דיסק "הו!" – השמעת בכורה

 

להאזנה לדיסק, לחצו כאן.

בחודש יוני האחרון נערך מופע של כתב העת "הו!" בבית הקפה "ג'וז ולוז" בתל אביב.

במופע קראו משיריהם אנה הרמן, סיון בסקין ודורי מנור. הזמר שלומי שבן ליווה חלק מהשירים באילתור פסנתר, וחתם בשיר חדש שהלחין למלים של דורי מנור.

להאזנה להקלטת המופע, לחצו כאן (תודה מיוחדת לערן סקאל ועידו ויזנברג על העלאת הקבצים לרשת).

"נעל העץ" – סיפור קצר מתוך הגליון החדש של "הו!"

מתוך הגליון החדש של כתב העת לספרות "הו!" (הוצאת אחוזת בית)

 

מאת מרסל שווב
מצרפתית: אמוץ גלעדי

הסיפור "נעל העץ" לקוח מתוך המדור התמאטי שבמרכז גליון "הו!" הרביעי, שרואה אור השבוע. המדור מוקדש הפעם ליצירות על דמותו של השטן, ושמו: "השטן: רגעים בחייו".

 

הסופר היהודי-הצרפתי מרסל שְׁווֹבּ (1867–1905) הוא מנציגיה המובהקים של התנועה הסימבוליסטית, שמילאה תפקיד מרכזי בספרות הצרפתית של סוף המאה התשע-עשרה. הסיפור "נעל העץ" לקוח מקובץ הסיפורים הראשון שלו, "לב כפול" (1891). כמה מסממניה האופייניים של יצירת שווב משתלבים בסיפור זה: ראשית, המציאות הפנטסטית, המזכירה אגדות כ"כיפה אדומה". שנית, השפעתם של סיפורי הקדושים הנוצרים, המתבטאת כאן במוטיב הפיתוי השטני מחד גיסא, ובמוטיב החסד השמֵימי מאידך גיסא. שלישית, התעניינותו של מרסל שווב בסלנג וחתירתו לתאר את קבוצות השוליים של החברה בשפתן שלהן; שהרי שווב היה אף בלשן מלומד, מומחה לעגה הצרפתית של ימי הביניים ומחברו של מחקר חלוצי על העגה בבלדות של המשורר פרנסואה ויוֹן (1431–1465 בקירוב). ב"נעל העץ" הוא משלב בכתיבתו בעיקר את עגתם של הדייגים. "הספר של מונֶל", תרגום עברי ראשון לספר פרי עטו של שווב (מצרפתית: בני ציפר), ראה אור השנה בהוצאת "נהר ספרים". 
א"ג
 
***
 
תריסר נתיבים רחבי ידיים חוצים את יער גאבְר. בערב יום כל הקדושים, בשעה שהשמש עדיין שרטטה על העלים הירוקים פסים בגון הדם והזהב, צצה ילדה קטנה שנקלעה לנתיב המזרחי הראשי. היא ענדה לראשה מטפחת אדומה שנקשרה תחת סנטרה, ולבשה חולצת בד אפורה בעלת כפתור נחושת, חצאית קרועה וזוג גרביים קטנים וזהובים, עגולים ככישוֹרים, שצללו לתוך נעלי עץ מפורזלות. כאשר הגיעה לפרשת הדרכים הגדולה, לא ידעה עוד לאן לפנות. היא התיישבה אפוא ליד אבן המיל ופרצה בבכי.
 
הילדה הקטנה בכתה ארוכות, והלילה כיסה את הדברים כולם בשעה שדמעותיה זלגו בין אצבעותיה. הסרפדים הניחו לאשכולות זרעיהם הירוקים להתכופף. הקיפודנים הגדולים סגרו את פרחיהם הסגולים, ובמרחק נבלע הכביש האפור בערפל והאפיר עוד יותר. לפתע טיפסו על כתפה של הילדה שני טפרים וחוטם עדין. מיד לאחר מכן, גוף קטיפתי שלם, שבעקבותיו זנב בצורת נוצה, התיישב בין זרועותיה, והסנאי תחב את אפו אל שרוול הבד הקצר שלה. או אז קמה הילדה הקטנה ונכנסה תחת העצים, תחת כיפות של ענפים סבוכים, בינות לשיחים קוצניים זרועי שזיפים, שעצי אִלסר ולוּז הזדקרו מקרבם הישר השמיימה. ובתחתיתה של אחת מאותן עריסות שחורות, נגלו לעיניה שתי להבות אדומות עד מאוד. פרוות הסנאי הסתמרה; משהו חרק שיניו, והסנאי זינק ארצה. אך לאחר התרוצציותיה הרבות כל כך בדרכים, הילדה הקטנה לא פחדה עוד. היא התקדמה לעבר האור.
 
יצור מופלא, בעל עיניים משולהבות ופה סגול כהה, רבץ תחת שיח. שתי קרניים מחודדות הזדקרו מראשו, והוא נעץ בהן אגוזים שקטף ללא הרף בזנבו הארוך. הוא פיצח את האגוזים על קרניו, קילפם בידיו היבשות והשעירות – שחלקן הפנימי היה ורוד – וחרק שיניו כדי לאוכלם. כאשר הבחין בילדה הקטנה, הוא חדל מלכרסם ותלה בה את עיניו, שקרצו שוב ושוב.
 
 "מי אתה?" שאלה הילדה.
"אינך רואה שאני השטן?" השיבה החיה והזדקפה.
"לא, אדוני השטן," צעקה הילדה הקטנה; "אבל, הו… הו… הו… אל תכאיב לי. אל תכאיב לי, אדוני השטן. אתה רואה, אני לא מכירה אותך; אף פעם לא שמעתי עליך. אתה רשע, אדוני?"
השטן פרץ בצחוק. הוא הניף את טפרו המחודד לעבר הילדה והשליך את האגוזים לסנאי. צחוקו הרקיד את ציציות הפרווה שבקעו מנחיריו ומאוזניו.
"ברוכה הבאה, ילדתי," אמר השטן. "אני אוהב אנשים פשוטים. את נראית לי ילדה קטנה וטובה; אבל אינך יודעת את הקטכיזם. אולי ילמדו אותך בעתיד שאני חוטף את בני האדם: תיכף תראי שלא כך הדבר. בואי אתי רק אם את רוצה בכך."
"אבל," אמרה הילדה, "אני לא רוצה, שטן. אתה נבזה; בטח הכול שחור אצלך. אתה רואה, אני מתרוצצת בדרכים בשמש; אני קוטפת פרחים ולפעמים עוברות גברות או אדונים, שקונים אותם ממני בפרוטות. ובערב יש נשים טובות שמשכיבות אותי לישון בקש או בחציר, לפעמים. רק הערב לא אכלתי כלום, כי אנחנו ביער."
והשטן אמר: "הקשיבי, ילדה קטנה, ואל תפחדי. אני אחלץ אותך. נעל העץ שלך נפלה, נעלי אותה."
בשעה שדיבר, קטף השטן אגוז בזנבו, והסנאי כרסם אגוז נוסף.
 
הילדה הקטנה השחילה את רגלה הרטובה לנעל העץ הגדולה, ומצאה את עצמה לפתע על אם הדרך. השמש העולה במזרח שרטטה פסים אדומים וסגולים, והערפל עוד ריחף על נאות הדשא באוויר הבוקר החריף! היער, הסנאי והשטן נעלמו כלא היו. עגלון שיכור שחלף בדהרה עם עגלה עמוסה עגלים, שגעו תחת אֲבַרְזין רטוב, בירכהּ לשלום בצליפת שוט על רגליה. הירגזים כחולי הראש צווחו במשוכות העוזרדים, הזרועות פרחים לבנים. הילדה הקטנה השתוממה, אך המשיכה בדרכה. היא ישנה תחת אלון, בפינת שדה. ולמחרת המשיכה בדרכה. היא עברה משביל לשביל והגיעה לבסוף לאזור זרוע צמחי פרא ואבנים, שאווירו מלוח.   
בהמשך הדרך ראתה באדמה מקווי מים מרובעים, שערמות מלח הצהיבו בהצטלבות סוללותיהם.
חרטומנים ונחליאלים ניקרו בגללים שעל הכביש. להקות עורבים גדולות התעופפו משדה לשדה בקולות קרקור צרודים.
 
ערב אחד ראתה קבצן לבוש בלאים שישב על הכביש, מצחו חבוש בבד ישן, צווארו חרוש מיתרים נוקשים ומעוקמים, ועפעפיו האדומים הפוכים. כאשר הבחין בבואה, קם הקבצן וחסם בפניה את הדרך בזרועותיו הרחבות. היא הצטווחה; שתי נעלי העץ הגדולות שלה החליקו על גשרו של הנחל החוצה את הכביש: היא התעלפה מחמת הנפילה והבעתה. המים שרקו חרש ורחצו את שערותיה; העכבישים האדומים רצו בין עלי הנופרים כדי להתבונן בה; הצפרדעים הירוקות והשפופות תלו בה את עיניהן ובלעו אוויר. בה בעת תחב הקבצן א
ת ידו מתחת לחולצתו המושחרת, גירד לאיטו את חזהו והמשיך להשתרך בדרכו. שקשוק צלחת הנדבות כנגד מקלו נמוג לאטו.
 
הילדה התעוררה תחת השמש הגדולה. היא נפצעה, ולא הצליחה להזיז את זרועה הימנית. היא התיישבה על הגשר וניסתה להילחם בסחרחורות שתקפוה. אחרי כן צילצלו במרחקי הכביש פעמוניו של סוס; וכעבור זמן קצר הגיע לאוזניה קול כרכרה. היא סככה על עיניה בידה מפני השמש, וראתה שביס לבן וזוהר בין שתי חולצות כחולות. הכרכרה התקדמה במהירות; לפניה דהר סוס ברטוני קטן, עם קולר עטוי פעמונים ושני קישוטי נוצות עבותים מעל לסַכי העיניים. כאשר חלפה הכרכרה על פני הילדה, היא הושיטה את זרועה השמאלית בתחינה.
 
האישה קראה: "שככה יהיה לי טוב! זה לא נראה לכם כמו איזה פרחחית משוטטת? תעצור את הסוס הזה, ז'אן, לראות מה יש לה. תחזיק טוב שאני ירד ושהוא לא יברח. הו! הו! קדימה! תיכף נראה מה יש לה."
אך כאשר הביטה בה, הילדה כבר שבה ויצאה אל ארץ החלומות. השמש דקרה בעיניה יתר על המידה וכך גם הכביש הלבן, וליבה השתנק בחזהַ מחמת הכאב העמום בזרועה.
"נראה כאילו שהיא עומדת למות", לחשה האיכרה. "ילדה מסכנה. היא מטומטמת, זאתי, או שנשך אותה איזה תנין או סלמנדרה? ברצינות… החיות האלה מה זה רשעות; הן רצות בלילה בדרכים. ז'אן, תחזיק את הסוס המצו'קמק הזה שהוא לא יברח. מַתוּרֵן יעזור לי להעלות אותה."
והעגלה טלטלה אותה, הסוס הקטן דהר מלפנים עם שני קישוטי הנוצות שנרעדו בכל פעם שזבוב דגדג את ראשו, והאישה בשביס הלבן, הדחוס בין שתי החולצות הכחולות, נפנתה מדי פעם אל הילדה, שהייתה עדיין חיוורת מאוד. לבסוף, היא הגיעה לבית דייגים חבוש תבן. היות שבעל הבית היה אחד הדייגים הרציניים באזור, ידיו היו מלאות עבודה והוא יכול היה לשלוח את דגיו לשוק בתחתית העגלה.
 
