צריך לקרות, משום ש"אי אפשר להרחיק לכת יותר"? ויילד צעד אל עבר חורבנו בחדווה כמעט. חייו – ממש כפי שאמר – היו גדולים מן היצירה שהוציא תחת ידו. "זהו סוקרטס טיפש השותה בחשיכה, עד הטיפה האחרונה, את כוס התרעלה שלו" – אם לשאול ביטוי של בלזק על הדמות פרי עטו, "סזאר בירוטו".

כשחזר ויילד בסופו של דבר לפריז נמנעו רבים מחברתו. "החֶברה יודעת יפה למצוא את הדרך למחוק אדם", כותב ז'יד, "והיא מכירה דרכים מתוחכמות הרבה יותר מאשר המוות". ויילד חיפש עבודה, אך לשווא. כל הדלתות נטרקו בפניו. היו שניסו להצילו, אך לשווא. ז'יד עצמו מודה בגילוי לב שהוא התבייש לשבת לצידו של ויילד בבית קפה, ומספר שוויילד – שבגדיו המהודרים כבר לא היו ממורקים כבעבר – נפגע ממנו וגם הוכיח אותו על כך. "גם כשהייתי עשיר ועטור תהילה", אמר לו, "לא התביישתי לשבת לצדו של ורלן. הרגשתי שישיבתי אתו מכבדת אותי, גם כשהוא היה שיכור". לפני שנפרדו לשלום, הוא התוודה באוזני ז'יד שהוא מרושש ושהגיע כמעט לפת-לחם.

ב-1901, כשנה לאחר מותו של ויילד, כתב אנדרה ז'יד טקסט קצר, In Memoriam, מעין הספד מאוחר לידידו. "על סופו העגום של אוסקר ויילד למדתי בעת בעת ששהיתי בביסקרה", כתב ז'יד. "למרבה הצער, המרחק לא אפשר לי להצטרף למסע ההלווייה הצנוע שליווה את גופתו לבית הקברות של באניֶה". ז'יד התכוון לכתוב על ויילד מיד, "אלא שבמשך זמן רב למדי שב שמו של ויילד והיה לקניינם של העיתונים. ואילו עתה, מששככו השמועות החטטניות סביב השם הידוע-לשמצה הזה, והקהל התעייף סוף סוף, ולאחר שהכול היללו אותו, השתאו למולו ואז חירפו וגידפו אותו, אולי עכשיו יהיה בידו של חבֵר לבטא את עצבוּתו המתמשכת, ולהניח – כזֵר על קבר עזוב לאנחות – את הדפים מלאי החיבה, ההערצה ורגשי הכבוד חדורי החמלה הללו".

השארת תגובה