שם הסתיים מסעה של הילדה. שכן היא נותרה מעתה ועד עולם אצל הדייגים הללו. ושתי החולצות הכחולות היו ז'אן ומַתוּרֵן; והאישה בשביס הלבן הייתה גברת מַאתוֹ הזקנה, והזקן היה יוצא לדוג בבוצית. הם שמרו על הילדה הקטנה, במחשבה שתהיה בה תועלת לאחזקת הבית. והיא גודלה כמו ילדי המלחים וילדותיהם – עם המגלב. אלומות הזרדים וסטירות הלחי ניחתו עליה לעיתים תכופות. וכאשר בגרה האדימו ידיה ונחרשו סריטות, ופרקי ידיה התקמטו כצוואר לטאה, מרוב הטלאת רשתות, ושימוש בעופרת, ונשיאת דליים, וקילוף אצות, וכיבוס מעילים, וטבילת הזרועות במים משומנים ובמים מלוחים; ושפתיה היו שחורות, וקומתה רבועה, וגרונה מדולדל, ורגליה קשות ומקופלות, היות שחלפה אינספור פעמים על חטטי העור של האצות ועל מצבורי הצדפות הארגמניות המקלפות את העור בלהב קונכיותיהן. הילדה הקטנה משכבר הימים הצטמצמה לכדי זוג עיניים כגחלים ועור פנים בצבע מיץ מקטרת, לחיים דהויות, שוקיים מעוקמים וגב שפוף מחמת הסלים העמוסים סרדינים: היא נהפכה למין עובדת רכבת טובה לנישואין. לפיכך, היא הובטחה לז'אן; ובטרם רכלני הכפר הכריזו על האירוסין, שולמה עבור הנישואין מקדמה עלובה. והם התחתנו בשלווה: הגבר יצא לדוג במכמורת, ובשובו נהג לשתות קעריות שכר תפוחים וכוסות רום.
 
פרצופו הגרום ובלוריתו הבלונדית בין זוג אוזניו המחודדות לא שיוו לו מראה נאה. אך אגרופיו היו מוצקים: למחרת ימי שיכרותו, אישתו סבלה מחבורות. וכאשר קרצפה על מפתן הדלת את סיר הדייסה, שובל ילדים נתלה בחצאיותיה. גם הם גודלו כמו ילדי המלחים וילדותיהם – במגלב. הימים חלפו בחדגוניות תמידית: לרחוץ את פני הילדים, להטליא את הרשתות, להשכיב את הזקן על יצועו כאשר חזר שיכור, ולעיתים – בערבים הטובים – לשחק עם חברותיה בשלוש-שבע, בשעה שהגשם תופף על השמשות והרוח קיפלה את הזרדים באח.
 
ואז נספה הגבר בים. אשתו ביכתה אותו בכנסיה. במשך זמן רב נותרו פניה מכורכמות ועיניה אדומות. הילדים בגרו ועזבו את הבית, מי לפה ומי לשם. לבסוף היא נותרה לבדה, זקנה, צולעת, מצומקת ורועדת. היא התפרנסה מן הכסף המועט ששלח לה אחד מבניה, מלח במקצועו. ויום אחד, בעלות השחר, קרני השמש האפורות שחדרו בעד השמשות העכרוריות האירו את האח הכבוי ואת הזקנה המחרחרת. בעטיו של שיהוק המוות, הרימו ברכיה המחודדות את בגדיה הבלואים.
 
צלצולה של תפילת השחרית נשמע בשעה שמשב האוויר האחרון התנגן בגרונה, ועיניה חשכו באחת: היא חשה שירד הלילה; היא ראתה מסביבה את יער גאבְר; זה עתה נעלה את נעל העץ שלה; השטן קטף בזנבו אגוז, והסנאי סיים לכרסם אגוז נוסף.
 
היא הצטווחה מרוב פליאה בראותה ששבה להיות קטנטונת, עם מטפחתה האדומה, חולצתה האפורה וחצאיתה הקרועה; ואז הצטווחה מפחד: "הו!" היא נאנקה והצטלבה, "אתה השטן ובאת לחטוף אותי!" – "התקדמת," אמר השטן, "את רשאית לבוא."
"מה?!", היא אמרה, "אינני חוטאת כלל ואינך עומד לשרוף אותי, ריבונו של עולם?" – "לא ולא," אמר השטן, "את יכולה לחיות או לבוא אתי". – "אבל שטן, אני מתה!" – "לא ולא," אמר השטן, "אמנם, גרמתי לך לחיות את חייך במלואם, אך רק במשך הרגע שבו שבת ונעלת את נעל העץ שלך. בחרי בין החיים שחיית לבין המסע החדש שאני מציע לך."
 
או אז כיסתה הילדה את עיניה בידה וחשבה. היא נזכרה במכאוביה ובטרדותיה, בחייה העצובים והאפרוריים; היא חשה שאין בכוחה להתחיל הכול מחדש.
"בסדר!" היא אמרה לשטן, "אני אלך בעקבותיך, למרות שקללת עולם תרבוץ עלי."
 
השטן פלט סילון של אד לבן מפיו הסגול הכהה, נעץ את טפריו בחצאיתה של הילדה הקטנה, פרש זוג כנפי עטלף שחורות ונסק במהירות מעל עצי היער. נתזי אש אדומים
פרצו כטילים מקרניו ומקצות כנפיו ורגליו. הילדה הייתה תלויה ללא ניע, כציפור פצועה.
 
אך לפתע השמיעה כנסיית בְּלֶן שנים-עשר צלצולים, ומכל השדות הקודרים נסקו צורות לבנות, נשים וגברים בעלי כנפיים שקופות, שהתעופפו מעדנות באוויר. היו אלה הקדושים והקדושות שחגם החל זה עתה; הם גדשו את השמיים החיוורים והפיצו זוהר משונה. ראשי הקדושים היו מוקפים הילה זהובה; דמעותיהן של הקדושות וטיפות הדם שהזילו נהפכו ליהלומים ולאבני אודם, וניקדו את שמלותיהן החדורות האור. מגדלנה הקדושה פיזרה על הילדה את שערותיה הבלונדיות; השטן התפתל וצנח מטה כעכביש בקצה קוריו; והיא אספה את הילדה בזרועותיה הלבנות ואמרה:
 
"לדידו של אלוהים, שנייה אחת בחייך שקולה לעשרות שנים; הוא אינו מכיר כלל את הזמן ואינו מעריך אלא את הייסורים: בואי לחגוג אתנו את יום כל הקדושים."
 
סחבותיה של הילדה נשמטו; נעלי העץ שלה נפלו בזו אחר זו אל חלל הלילה, ושתי כנפיים מזהירות בקעו מכתפיה. ובין מריה הקדושה למגדלנה הקדושה, היא התעופפה לכוכב לא נודע שצבעו אדום מבהיק, שם מצויים אייהם של הצדיקים. מדי ערב מופיע שם קוצר מסתורי, שהירח חרמשו. הוא קוצר בשדות העירית כוכבים נוצצים וזורעם בלילה.

גוליבר בתל אביב או: בין שני מדַקרים

היא מזרזת אותי שאכנס למרפאה, מובילה אותי לתא קטן, מורה לי להסיר את כל בגדי מלבד התחתונים, ונעלמת שוב. אני עושה כדבריה, וכשדוקטור בּואִי וַאן טוֹ נכנס לתא, הוא מוצא אותי שוכב בתחתונים, שואל שאלה אחת או שתיים, ואז מכסה מיד את גופי במחטים.

 שני מדַקרים: האחד גוליבר ישראלי, רגיש ומחוספס. השני -  ויאטנמי קשיש בפיאה נוכרית ובעניבת פפיון זהובה. הראשון בתל אביב, השני בפריז. התל אביבי – ארבע מחטים בלבד, ואילו הפריזאי – שלושים. הראשון – חיַי בהווה, השני – חיַי בעבר.

 

תל אביב. כשהדלת נפתחת ושמוליק עומד בפתח, ראשי מתרומם עד לעיניו הכחולות, ואנחנו לוחצים ידיים. כפות הידיים של שמוליק גדולות וחמות. העור המתוח על אצבעותיו מחוספס. הוא נכנס, נושא מיטה מתקפלת, ובזמן שאני רץ להביא כוס מים, הוא מתקין את המיטה בסלון. אני שב, מותח מצעים על המיטה, מניח כרית, מדליק את המזגן, נשכב על המיטה ו"מְספר את השבוע שלי" (תרגום חופשי מצרפתית). אני מְדבר על דברים שקשורים במצבי הפיזי, וגם על דברים אחרים. אני גולש ומספר לו על דברים שהדחקתי, ועל דברים אחרים, שראוי שאדחיק. שמוליק מהנהן ורושם דברים בפנקסו. 

ברגע מסוים הוא נעמד ומחכך את כפות ידיו הגדולות זו בזו, כמי שמתכונן למשימה גדולה וחשובה. עיניו נעצמות. כשהוא פוקח את העיניים, מבטו נישא למעלה, אל התקרה, שעליה כֶּתם רטיבות שהתייבש. אני מנסה את תרגיל הנשימות ששמוליק לימד אותי בפעם הקודמת, ומתבלבל בַספירה. פעם אחת הוא ביקש שאנשום עמוק, אניף מעלה את ידי, ובעודי נושף החוצה את האויר, אומַר: "הוּן" בקול מאנפף במפגיע.

שמוליק נעמד לצד המיטה ומניח את כפות ידיו החמות על הפּנים שלי, על השוקיים ועל הירכיים. הוא מניח את כפות ידיו על מרכז החזה שלי ומבקש: "קח אויר". הוא מבקש שאשחרר את האויר. האויר נפלט מריאותַי וגם מריאותיו של שמוליק. לבסוף מתרוקנות הריאות, וכפות ידיו כבר שקעו בעומק החזה, עד שהגוף שלי מתחיל לפרכס. לרגע קצר אחד אני שוכח לשאוף אויר, ואנחנו נותרים כך: שמוליק בכפות ידיים גדולות וחמות בתחתית החזה שלי, ואני בגפיים שמוטים לצדדים כמו צפרדע.

אחר כך אני עוצם את העיניים, ושומע אותו ניגש ומפשפש בתיק. אני מתאר לעצמי שהוא שולף מחטים מהתיק. אני מנסה לחשוב על דברים אחרים. לפני שהוא בוחר את המקום שבו תינָעץ המחט, הוא מטביע את אגודלו בבשרי. נקישה אחת של המחט על העור, נקישה שנייה, עיניו של שמוליק בוחנות את הנשימה והנשיפה שלי, וכשאני משחרר אויר ומרוקן את ריאותי, אני מרגיש פתאום את המחט ננעצת. לאחר שננעצה המחט, שמוליק מסובב אותה קצת. אחריה תינעץ כבר המחט השניה, זאת שאמורה לתַקשר עם המחט הראשונה, ועוד שתי מחטים יינעצו פה ושם (באצבעות הכי מורגש, בבטן פחות, ואילו בראש – לא מורגש בכלל!). משננעצת המחט הרביעית בְמספר, אני יכול סוף כל סוף לעצום את העיניים. בגופי מורגשת התרוצצות, דברים קורים, הראש מרחף, כואב לי ונעים לי, לא כואב לי בכלל, אני אומר לעצמי שאין סיכוי שאירדם, אני נרדם.

פריז. אני נוסע מבּיתי שברובע האחד-עשר עד לרובע הארבעה-עשר, בגדה השמאלית, נכנס למגדל מגורים כעוּר ועולה במעלית לקומה החמש-עשרה. כשדלת המעלית נפתחת, אופף את המסדרון ריח מסחרר של מריחואנה. שלוש נקישות על הדלת, וכבר עומדת בפתח מדאם בּואִי וַאן טוֹ – רעייתו של המדקר הויאטנמי, המוציאה והמביאה. תסרוקתה של מדאם בּואִי וַאן טוֹ בוהקת ומנופחת. על חזהּ מנצנץ תליון גדול בצורת מגדל אייפל, משובץ יהלומים. שפתיה הסגולות נמתחות לחיוך גדול, וזרועה מוּנפת לעבר חדר ההמתנה. כשאני עומד ובוהה בה, היא מזכירה לי גברת יפנית שראיתי בסרט "אימפריית החושים".

חדר ההמתנה מצוחצח, כוסות פלסטיק נערמות ליד בקבוק מים, נוף פריזאי הנושק לפרברים נגלה מן החלון. דממה. כשמדאם בּואִי וַאן טוֹ שבה לחדר, היא מזרזת אותי שאכנס למרפאה, מובילה אותי לתא קטן, מורה לי להסיר את כל בגדי מלבד התחתונים, ונעלמת שוב. אני עושה כדבריה, וכשדוקטור בּואִי וַאן טוֹ נכנס לתא, הוא מוצא אותי שוכב בתחתונים, שואל שאלה אחת או שתיים, ומייד מכסה את גופי במחטים, כאילו הייתי גוליבר: מחטים בידיים, בירכיים, בכפות הרגליים, בראש. כשהוא גוהר מעלי ודוקר, אני מתבונן בו: יש לו פיאה נוכרית ועניבת פפיון זהובה. לבסוף הוא מזדקף, מעיף בי מבט קצר, אומר: "voilà", מכוון שעון מעורר, וחומק מהתא.�
 �
תל אביב. המחט הראשונה נשלפת. עיני נפקחות, והִנה אני בתל אביב, הרחק מפריז ומהקומה החמש-עשרה של דוקטור בּוּאִי וָאן טוֹ. אצבעו של שמוליק מלטפת את מקום הדקירה. הוא שולף מחט שניה, ושלישית, ורביעית. אני מזדקף על המרפקים, מעסה את רקותי, מנתר מהמיטה. אחר-כך אנחנו מסירים את המצעים, ושמוליק מקפל את המיטה. אני מציע לו מים, והוא מסרב בנימוס. אני מדדה בעקבותיו אל הדלת, הוא פותח את הדלת, מסתובב לעברי, אצבעותי נטמנות בכף ידו הגדולה, אני נושא כלפיו את עינַי, אומר: "תודה" בקול חלוש, והדלת נסגרת אחריו. 

פריז. כשמצלצל השעון המעורר, נכנס דוקטור בּואִי וַאן טוֹ לתא. הוא שולף את המחטים בזריזות, ואז נוטל גליל קנביס ומעביר אותו על גופי, עד שאני אומר: "חם". לבסוף הוא מדרבן אותי לקום ולהתלבש. בחדר הקבלה כבר יושבת מדאם בּואִי וַאן טוֹ, מוקפת בעצי ענק מלאכותיים. אני משלם לה, היא מחייכת, קמה, מניפה את ידה, ועוקבת אחרי לדלת בצעדים קטנים.

תל אביב. שארית היום עוברת עלי בעצלתיים. ארבע המחטים של שמוליק השפיעו הרבה יותר חזק משלושים המחטים של דוקטור בּוּאִי וָאן טוֹ, ואני שואל את עצמי אם הסיבה לכך נעוצה בישראל. האם כל מחט הנשלפת באויר התל אביבי שקוּלה לשבע מחטים פריזאיות? לפעמים אני מתעורר בחמש בבוקר, ולא מצליח לשוב ולהירדם. בחוץ גוררים את פחי הזבל, האור עולה, הנשימה שלי קצרה. אז אני מדמיין את שמוליק מניח את כפות ידיו החמות על חזי ומבקש: "קח אויר". אני נושם עמוק, עוצר את הנשימה, ומניח לאויר להיפלט, עד שאני ממש יכול להרגיש איך שוקעות ידיו של שמוליק בעומק חזי. לבסוף אני נרדם.

פורסם ב 23 באוגוסט 2006 14:40 במדור שאר ירקות

מיהו גלותי?

 

מכל מילות הגנאי שנתקלתי בהן בילדותי – ברמת אביב של תחילת שנות השמונים - אני זוכר כנורא במיוחד את שם התואר "גלותי". עד היום, כשאני מנסה להבין למה היתה הכוונה, נראית לי הקללה הזאת, "גלותי", כדבר מעורפל ולא ברור. מה רוצים לומר כשמטיחים במישהו שהוא גלותי?

מישהו גלותי הוא מישהו אחר. הוא מדבר אחרת, הוא חושב אחרת. הקֶצב שבו הוא מתנהל הוא שונה משל כל השאר. מישהו גלותי הוא מישהו שאינו מכאן. מהיכן הוא בא? לא ידוע, וגם לא חשוב. שלילת הגולה שללה לא רק את המושג "גולה", אלא גם את כל מה שהוא לא כאן, עד שהמילה "גולה" התרוקנה ממשמעות. כשאין מקום אחר, אין גולה. וכשאין גולה, אין כאן.

 

Maurycy Gottlieb (1856–1879. Jews Praying in the Synagogue on Yom Kippur. Vienna, 1878.

"יאנקילי האדים פנים ושתק. הניח ברנר ידו על כתפו והביט בו בחיבה גדולה. נתמלא לבו ואמר, אני לא הכרתי את אבא, שכשהתחילה הקדחת הצהובה מפילה חללים הוציאו אותנו מחדרה והביאו אותנו לזכרון יעקב. אבל דבר אחד שמעתי. פעם אחת שאלו את אבי, מרוצה אתה רבי ישראל מישיבתך בארץ ישראל? ענה אבא ואמר, יכולני להיות מרוצה, אלא שחסר אני דבר אחד. בחוצה לארץ כשהייתי הולך להתפלל הייתי פוגע בשוטרי העיר ובשאר רשעי הגויים, זה סטר על לחיי וזה רקק בזקני וזה הביט עלי בבוז, וידעתי שאנו בגלות, וכשהתפללתי התפללתי מתוך שבירת הלב. וכאן יהודים יושבים על אדמתם, אין שוטר ואין גלות, מיד זחה דעתי עלי ואני בוש מקוני לעמוד לפניו מתוך זחיחות הלב. נפל ברנר על צווארי יאנקילי והתחיל משורר, לכו בנים שמעו לי, תורת הויה אלמדכם".

ש"י עגנון, "תמול שלשום".

על לב של אבן ושלוש אימהות נטולות אימהוּת

מאמר מאת נורית פלד אלחנן

את נורית פלד אלחנן פגשתי לראשונה לפני ארבע שנים בעיר אַרְל שבדרום צרפת. היה זה בבית המתרגמים הבינלאומי שבו מתארחים בכל שנה מְתרגמים מן השפה הצרפתית מכל העולם.

ידעתי שאביה של נורית, האלוף מתי פלד, היה ממקימי "הרשימה המתקדמת לשלום", וכי בתהּ, סמדר, נהרגה בפיגוע במדרחוב בירושלים בארבעה בספטמבר 1997. עדיין לא ידעתי שמדובר באשה חכמה וחריפה, שכל מילה היוצאת מפיה שקוּלה לאלפי מילים של פוליטיקאים, מוכשרים ככל שיהיו. המִפגש עם דיעותיה של נורית ועם ראיית העולם שלה הוא חזק כל כך, אולי דווקא בשל נסיבות חייה, ואולי פשוט משום שהיא מדברת כאֵם.  

בעקבות רשימה שפרסמתי בבלוג, שלח לי היום רמי אלחנן את המאמר הבא. שני בני הזוג פעילים חברתיים ופוליטיים: נורית משתתפת בכנסים ומפרסמת מאמרים, ואילו רמי עובר בין בתי ספר כדי להפריך את הטענה שלפיה "אין לנו פרטנר". מ"ס.

על לב של אבן ושלוש אימהות נטולות אימהוּת/

מאת נורית פלד אלחנן (אם שכולה "שמאלנית רדיקלית")

 
במאמרו בעיתון הבריטי INDEPENDENT, שפורסם ב- 31.07.06, זועק רוברט פיסק על מותם של הילדים בכאנא ואומר כי מי שאינו מזדעזע לנוכח הטבח הנורא שנעשה שם, מן הסתם במכוון, שהרי חיל האוויר הישראלי חוזר ואומר שהוא יורה למטרות מדויקות ומתוכננות היטב, הוא בעל לב של אבן. אכן, בזמן האחרון נראה שהעולם כולו בעל לב של אבן אך בעיקר מזעזע לב האבן של שלוש האימהות שהתראיינו למוסף הארץ ביום חמישי האחרון, ולב האבן של יצחק פרנקנטל, מייסד חוג ההורים השכולים הישראלי -פלסטיני למען שלום, פיוס וסובלנות, שפרסם ביום ה בבוקר הודעה בעשרות אלפי דולרים התומכת ב"מלחמה".

בעלי לב אבן הם הסופרים עמוס עוז וא.ב. יהושוע ובעלי לב אבן הם כל מי שמתענגים על שובם לחיק הקונצנזוס וההערצה האירוטית ל"בחורינו הגיבורים". שלוש האימהות שהתראיינו משתפכות על "כמה הוא היה יפה במדים" כשהן מדברות על ילדיהן שמתו על מזבח המגלומניה של אריק שרון בלבנון, או שנשארו חיים על מנת להמשיך ולהיות יפים במדים גם היום, כשהם טובחים ללא רחם בילדים ובנשים חסרי אונים כדי לשרת את מפגן הגבריות של אהוד אולמרט ועמיר פרץ, ואת תאוות ההרג וההרס של הרמטכ"ל. האימהות מצטנפות בחיקו החם והיוקד של צבא הכיבוש לישראל, ומדמיינות כיצד הוא מציל אותנו מאפשרות של "שחיטה" אם לא נגן על עצמנו.

מי האם בישראל שתקום ותפקח את עיני האימהות והאבות השכולים חסרי הלב ותאמר להם שאף אחד לא יפה במדים? אף אחד לא נחמד ב"מדי הברוטליות". מי האם שתקום ותאמר להם כי טובחי הילדים, המחריבים, השורפים, בניכם היפים הם ולא אחרים, ה"אפרוחים" שלכם, ה"יהלומים" שלכם. ילדיכם שהתחנכו במשך כל שנות בית הספר להטרופוביה, לשנאת הזר, לפחד מתמיד מן האחר ולאי-ראיית השכנים אלא כ"בעיה שיש לפתור" (ראה בר-נביא המאה העשרים). ולא סתם שוחטים הם ילדיכן, לא סתם טובחים, אלא בתמיכתה הנרגשת של אמא, בתמיכתו המלאה של אבא. בתמיכת כל העם הזה, העם היחיד שמותם של ילדים נכים אינו מזיז לו שריר אחד בגבה. עם שנוהר אחר רמטכ"ל שאינו חש דבר זולת קליק בכנף כשהוא מפיל פצצות על משפחות שלמות וכותש אותן למוות. איזו מילה גברית ומרטיטה היא המילה לכתוש. כמה טוב לכתוש "אותם". את מי בדיוק כותשים? זה לא ברור, לא לשלוש האימהות ולא לאף אחד אחר, רק התחושה קיימת, שהכתישה מרגיעה איכשהו את הפחד הנורא מן האחר, מזה שמעבר לגבול.

"אני היום חווה חוויה של שחיטה. יותר מאי פעם אני יודעת שאם צה"ל יחטוף וירוס למחרת לא תהיה מדינת ישראל". אומרת אחת האימהות, ומעלה במילה שחיטה את כל מה שהחדירו לנו במשך כל השנים עם "על השחיטה" של ביאליק. אבל צהל לא "יחטוף וירוס" כי צהל כבר מוכה וירוסים, בדיוק כמוכן, וירוסים שהמדען ריצ'רד דוקינס כינה "וירוסים של המוח", וירוסים שעוברים ממוחם של מבוגרים למוחם הרך של ילדים, ומעבירים להם את שתי המחלות הקשות ביותר של האדם: הרצון לנקמה אינסופית והצורך לשים תוויות על אנשים על מנת שלא לראותם כבני אדם אלא כקבוצות מאיימות. הוירוסים הללו, טוען דוקינס, משעבדים את כל המערכת לטובתם, כמו וירוסים של מחשב. הוא כתב זאת בקשר לדת הקתולית, אבל זה ההסבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו בהקשר לשלוש האימהות, לפרנקנטל וליתר המתענגים על החורבן והששים אלי קרב. וירוס הפחד מפני הזולת, וירוס שיכרון החושים למראה האש המאכלת בתים שלמים על יושביהם, וירוס ההערצה למדי-הברוטליות, לכוח. רק הוירוסים הללו יכולים להסביר את השאננות ושבעות הרצון של אזרחי ישראל למראה הגופות הקטנות היורדות אל ממלכת הילדים המתים הגדלה והולכת תחת רגלינו, מצטרפות לגופות ילדינו-אנו שמתו לקולות צהלת הקרב ועל מזבח תאוות הנקם של המבוגרים שהיו אמורים להשגיח עליהם ולחנכם לשלום. "לי כבר יש תחושה של אין מוצא. אני מבינה שרוצים אותנו בים. מה שלא נעשה רוצים אותנו בים", קובלת אורנה שמעוני. ואינה עוצרת לחשוב מי בעצם מוביל אותנו אל הים המפחיד הזה?
 
"זו מלחמה קיומית. מלחמה על החיים האמיתיים שלנו." אומרת אחת האימהות. בזה את צודקת. זוהי אכן מלחמה קיומית. ממשלת ישראל, שאין כמעט אחד מבין חבריה שאינו מצוי בחקירה משטרתית זו או אחרת, על שוחד, על גניבה או על הטרדה מינית, ממשלת עבריינים-לכאורה זו, שכולכם ששים לתמוך בה ולהתרפק עליה, אכן מביאה אותנו לאבדון. ביצר הבלתי נשלט של בכיריה להפגין את אונם הם משלחים במכות מחץ את כל הזרעים – זרעינו – ומשחיתים אותם לריק. לא את זרעיהם אימהות יקרות הם משחיתים, את זרעינו. כן, זו מלחמה על הבית, אך מי הורס את הבית אם לא חבורת נהנתנים זו?

"ולכן אני מרגישה שלמרות הכאב הנורא המלחמה הזאת היא צודקת והכרחית ונדרשת כדי להגן על החיים שלנו. ולכן אני חושבת שגם כאשר אנחנו מפנים מאות אלפים מבתיהם בלבנון זה לא רק נכון, זה מוסרי". מי בדיוק מפנה "מאות אלפים" מבתיהם?? ולאן מפנים אותם? ולמה הם לא מתפנים? האם הם אוהבים למות? או אולי אי- התפנותם היא חלק מהתעמולה ( מילה שתמיד מצטרפת לערבים אצלנו) של החיזבאללה? ולמה את אומרת "למרות הכאב הנורא" במאמר מוסגר? האם הכאב הנורא על מותם של ילדים אינו ראוי להוות משפט שלם כשהוא יוצא מפיה של אם? לא, כי הרי מדובר בילדים של אחרים? ומה בדיוק מוסרי כאן? האם יש עוד מוסר במדינת ישראל? מי מגלם אותו? מיהי הדמות המוסרית המובילה את העם קשה הלב הזה? אולי ילדיכן המתים, שהסברתן להם- אימהות נטולות אימהות – כי עליהם להקריב את חייהם למען צבא הכיבוש והרשע.
קולן של שלוש האימהות אינו קול אימהי. הוא קול של אימהות מעוותת, אבודה, מבולבלת וחולה. האם היהודייה, אמא קוראז', שמגינה על ילדיה בכל כוחה, האם שלא תוכל למצוא נחמה ומזור במות ילדיה של אם אחרת, נעלמה מארץ היהודים. נעלמה ואיננה.
 
 
נורית פלד-אלחנן ירושלים 1.8.06

וגם:

ראיון עם נורית פלד אלחנן

"אֵם", שיר המוקדש לנורית פלד אלחנן מאת דורי מנור, מתוך הספר "בריטוֹן" (הוצאת אחוזת בית, 2005) .

 

לא סקאל ספורט ולא נעליים – הסבר קצר

בלילה האחרון לפסטיבל, ניגש אלי בַפאב אחד המשוררים, בחור צעיר שנושא את נס המאבק המזרחי. הוא שאל שאלה שהציקה לו כבר כמה ימים: "תגיד, משפחת סקאל העשירה מממנת אותך כדי שתוּכל לכתוב?"

בלזק והחיים ללא טלויזיה

היחס של ישראלים לאנשים שאין להם טלויזיה, מזכיר לי משפט שכתב בלזק בספרו "סֶזָאר בִּירוֹטוֹ". בלזק תיאר את היחס שאמנים זוכים לו מצידם של סוחרים. הוא כתב שהמבט שבו מתבונן סוחר באמן הוא מבט שיש בו תערובת של אימה, של חמלה ושל סקרנות.

על הכאב של הארץ, מכוני כושר ואהבת הבדידות

כמה אומלל, כך חשבתי לעצמי, לחזור למולדת אחרי שש שנים בחו"ל – ישר למלחמה. נזכרתי בביטוי הצרפתי: Mal du Pays (מילולית: "הכאב של הארץ"), שפירושו עֶצב וקשיי הסתגלות של מי שעקר ממקום אחד למקום אחר. קשיי הסתגלות של אותו עוקֵר מוצאים ביטוי בתחושת נוסטלגיה או מלנכוליה, ולעתים תוקף אותו דיכאון.

"איזה מין דבר זה, להיות פרסי?"

באחת המסיבות של אוליבייה, פנה אלַי אחד הנוכחים ואמר: "יש לך קצת מבטא". הוא בחן אותי למשך שניה נוספת, ואז שאל בחיוך: "אתה לא צרפתי? מעניין…". באותו רגע נזכרתי במכּרה שלי, אישה ממוצא הונגרי, שחיה בפריז למעלה מעשרים שנה. היא סיפרה לי שהיא שומעת את המשפט הזה בכל יום: "יש לך קצת מבטא!". 

על הגמר הגדול, מעדניות ריקות ושעון החורף של הפרולטריון

מדאם לה-גיד, בעלת המלון, היתה אישה תמירה כבת שישים, שעל ראשה מתנוססת תסרוקת מטופחת בצֶבע בז'. היו לה ראש זעיר, גוף מוצק וקול צווחני. בניגוד אליה, בעלה – יהודי ממוצא אלגי'ראי – היה אדם חייכני ושתקן. לפעמים הרגשתי שלא נעים לו ממני, וידעתי היטב למה. הסיבה היתה נעוצה ברעייתו, בעלת המלון - גברת מקסימה שיש לה מידה רעה אחת: קמצנוּת.

בגנות הגילוי הנאות

אני מציע לכל קוראת או קורא בבלוג לחשוֹד. כן, יש בפירוש לחשוד בכל אדם ששמו מופיע בבלוג שלי: אולי פלונית-אלמוני שאני מהלל את שירתה, צעדה איתי יד ביד ביום הראשון לכיתה א'? אולי אלמוני-פלונית שכּתב מאמר מצוין, עומד איתי בקשרי חברות יותר או פחות קרובים?

יישור שורות

הטקסט שכתב שיינפלד בעד הלחימה בלבנון ובעזה הוא שיר לפי כל הכּללים שלמדנו בבית הספר: הוא כתוב בשורות קצוצות; הוא חרוז, שקול ומנוקד. יתר על כן: הוא מתייחס לשירו של ביאליק "ברכּת עם". אין ספק, זהו שיר. ואיך מכַנים אדם הכותב שירים? הלוא זהו משורר.

במבצע: צלֶקת צלב, זוג אופניים ושלוש בריכות!

הייתי חומק לשעה קלה מהחמאם, יורד לבריכה עטוף בחלוק הרחצה, פושט את החלוק וצולל למים, ואז גומא את שבעה-עשר המטרים מצד לצד כמו דג זהב. מחוץ לקו המים כבר ארבָה לי הבת של הקוֹנְסִיֶירְז', ילדה נמוכה ומדושנת, שכל שעות היום היתה רובצת בבריכה ורק דבר אחד מעסיק אותה: הצלֶקת שלי.

"ארזת לבד?" – תרגילי סגנון

מילעיל: סוכנת מֶנע הפיגוע שואלת נוסע בעֶרב: "ארזת בידיך?" והעלם משמיע: "בטח". תכף מבררת הסוכנת: "סטטוס מזוודֶת הסמסונַייט הבוקר?" הנוסע: "היינו יחד בחדר". "קיבלת חפץ לשנֵּע?" שואלת סוכנת המנע, והנוסע מתרתח: "חלילה!" הסוכנת מפרטת: "סֵפר, סרט, חוברת והלאה…" – "חלילה!" – "ונשק: תער, רֶסס דמע, להב ציפורניים והלאה…" – "להב ציפורניים." – "במטותא: הלהב – לבטן הג'מבו." – "קיבלתי." – "לקחתָּ חפץ מנוסע? שמא נוּצלת לפיגוע?" מבררת סוכנת המנע, והנוסע: "השתגעתי?" סוכנת המנע, חרד"לניקית מיש"ע, מוסרת ניירת וכרטסת, ומסכמת: "בסייעתא דשמיא, תטוסו ברוגע, ותגיעו הביתה בסבבה!"

"המילה האחרונה של דודה חבצלת" – סיפור קצר מתוך הגליון השלישי של "הו!"

"מומו," אמרה שוב דודה חבצלת, ונראה היה שהפעם היא מנסה לומר משהו. חשתי את אצבעותיה מתהדקות סביב אצבעותי. ניחוח חריף של זיעה עלה מִגופה וסיחרר את ראשי. "מומו," אמרה דודה חבצלת בפעם השלישית, ושאלתי את עצמי אם זה כל מה שהיא מסוגלת לומר. הן לפעמים נוטל אלוהים את כל המילים מפיו של אדם ומותיר לו רק מילה או שתיים, שהוא מוסיף ומגלגל כמין שבועה אחרונה, שוב ושוב, עד שנשמתו יוצאת. האם זה כל מה שיכולה דודה חבצלת להגות? מומו? 

ישראלי סמוי בברלין או: הרקומבינציה של המזרחים

כשהציעו לי לעבוד ב"ועידת התביעות", הרמתי גבה. שואה? מה לי ולשואה? והלוא מוצאי במשפחה ספרדית, ואפילו לא מיוון או מאלג'יריה. הדבר הקרוב ביותר לטראומת  שואה שספגתי בבית, היה סיפוריה של סבתי על התקופה שבה ישבו בני המשפחה בקהיר, ושִקשקו מכיבושיו של זה-שלא-מזכירים-את-שמו ימח שמו. בהשוואה להרבה ישראלים שאני מכיר, מדובר במשחק ילדים.

 מה לך וליידיש

דבּר אל העצים והאבנים. אבי כמו בלע את לשונו וחזר להתעסק בשרשרת הסוררת, להלחים את חלקיה זה לזה לבל יתלשו ממקומם ויפלו מן הצוואר. עזבתי אותו וחזרתי לענייני. בשעה שש וחצי בערב הוא העיף מבט בשעון ואמר לי: "סַקֶר אִיל דִיקֶה", כלומר, בתרגום חופשי, "סגור את הבאסטה" בערבית.

 

 

יומני מדריד 2007

יום לפני הנסיעה חשבתי לעצמי שזה מעשה טירוף ממש, לעזוב את שדרות רוטשילד ואת ג'וז ולוז ואת מכון הכושר "מעֵבר" ואת שרה מ"חותם" בשיינקין, לזנוח את החיפושית שלי במקום החניה ברחוב מזא"ה, להיעדר מהחנות המשפחתית ומכל בתי הקפה המזדמנים, ובמיוחד להיעדר מן הים, בסוף הקיץ.

קצת פחות אהבה, בבקשה.

"סולידריות חברתית: הגעתם לדף שעדיין איננו קיים" (מתוך אתר "ויקיפדיה" בעברית)

 

זה התחיל במדור תושבים חוזרים בקונסוליה של ישראל בפריז. שאלתי מה ההליכים שעלי לעבור כדי להשיג תעודת "תושב חוזר" (ובזכותה להטיס 100 ק"ג בלי לשלם אובר וו'ייט). מייד פוקססו אלַי כל הטפסים. אלא שמכשיר הפקס שלי לא היה תקין. מייד הציעה עובדת הקונסוליה, בחורה ישראלית, לסרוק עבורי את הטפסים מביתהּ, בתום יום העבודה. אחר הצהריים כבר היו הטפסים סרוקים, ולמחרת התקשרה אלי עובדת הקונסוליה והשאירה הודעה ובה מספר הטלפון הפרטי שלה, לבירורים נוספים. 
 

Enguerrand QUARTON (1420-1466), La Pietà de Villeneuve-lès-Avignon, Musée du Louvre

זה המשיך במדור תושבים חוזרים בישראל, שם ניתן לי מִספר הטלפון הנייד של אחראית המדור, שהפצירה בי להתקשר אליה בנוגע לכל שאלה. זה המשיך במשרדי המכס, ואז בביטוח לאומי, ובעירייה, ובכל החברות הפרטיות (היתה חברת טלפון שהציעה מין מבצע שלפיו הסתבר שלמעשה הם אלה שחייבים לי כסף). לבסוף הגעתי למשרדי השומה החדשים, במגדל האימתני שבצומת עזריאלי.
 
התיישבתי מול פקיד השומה, ש"'סניק כבן ארבעים. הוא נטל טופס, ובעודו ממלא את פרטַי האישיים, שאל מה אני עושה. עניתי שאני כותב מאמרים בעיתון "הארץ", ושאני עומד להוציא לאור סֵפר. פקיד השומה זקף את ראשו מעל הטופס, ובעיניו כבר יכולתי לזהות את המבט הזה, שהוא שילוב של אימה, של חמלה ושל סקרנות (ראה בלזק והחיים ללא טלויזיה).
 
היה ניכר שפּקיד השומה ואני, איך לומר, איננו מאותו הצד של המפה הפוליטית, איננו מאותו המילייה, איננו מאותו הצד של הקשת או איך שלא יקראו לזה. הרגשתי שאין בינינו קליק, אם אפשר לנסח את זה כך. ואף על פי כן, הטיפול בענייני היה לעילא ולעילא. אין בכוונתי להיסחף: זה לקח זמן, נשלחתי להתקשר למעסיקים השונים ולברר את מספר תיק הניכויים שלהם, וכל העסק לווה באנחות מלוא החזה. אבל בתום הטיפול, יצאתי מהמשרד ובידי כל האישורים הדרושים. בתור מישהו שבקושי רב צָלח את כל המגעים הבירוקרטיים בצרפת, אני יכול להעיד שזה היה מִשחק ילדים.

ומדוע אני מספר את כל זה? משום שהסולידריות-לכאורה הישראלית, אותה תפיסה שלפיה "כל ישראל חברים" שיש בה לא מעט מן הפרדוקס, פשוט מוציאה אותי מדעתי. 
 
מי שמגיע לישראל מצרפת, נדהם מהיחס שהוא זוכה לו כאן. מצד אחד, כל דבר שתבקש מישראלי יזכה מייד לתשובה נחרצת: "לא". אבל בסופו של דבר, תמיד תשיג את מבוקשך, מופרך ככל שיהיה. ואילו בצרפת, המעגלים כולם יובילו בהכרח לתשובה הנחרצת: "לא!". ואז דבר כבר לא יעזור לך.
 
בבתי הקפה התל אביביים, הסועדים מזעיקים את המלצר בעבוּר כל גרגר קינואה שלא מתיישב עם האידאה שהיתה להם כשהזמינו את המנה. השיא היה באחת ממסעדות הדגים: אחד הסועדים דרש להחליף את המנה של בנו בן החמש-עשרה – שעדיין לא טעם מן המנה – משום ש"הלוּק לא נראה לו", כדבריו. למותר לציין שהמלצר הבין ללבו של הנער, ורץ להחליף את המנה.
 
קפיטליזם? תודעת שירות מפותחת? הלקוח תמיד צודק? לא רק, חברים, הלוא זאת הפסיאודו-סולידריות! כשאתה צועד ברחובות פריז, ניו יורק או לונדון, אתה הרי יודע שאם תיפול על המדרכה, מאוד סביר שכּל העוברים והשבים ידרכו עליך וימשיכו הלאה בדרכם. ואילו אצלנו, אם חס וחלילה תמעד, מייד ייגשו אליך, יזמינו אמבולנס, יחזיקו את היד שלך כל הדרך לבית החולים, יסעדו את מיטתך, ואם יהיה לך מזל גם תופיע במהדורת חדשות הערב עם האזרח החביב שהציל אותך. 

אבָל, וכאן האבל הגדול, איפה כל הסולידריות הזאת כשמגיעים לקלפי? היכן מתחבאת הסולידריות המרהיבה הזאת כשצריך לצאת ולהפגין בשביל החלשים? בשביל המיעוטים? נגד מדיניות הממשלה כשצריך?
 
"עד כאן", אנחנו אומרים. "תנו לנו לשבת בשקט מול הטלויזיה. אלה לא הַזמנים לפילוג בעם. זה הזמן לסולידריות. זה מצב חירום".
 
אבָל, סליחה, מתי היה מצב שלא היה מצב חירום במדינה הזאת? ומתי הזמן להפגין, אם לא עכשיו? ואיך קורה שכּולם משאירים טיפ מכובד למלצרית, אבל דופקים אותה בקלפי? ומדוע העניים מצביעים לנתניהו? ואיך כולם שותקים, כל הזמן שותקים?
 
אחים יקרים, הגיע הזמן להבין שמדינה זה לא משפחה. לא צריך לאהוב את כולם, לא חייבים לשֶבת עם מי שאוהבים ועם מי שלא אוהבים סביב שולחן ליל הסדר. אם את רואה מישהו בוכה ברחוב, את לא חייבת לשאול אותו מה קרה. אבל ייתכן שאותו אדם לא יבכה, אם בבחירות הקרובות תחשבי גם עליו לפני שתשלשלי את הפתק לקלפי. לא מעט צרפתים יסרבו לתת יורו לקבצן, אבל ייצאו בשמחה להפגין בשבילו ברחובות.
 
קצת פחות אהבה, זה מה שדרוש לנו. מעט פחות מאותה סולידריות דביקה ומזויפת כמו שתי דודות יריבוֹת שמנשקות אחת את השניה על הלחי בערב ראש השנה.

ובמקום זאת, קמצוץ חמלה, אם אפשר.

Merci.

רשימות נבחרות:

לא סקאל ספורט ולא נעליים – הסבר קצר

בלילה האחרון לפסטיבל, ניגש אלי בַפאב אחד המשוררים, בחור צעיר שנושא את נס המאבק המזרחי. הוא שאל שאלה שהציקה לו כבר כמה ימים: "תגיד, משפחת סקאל העשירה מממנת אותך כדי שתוּכל לכתוב?"

בלזק והחיים ללא טלויזיה

היחס של ישראלים לאנשים שאין להם טלויזיה, מזכיר לי משפט שכתב בלזק בספרו "סֶזָאר בִּירוֹטוֹ". בלזק תיאר את היחס שאמנים זוכים לו מצידם של סוחרים. הוא כתב שהמבט שבו מתבונן סוחר באמן הוא מבט שיש בו תערובת של אימה, של חמלה ושל סקרנות.

על הכאב של הארץ, מכוני כושר ואהבת הבדידות

כמה אומלל, כך חשבתי לעצמי, לחזור למולדת אחרי שש שנים בחו"ל – ישר למלחמה. נזכרתי בביטוי הצרפתי: Mal du Pays (מילולית: "הכאב של הארץ"), שפירושו עֶצב וקשיי הסתגלות של מי שעקר ממקום אחד למקום אחר. קשיי הסתגלות של אותו עוקֵר מוצאים ביטוי בתחושת נוסטלגיה או מלנכוליה, ולעתים תוקף אותו דיכאון.

"איזה מין דבר זה, להיות פרסי?"

באחת המסיבות של אוליבייה, פנה אלַי אחד הנוכחים ואמר: "יש לך קצת מבטא". הוא בחן אותי למשך שניה נוספת, ואז שאל בחיוך: "אתה לא צרפתי? מעניין…". באותו רגע נזכרתי במכּרה שלי, אישה ממוצא הונגרי, שחיה בפריז למעלה מעשרים שנה. היא סיפרה לי שהיא שומעת את המשפט הזה בכל יום: "יש לך קצת מבטא!". 

על הגמר הגדול, מעדניות ריקות ושעון החורף של הפרולטריון

מדאם לה-גיד, בעלת המלון, היתה אישה תמירה כבת שישים, שעל ראשה מתנוססת תסרוקת מטופחת בצֶבע בז'. היו לה ראש זעיר, גוף מוצק וקול צווחני. בניגוד אליה, בעלה – יהודי ממוצא אלגי'ראי – היה אדם חייכני ושתקן. לפעמים הרגשתי שלא נעים לו ממני, וידעתי היטב למה. הסיבה היתה נעוצה ברעייתו, בעלת המלון - גברת מקסימה שיש לה מידה רעה אחת: קמצנוּת.

בגנות הגילוי הנאות

אני מציע לכל קוראת או קורא בבלוג לחשוֹד. כן, יש בפירוש לחשוד בכל אדם ששמו מופיע בבלוג שלי: אולי פלונית-אלמוני שאני מהלל את שירתה, צעדה איתי יד ביד ביום הראשון לכיתה א'? אולי אלמוני-פלונית שכּתב מאמר מצוין, עומד איתי בקשרי חברות יותר או פחות קרובים?

יישור שורות

הטקסט שכתב שיינפלד בעד הלחימה בלבנון ובעזה הוא שיר לפי כל הכּללים שלמדנו בבית הספר: הוא כתוב בשורות קצוצות; הוא חרוז, שקול ומנוקד. יתר על כן: הוא מתייחס לשירו של ביאליק "ברכּת עם". אין ספק, זהו שיר. ואיך מכַנים אדם הכותב שירים? הלוא זהו משורר.

במבצע: צלֶקת צלב, זוג אופניים ושלוש בריכות!

הייתי חומק לשעה קלה מהחמאם, יורד לבריכה עטוף בחלוק הרחצה, פושט את החלוק וצולל למים, ואז גומא את שבעה-עשר המטרים מצד לצד כמו דג זהב. מחוץ לקו המים כבר ארבָה לי הבת של הקוֹנְסִיֶירְז', ילדה נמוכה ומדושנת, שכל שעות היום היתה רובצת בבריכה ורק דבר אחד מעסיק אותה: הצלֶקת שלי.

"ארזת לבד?" – תרגילי סגנון

מילעיל: סוכנת מֶנע הפיגוע שואלת נוסע בעֶרב: "ארזת בידיך?" והעלם משמיע: "בטח". תכף מבררת הסוכנת: "סטטוס מזוודֶת הסמסונַייט הבוקר?" הנוסע: "היינו יחד בחדר". "קיבלת חפץ לשנֵּע?" שואלת סוכנת המנע, והנוסע מתרתח: "חלילה!" הסוכנת מפרטת: "סֵפר, סרט, חוברת והלאה…" – "חלילה!" – "ונשק: תער, רֶסס דמע, להב ציפורניים והלאה…" – "להב ציפורניים." – "במטותא: הלהב – לבטן הג'מבו." – "קיבלתי." – "לקחתָּ חפץ מנוסע? שמא נוּצלת לפיגוע?" מבררת סוכנת המנע, והנוסע: "השתגעתי?" סוכנת המנע, חרד"לניקית מיש"ע, מוסרת ניירת וכרטסת, ומסכמת: "בסייעתא דשמיא, תטוסו ברוגע, ותגיעו הביתה בסבבה!"

"המילה האחרונה של דודה חבצלת" – סיפור קצר מתוך הגליון השלישי של "הו!"

"מומו," אמרה שוב דודה חבצלת, ונראה היה שהפעם היא מנסה לומר משהו. חשתי את אצבעותיה מתהדקות סביב אצבעותי. ניחוח חריף של זיעה עלה מִגופה וסיחרר את ראשי. "מומו," אמרה דודה חבצלת בפעם השלישית, ושאלתי את עצמי אם זה כל מה שהיא מסוגלת לומר. הן לפעמים נוטל אלוהים את כל המילים מפיו של אדם ומותיר לו רק מילה או שתיים, שהוא מוסיף ומגלגל כמין שבועה אחרונה, שוב ושוב, עד שנשמתו יוצאת. האם זה כל מה שיכולה דודה חבצלת להגות? מומו? 

ישראלי סמוי בברלין או: הרקומבינציה של המזרחים

כשהציעו לי לעבוד ב"ועידת התביעות", הרמתי גבה. שואה? מה לי ולשואה? והלוא מוצאי במשפחה ספרדית, ואפילו לא מיוון או מאלג'יריה. הדבר הקרוב ביותר לטראומת  שואה שספגתי בבית, היה סיפוריה של סבתי על התקופה שבה ישבו בני המשפחה בקהיר, ושִקשקו מכיבושיו של זה-שלא-מזכירים-את-שמו ימח שמו. בהשוואה להרבה ישראלים שאני מכיר, מדובר במשחק ילדים.

 מה לך וליידיש

דבּר אל העצים והאבנים. אבי כמו בלע את לשונו וחזר להתעסק בשרשרת הסוררת, להלחים את חלקיה זה לזה לבל יתלשו ממקומם ויפלו מן הצוואר. עזבתי אותו וחזרתי לענייני. בשעה שש וחצי בערב הוא העיף מבט בשעון ואמר לי: "סַקֶר אִיל דִיקֶה", כלומר, בתרגום חופשי, "סגור את הבאסטה" בערבית.

 

 

יומני מדריד 2007

יום לפני הנסיעה חשבתי לעצמי שזה מעשה טירוף ממש, לעזוב את שדרות רוטשילד ואת ג'וז ולוז ואת מכון הכושר "מעֵבר" ואת שרה מ"חותם" בשיינקין, לזנוח את החיפושית שלי במקום החניה ברחוב מזא"ה, להיעדר מהחנות המשפחתית ומכל בתי הקפה המזדמנים, ובמיוחד להיעדר מן הים, בסוף הקיץ.

לַקורא הבוגר

גיבורת "מ-26 עד 27", ספר הקומיקס של נגה רויך, היא ישראלית המתגוררת בפריז. כמו ישראלים רבים אחרים שמתגוררים בעיר, הקיוּם שלה הוא קיום של אאוטסיידרית תמידית, ואפילו כשהיא בוחרת להתבטא בשפה שאינה עברית, היא עושה את זה באנגלית.

 

את כותבת הקומיקס נגה רויך הכרתי דרך חברים משותפים. כשעזבתי את פריז, הצעתי לנגה את שולחן הכתיבה שלי: שולחן עץ פשוט וחזק מהסוג שכבר לא עושים היום, שמצאתי לילה אחד בחצר הבניין. המגרות היו מעט רעוּעות והמשטח מצוּפה בטפט כעוּר, אבל היה זה שולחן.

ביום שבו חזרתי הביתה וראיתי את השולחן עומד בחצר, הפשלתי שרוולים וסחבתי אותו במעלה המדרגות שלוש קומות, ואז נשברתי, הורדתי אותו בחזרה לחצר והצבתי עליו פתק בצרפתית: "בבקשה לא לקחת". בבוקר חזרתי עם תִגבורת, והשולחן הועלה לדירה ושימש אותי במשך ארבע שנים תמימות. על שולחן הכתיבה שלי היו מונחים דרך קבע דיוקנאות של תרנגולים ושל צפרדעים (שתי חיות חביבות עלי במיוחד), גלויות של תערוכות מזדמנות, ושְטר מקומט של אתאתורכְּ שנשאר לי מהביקור באיסטנבול, ושהוצמד לטפט השולחן בנייר דבק. שלושה רומנים, שמתוכם שניים נגנזו ואחד עומד לראות אור, כתבתי על שולחן הכתיבה הזה.

 

מתוך "מ-26 עד 27" מאת נגה רויך

לפני עזיבת פריז הגיעה נגה רויך לקחת ממני את השולחן. שמחתי שהשולחן שלי עומד לשמש לכתיבה, ועוד של קומיקס – תמיד התקנאתי באנשים שיודעים לצייר. בתמורה לשולחן נתנה לי נגה את ספר הקומיקס שלה, "מ-26 עד 27".

אני מודה שאף פעם לא נמשכתי לז'אנר הזה. אולי, כמי שמתעסק במילים, היתה לי אפילו רתיעה מכל העניין, בנוסח: "אם טקסט כתוב טוב, הוא לא זקוק לציור כדי להמחיש אותו".

על עטיפת הספר של נגה רויך כתוב: "לקורא הבוגר". יש בעטיפה הזאת משהו ורדרד ואגדתי, וגם ציפור עם זוג עיניים א-לה פיקאסו. ואִילו בספר עצמו מצאתי סיפור נוגע ללב של גיבורה שמתאהבת בבחור לא שגרתי, ואת השתלשלות האירועים, שלא אגלה כאן.

יש בספר של נוגה, לצד עמודים המחולקים למרובעים שצריך לקרוא לפי הסדר, עמודים  שהקורא כמו משתתף באופן פעיל ביצירתם ואז בקריאתם. בעינַי, אלה הם העמודים היפים ביותר בספר. לדעתי יש בזה משהו מסעיר ממש, שמאפשר למישהו כמוני – שאפילו ציפור לא יודע לצייר – להיות סוג של כותב קומיקס בזעיר אנפין.

גיבורת "מ-26 עד 27" היא ישראלית המתגוררת בפריז. כמו ישראלים רבים אחרים שמתגוררים בעיר, הקיוּם שלה הוא קיום של אאוטסיידרית תמידית, ואפילו כשהיא בוחרת להתבטא בשפה שאינה עברית, היא עושה את זה באנגלית. בספר הזה לא תמצאו פריזאים בורגנים 'נורמלים', ולא פלא שהצרפתי היחיד שהגיבורה באמת יכולה להתאהב בו הוא ספֵק הומלס ספֵק מישהו שפרץ את כל הגדֵרות.

לאורך "מ-26 עד 27" מתפקדת פריז כתפאורת רקע, כפי שהיא באמת עבור הרבה ישראלים שמתגוררים בה – תפאורת רקע. תפאורה מפעימה ונוצצת, אבל תפאורה. בסופו של דבר, כשחולף הישראלי שוב ושוב על פני נהר הסן, על פני הגשרים, המוזיאונים ויצירות הארכיטקטורה, כל מה שהוא רוצה זה להתאהב בהומלס שמאס גם הוא בכל אלה, ואז לחזור הביתה, לשולחן המכוסה טפט כעוּר, ולכתוב.

את הספר של נגה רויך ניתן למצוא בסלון מזל, באוזן השלישית ובפסטיבל הקומיקס הקרוב.

לינקים נוספים: עבודות של נגה רויך    robert crumb and aline kominsky Plan-B

לא סקאל ספורט ולא נעליים – הסבר קצר

בלילה האחרון לפסטיבל, ניגש אלי בַפאב אחד המשוררים, בחור צעיר שנושא את נס המאבק המזרחי. הוא שאל שאלה שהציקה לו כבר כמה ימים: "תגיד, משפחת סקאל העשירה מממנת אותך כדי שתוּכל לכתוב?"

בלזק והחיים ללא טלויזיה

היחס של ישראלים לאנשים שאין להם טלויזיה, מזכיר לי משפט שכתב בלזק בספרו "סֶזָאר בִּירוֹטוֹ". בלזק תיאר את היחס שאמנים זוכים לו מצידם של סוחרים. הוא כתב שהמבט שבו מתבונן סוחר באמן הוא מבט שיש בו תערובת של אימה, של חמלה ושל סקרנות.

על הכאב של הארץ, מכוני כושר ואהבת הבדידות

כמה אומלל, כך חשבתי לעצמי, לחזור למולדת אחרי שש שנים בחו"ל – ישר למלחמה. נזכרתי בביטוי הצרפתי: Mal du Pays (מילולית: "הכאב של הארץ"), שפירושו עֶצב וקשיי הסתגלות של מי שעקר ממקום אחד למקום אחר. קשיי הסתגלות של אותו עוקֵר מוצאים ביטוי בתחושת נוסטלגיה או מלנכוליה, ולעתים תוקף אותו דיכאון.

"איזה מין דבר זה, להיות פרסי?"

באחת המסיבות של אוליבייה, פנה אלַי אחד הנוכחים ואמר: "יש לך קצת מבטא". הוא בחן אותי למשך שניה נוספת, ואז שאל בחיוך: "אתה לא צרפתי? מעניין…". באותו רגע נזכרתי במכּרה שלי, אישה ממוצא הונגרי, שחיה בפריז למעלה מעשרים שנה. היא סיפרה לי שהיא שומעת את המשפט הזה בכל יום: "יש לך קצת מבטא!". 

על הגמר הגדול, מעדניות ריקות ושעון החורף של הפרולטריון

מדאם לה-גיד, בעלת המלון, היתה אישה תמירה כבת שישים, שעל ראשה מתנוססת תסרוקת מטופחת בצֶבע בז'. היו לה ראש זעיר, גוף מוצק וקול צווחני. בניגוד אליה, בעלה – יהודי ממוצא אלגי'ראי – היה אדם חייכני ושתקן. לפעמים הרגשתי שלא נעים לו ממני, וידעתי היטב למה. הסיבה היתה נעוצה ברעייתו, בעלת המלון - גברת מקסימה שיש לה מידה רעה אחת: קמצנוּת.

בגנות הגילוי הנאות

אני מציע לכל קוראת או קורא בבלוג לחשוֹד. כן, יש בפירוש לחשוד בכל אדם ששמו מופיע בבלוג שלי: אולי פלונית-אלמוני שאני מהלל את שירתה, צעדה איתי יד ביד ביום הראשון לכיתה א'? אולי אלמוני-פלונית שכּתב מאמר מצוין, עומד איתי בקשרי חברות יותר או פחות קרובים?

יישור שורות

הטקסט שכתב שיינפלד בעד הלחימה בלבנון ובעזה הוא שיר לפי כל הכּללים שלמדנו בבית הספר: הוא כתוב בשורות קצוצות; הוא חרוז, שקול ומנוקד. יתר על כן: הוא מתייחס לשירו של ביאליק "ברכּת עם". אין ספק, זהו שיר. ואיך מכַנים אדם הכותב שירים? הלוא זהו משורר.

במבצע: צלֶקת צלב, זוג אופניים ושלוש בריכות!

הייתי חומק לשעה קלה מהחמאם, יורד לבריכה עטוף בחלוק הרחצה, פושט את החלוק וצולל למים, ואז גומא את שבעה-עשר המטרים מצד לצד כמו דג זהב. מחוץ לקו המים כבר ארבָה לי הבת של הקוֹנְסִיֶירְז', ילדה נמוכה ומדושנת, שכל שעות היום היתה רובצת בבריכה ורק דבר אחד מעסיק אותה: הצלֶקת שלי.

"ארזת לבד?" – תרגילי סגנון

מילעיל: סוכנת מֶנע הפיגוע שואלת נוסע בעֶרב: "ארזת בידיך?" והעלם משמיע: "בטח". תכף מבררת הסוכנת: "סטטוס מזוודֶת הסמסונַייט הבוקר?" הנוסע: "היינו יחד בחדר". "קיבלת חפץ לשנֵּע?" שואלת סוכנת המנע, והנוסע מתרתח: "חלילה!" הסוכנת מפרטת: "סֵפר, סרט, חוברת והלאה…" – "חלילה!" – "ונשק: תער, רֶסס דמע, להב ציפורניים והלאה…" – "להב ציפורניים." – "במטותא: הלהב – לבטן הג'מבו." – "קיבלתי." – "לקחתָּ חפץ מנוסע? שמא נוּצלת לפיגוע?" מבררת סוכנת המנע, והנוסע: "השתגעתי?" סוכנת המנע, חרד"לניקית מיש"ע, מוסרת ניירת וכרטסת, ומסכמת: "בסייעתא דשמיא, תטוסו ברוגע, ותגיעו הביתה בסבבה!"

"המילה האחרונה של דודה חבצלת" – סיפור קצר מתוך הגליון השלישי של "הו!"

"מומו," אמרה שוב דודה חבצלת, ונראה היה שהפעם היא מנסה לומר משהו. חשתי את אצבעותיה מתהדקות סביב אצבעותי. ניחוח חריף של זיעה עלה מִגופה וסיחרר את ראשי. "מומו," אמרה דודה חבצלת בפעם השלישית, ושאלתי את עצמי אם זה כל מה שהיא מסוגלת לומר. הן לפעמים נוטל אלוהים את כל המילים מפיו של אדם ומותיר לו רק מילה או שתיים, שהוא מוסיף ומגלגל כמין שבועה אחרונה, שוב ושוב, עד שנשמתו יוצאת. האם זה כל מה שיכולה דודה חבצלת להגות? מומו? 

ישראלי סמוי בברלין או: הרקומבינציה של המזרחים

כשהציעו לי לעבוד ב"ועידת התביעות", הרמתי גבה. שואה? מה לי ולשואה? והלוא מוצאי במשפחה ספרדית, ואפילו לא מיוון או מאלג'יריה. הדבר הקרוב ביותר לטראומת  שואה שספגתי בבית, היה סיפוריה של סבתי על התקופה שבה ישבו בני המשפחה בקהיר, ושִקשקו מכיבושיו של זה-שלא-מזכירים-את-שמו ימח שמו. בהשוואה להרבה ישראלים שאני מכיר, מדובר במשחק ילדים.

 מה לך וליידיש

דבּר אל העצים והאבנים. אבי כמו בלע את לשונו וחזר להתעסק בשרשרת הסוררת, להלחים את חלקיה זה לזה לבל יתלשו ממקומם ויפלו מן הצוואר. עזבתי אותו וחזרתי לענייני. בשעה שש וחצי בערב הוא העיף מבט בשעון ואמר לי: "סַקֶר אִיל דִיקֶה", כלומר, בתרגום חופשי, "סגור את הבאסטה" בערבית.

 

 

יומני מדריד 2007

יום לפני הנסיעה חשבתי לעצמי שזה מעשה טירוף ממש, לעזוב את שדרות רוטשילד ואת ג'וז ולוז ואת מכון הכושר "מעֵבר" ואת שרה מ"חותם" בשיינקין, לזנוח את החיפושית שלי במקום החניה ברחוב מזא"ה, להיעדר מהחנות המשפחתית ומכל בתי הקפה המזדמנים, ובמיוחד להיעדר מן הים, בסוף הקיץ.

 

 

 

קינה על מות המילה הכתובה

על ספרה של יסמין גהטה: "ליל הקליגראפים"
הוצאת שוקן
מצרפתית: חגית בת-עדה
 
 
מאת משה סקאל
"האל אינו מתעניין באלף-בית הלטיני". כך קובעת גיבורת "ליל הקליגראפים", רומן מאת הסופרת הצרפתיה ממוצא תורכי יסמין גאטה. גאטה, מומחית להיסטוריה של האמנות, נולדה בפריז בשנת 1975. "ליל הקליגראפים" יצא לאור בצרפת ב- 2004, בעיצומו של הדיון המתמשך סביב שאלת צירופה של תורכיה לאיחוד האירופי. לאורך השנים מיטלטלת הרפובליקה הצרפתית בין התנגדות נקודתית לַמהלך (הדרישה שתורכיה תכיר בקפריסין היוונית או עניין העמדתו לדין בתורכיה של הסופר אורהן פאמוק בשל איזכור שואת הארמנים), לבין התנגדות עקרונית עמוקה הרבה יותר, ששורשיה נוגעים לשאלות של זהות ודת (ניקולא סרקוזי, שר הפנים הצרפתי והמועמד המוביל לנשיאות הרפובליקה ב-2007, מתנגד נחרצות לצירופה של תורכיה, ומעוניין בהגדרתה כ"שותפה מועדפת" בלבד).
עם זאת, קשה להעלות על הדעת אף את אפשרות צרופה של תורכיה לאיחוד האירופי כיום, לולא הרפורמות שהנהיג מוצטפא כמאל, נשיאה הראשון של הרפובליקה התורכית, בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת.

במאי 2008 ימלאו שמונים שנה להחלפת האלף-בית הערבי בתורכיה באלף-בית הלטיני. היה זה אחד מביטוייה הרדיקליים ביותר של מהפכת "התורכים הצעירים" בהנהגת כמאל, העתיד להיקרא אתאתורכּ, 'אבי התורכים'. בין הרפורמות הרבות בהקשר זה ניתן להזכיר את מתן זכות ההצבעה לנשים, את השימוש בלוח השנה הגרגוריאני במקום בלוח השנה המוסלמי, את חוק חינוך חובה, את ביטול הפוליגמיה, את ביטול הכאליפה ועוד. מטרתן המוצהרת של הרפורמות הללו היתה ליצור רפובליקה חילונית, הקרובה ברוחה למדינות המערב.
עם החלת הרפורמות של אתאתורכ, איבדה התרבות התורכית אחדים מסממניה המובהקים. ביניהם – הוויתור על הקליגראפיה ועל הקליגראפים, אומני הכתיבה התמה המסורתיים. אלה הפכו באחת למייצגי דור ישן שאבד עליו כלח. את סיפורם של אלה מבקשת לספּר יסמין גאטה ברומן מרתק זה, הרואה אור בעברית בתרגומה היפה של חגית בת-עדה.
 
בספרו "כמאל אתאתורכּ" (הוצאת טלנדייה, פריז, 1999), מגולל אלכסנדר ז'בקוב את הסיפור הבא: ב-23 באוגוסט 1928, שלושה חודשים לאחר חקיקת החוק בדבר חובת השימוש באלף-בית הלטיני, הגיע מוצטפא כֶּמַאל לביקור בלתי מתוכנן בתקירדאג', בחוף האירופי של ים מרמרה, וסקר את הקהל הרב שהתאסף במקום. כמאל פנה לאימאם שנקרה על דרכו, ואמר לו: "מוֹרי, האם אתה מכיר את האלף-בית החדש?" "לא, פחה", ענה האימאם, "עדיין לא למדתי אותו". כמאל הגיש לאותו אימאם פיסת נייר, וביקש ממנו לכתוב תפילה באלף-בית הישן. לאחר מכן תירגם כמאל לאותיות לטיניות את התפילה שרשם האימאם, ואמר לו: "למד מהר את האותיות החדשות, ודאג שכולם ינהגו כמוך. עליך ללמוד זאת עד הפעם הבאה".

אלא שהחלפת האלף-בית הערבי בלטיני, כפי שהיא נתפסת ברומן "ליל הקליגראפים", אינה באה לפגוע בפרנסתם של הקליגראפים הוותיקים בלבד: היא מסלקת את אלוהים עצמו אל מחוץ לגבולות תורכיה. כך מנסחת זאת גיבורתה של יסמין גאטה: "אתאתורכ גירש את אלוהים מהארץ, (…) (הוא) החליף את הכּתב כפי שמספקים תחליף של חלב אם" (עמוד 52).

"ליל הקליגראפים" הוא בראש ובראשונה ספר קינה. לא בכדי נפתח הרומן במותה של הגיבורה, המסופר (בלשון עבר) מִפיה. ליתר דיוק, לפנינו ספר העוסק בזכות לקינה: קינה על מות המילה המוסלמית הכתובה בתורכיה ועל אובדן מעמדם של הקליגראפים המסורתיים, קינה על מצב האוּמנות בעידן השיעתוק הטכני, קינה על חוסר היכולת לעסוק ביצירה במקביל לניהול חיי משפחה "תקינים", ולבסוף – קינתהּ של אם על בנהּ. יסמין גאטה מתַמרנת הלוך וחזור בין כל הנושאים הללו – מן הקל לכבד, מן הציבורי לאישי – ועושה זאת ביד אמן.
 
תיאור חיי הקליגראפים ברומן הוא תיאור של עולם-שהיה, של אנשים זקנים שירדו מגדולתם והושלכו ככלי אין חפץ בו. גיבורת הרומן, ריקעת קונט, מצטרפת בעודה צעירה כשוליה לסדנת מלומדים "שדברי אלוהים נכנסו בהם כדיבוק". היא מטפלת בקליגראפים הקשישים ובכלי העבודה שלהם, נותנת יד ל"מעשי האמנות הדמיוניים שלהם", ובתום היום אוספת את עבודותיהם ומשמידה אותן.
באותה סדנה פוגשת ריקעת את סלים, קליגראף בודד וחולני, שאדיקותו מזכירה לה "ריח של קדושים מעונים". בין סלים וריקעת נוצר קשר קרוב. קשר זה מוסיף ללוות את ריקעת גם לאחר התאבדותו של סלים ("הקליגראפים מתים כשאינם מסוגלים לשרת עוד את אלוהים", קובעת ריקעת ביחס למותה-שלה, עמוד 136).

סלים מוריש לריקעת את כלי עבודתו, וריקעת הופכת לקליגראפית מכוח אותו עיזבון. משקיבלה לידיה את ירושתו של הקליגראף הקשיש, היא יוצאת למסע אל תוך חייו האישיים. אך מלאכתה השאננה של ריקעת לא מאריכה ימים: שנים אחר כך נתקף בעלה השני קנאה אובססיבית בעיסוקהּ. הוא משליך את הדיוויט – מכתבתו של סלים הקשיש – דרך החלון, אל תוך מימי הבוספורוס.
בתווך מתוודע הקורא לחייה האומללים של המספרת. בעלה הראשון, כפי שהיא מעידה, "בחר לו מקצוע בצלמו ובדמותו – רופא שיניים – כדי לעקור את הרע מהשורש" (עמוד 11). מחאתה של ריקעת מתבטאת בהתמסרות טוטאלית לתרגילי הקליגראפיה.

נדמה כי חוסר יכולתה של ריקעת לנהל חיי משפחה בריאים הם כורח המציאות ממש: הקליגראפים מקדישים את חייהם לאללה, והם בדרך כלל רווקים. נישואיה הראשונים של ריקעת מתפרקים עד-מהרה: היא נוטשת את בעלה בקוֹניה, "אסם התבואה של הארץ", הרווי בזכרם של מסדרי הדרווישים המחוללים, וחוזרת עם בנם לאיסטנבול. בנהּ שנולד מנישואים שניים, נור, הופך לאהבה הגדולה של חייה. גם כאן היא נוחלת מפח נפש: אביו של נור מסתלק מאיסטנבול ולוקח איתו את הבן הקטן. כל שנותר לה להתנחם בו הוא הקלם, כלי עבודתו של הקליגראף. "הקליגראפים יכולים להגיע לסיפוק מיני רק בחיבוק קַלַם", לוחש באוזנהּ של ריקעת סלים, ידידהּ המת, באחד הפרקים. "(…) לקליגראפים אין לב כדי לאהוב, כי אם קַלַמים כדי לכתוב" (עמוד 116).
 
בשנת 1949 ביקר הסופר הצרפתי ז'אן קוקטו בתורכיה. "הדבר החדש באמת באיסטנבול זו השפה הכתובה", כתב קוקטו ביומן המסע, שפירסם בספרו 'מעליש' (הוצאת גלימאר, פריז, 1949). טענתו של קוקטו היא כי תפקידם של הסופרים והמשוררים התורכים הוא לחַשל לשון חדשה שתהיה כחומר ביד היוצר לתביעותיהם הפואטיות: "(…) הזמן היה קצר מכדי לחנך את העם ולרומם אותו למעלתה של השפה התורכית האמיתית. הכרח היה ליישר את השפה, להנמיך אותה, להניחה בכל מחיר בהישג ידם של הכול. (…)  תפקיד זה (…) הוא ייעודו של המשורר – ליצור ולבסס שפה של האוזן, ולסגלהּ בעבור העין".  
במקום אחר ביומן מתייחס קוקטו לאופן שבו התקבלה בקרב התורכים מהפכתו של אתאתורכ, ומשווה  אותו להתמודדותו של העם הצרפתי עם מהפכות: "העם התורכי הוא בעל נפש הירואית. הוא אינו מקבל בגו שפוף את תכתיביו של כמאל פחה (…) הוא מהרהר בהן ונוקט פעולה רק מעת שהוא מודע למעשיו. זהו מכניזם ההפוך לזה הפועל אצלנו: הפעולה קודמת למחשבה. המהפכה שלנו הורגת, ואילו המהפכה של התורכים הפילה חללים מעטים בלבד".

דומה שיסמין גאטה סבורה אחרת. סלים, הקליגראף הקשיש שאיתו מתיידדת ריקעת, שם כאמור קץ לחייו. גורלם של שאר משתתפי הסדנה אינו טוב יותר. רובם יוצאים מדעתם, כאותו קליגראף המשרטט קווים דמיוניים על הדף.

באחד הפרקים ברומן 'ליל הקליגרפים' משוחחת ריקעת עם מנהל אוניברסיטה, שאומר לה כי מקצוע הקליגראפיה מזכיר יתר על המידה את האימפריה העות'מאנית, ולא יוכל לשרוד בעידן החדש. תשובתה של ריקעת יכולה להיקרא כמֶסר שמקפל בחובו הרומן 'ליל הקליגראפים': "והרי הקליגראפיה יכולה לתת ביטוי לרגישות של תקופה חדשה. היא אינה קפואה בזמן ועליה להמשיך ולהתפתח. שלשלת הקליגראפים היא אינסופית ועליה להמשיך להתקיים עד קץ כל הימים. רק הם יודעים לנהל דו שיח בין אלוהים ובני אדם".
 
 

"ארזת לבד?" – תרגילי סגנון

ארזתָּ לבד?
מיומנו של עובד ביטחון
מאת משה סקאל

מבוסס על ספרו של רֶמוֹן קֶנוֹ "תרגילי סגנון" שראה אור לראשונה בצרפת בשנת 1947. "תרגילי סגנון" נפתח בסיפור קצר ובנאלי בִּמכוון על התרחשות שאירעה באוטובוס קו S בפריז, ובהמשך מסופר אותו הסיפור בתשעים ותשע דרכים שונות, שחלקן מבוססות על שינוי סגנון הכתיבה או המִשלב הלשוני, ויִתרן – על מגבלות צורניות למיניהן. בעיבוד שלהלן מועתקת הסביבה הפריזאית של שנות הארבעים להקשר ישראלי עכשווי.


 
סיפור המעשה
בהרשמה לטיסת הערב מפריז לתל אביב שאלה עובדת הביטחון את הנוסע: "מי ארז את המזוודות?" והנוסע ענה: "אני." היא המשיכה ושאלה: "איפה היו המזוודות מאז שארזת אותן?" והוא השיב: "כל הזמן איתי." אחר כך שאלה עובדת הביטחון את הנוסע: "קיבלת חפץ להעביר בטיסה: מתנות, תרופות, עיתונים וכו'?" הנוסע ענה: "לא קיבלתי שום דבר להעביר", ואז עובדת הביטחון שאלה: "יש לך כלי נשק או משהו שנראה כמו כלי נשק: סכין, מספריים, קוצץ ציפורניים, זיקוקים וכו'?" הנוסע ענה: "יש לי קוצץ ציפורניים", ועובדת הביטחון ביקשה: "תעביר אותו למזוודה שאתה שולח למטוס." היא החזירה לו את הדרכון ואת כרטיס הטיסה, אמרה: "אני מבקשת לא לקחת שום דבר מאף אחד עד לעלייה למטוס", ואז איחלה: "טיסה נעימה."
 
פסיבי
משנשאל הנוסע על ידי עובדת הביטחון בידי מי נארזו המזוודות, היא נענתה כי המזוודות נארזו על ידיו, מוקדם יותר באותו הערב, ושמאז הן נמצאו בנוכחותו כל העת. כמו כן נשאל הנוסע על החפצים שנלקחו על ידיו לטיסה, ושוב נענתה עובדת הביטחון בשלילה, גם כשדוּבר על מתנות, תרופות, עיתונים וכו'. כמו כן, שום כלי נשק לא נמצא ברשות הנוסע, לדבריו, וכשפורטו האפשרויות הבאות: "סכין, אולר, קוצץ ציפורניים", הוא נשמע אומר: "כן", ואז התבקש על ידי עובדת הביטחון שקוֹצץ הציפורניים יאופסן במזוודה העתידה להישלח למטוס. לאחר מכן הוחזרו לו הדרכון וכרטיס הטיסה, והוא הונחה שלא יילקח על ידיו דבר מאיש עד שיועלו הנוסעים למטוס. לבסוף הופרחה על ידי עובדת הביטחון לחלל האוויר הברכה: "טיסה נעימה."
 
מִלעיל
סוכנת מֶנע הפיגוע שואלת נוסע בעֶרב: "ארזת בידיך?" והעלם משמיע: "בטח". תכף מבררת הסוכנת: "סטטוס מזוודֶת הסמסונַייט הבוקר?" הנוסע: "היינו יחד בחדר". "קיבלת חפץ לשנֵּע?" שואלת סוכנת המנע, והנוסע מתרתח: "חלילה!" הסוכנת מפרטת: "סֵפר, סרט, חוברת והלאה…" – "חלילה!" – "ונשק: תער, רֶסס דמע, להב ציפורניים והלאה…" – "להב ציפורניים." – "במטותא: הלהב – לבטן הג'מבו." – "קיבלתי." – "לקחתָּ חפץ מנוסע? שמא נוּצלת לפיגוע?" מבררת סוכנת המנע, והנוסע: "השתגעתי?" סוכנת המנע, חרד"לניקית מיש"ע, מוסרת ניירת וכרטסת, ומסכמת: "בסייעתא דשמיא, תטוסו ברוגע, ותגיעו הביתה בסבבה!"
 
שורשים מרובעים
המאבטחת, מתַגברת חדשה מנתב"ג, תישאלה את הנוסע בנמל התעופה של פריז: "מי אחראי לאִרגון המזוודות?" הנוסע, שזה עתה שודרג למחלקת עסקים, הימהם בנימה ממורמרת: "אני." אז תיחקרה אותו המאבטחת: "והיכן אופסנו המזוודות עד עכשיו?" הנוסע תימצת: "התברברתי איתן מהבוקר." המאבטחת התעניינה אם מישהו שיכנע אותו לטלטל איתו משהו בטיסה. הנוסע ציקצק בלשונו, והמאבטחת, כמפקפקת בתשובתו, דיקדקה: "מתנות, תרופות, עיתונים וכו'." הנוסע התעצבן: "שום דבר." לאחר מכן דיבררה אותו המאבטחת כמתוכנן על פי הנוהל: "יש לך נשק או משהו שאפשר למגנט או למלכד, כגון סכין, אולר, משַׁפצר ציפורניים וכו'?" הנוסע פישפש בזיכרונו ולבסוף גימגם: "יש לי כאן משפצר ציפורניים, שהכַּלְכָּל קימבן לי בדרך מהארץ." המתַגברת התחנחנה: "סליחה על הטירטור, אבל אתה צריך לאפסן אותו במזוודה המתגלגלת", ואז אילתרה: "מעכשיו ועד לטיסה, בבקשה לא להסתחבק עם אנשים שעלולים לתחמן אותך." היא שיריינה את הנוסע בדרכון ובכרטיס הטיסה, ולבסוף מילמלה: "טיסה נעימה."
 
סתם!
עובדת הביטחון שאלה את הנוסע מי ארז את המזוודות, והוא אמר שהערבי מהמכולת שעובד ברחוב שלו – סתם! היא שאלה איפה היו המזוודות מאז שנארזו, והנוסע ענה שאחרי שהוטמנה בהן הפצצה באחת הדפנות שנתפרה אחר כך, ושאחרי שנוטרלו כל העקבות באופן כל כך מקצועי שאפילו קב"ט הטיסה בכבודו ובעצמו לא ימצא את הפתיל, הוא נסע מיד לשדה התעופה, כדי שהמזוודה לא תתפוצץ בטעות בדרך – סתם! עובדת הביטחון שאלה את הנוסע אם הוא קיבל משהו להעביר בטיסה: מתנות, תרופות, עיתונים וכו'. הנוסע ענה שמתנות ותרופות הוא לא צריך, כי הוא מתכוון להתאבד בטיסה – סתם! – ושבכל מקרה מחר כל העיתונים יוציאו מהדורות מיוחדות עם תמונות של המטוס המרוסק ושל הנספים – סתם! עובדת הביטחון שאלה את הנוסע אם יש לו כלי נשק, והוא אמר חמור סבר: "כן", וכשנשאל אם יש לו משהו שנראה כמו כלי נשק, הוא שוב אמר: "כן", ואז צחק ופלט: "סתם!" לבסוף התחייב לא לקחת דבר מאיש עד לעלייה למטוס, נטל את הדרכון ואת כרטיס הטיסה, ושעתיים לאחר ההמראה התפוצץ המטוס – סתם!
 
פלרטטן
עובדת הביטחון שאלה את הנוסע מי ארז את המזוודות, והנוסע אמר: "את לא היית איתי, אז ארזתי לבד." היא שאלה אותו איפה היו המזוודות מאז האריזה, והנוסע העביר את אצבעותיו על חזהו בתנועה שאינה משתמעת לשתי פנים ואמר: "צמוּד אלַי." עובדת הביטחון המשיכה ושאלה את הנוסע אם הוא קיבל משהו להעביר בטיסה, כמו מתנות – כאן עצר אותה הנוסע, ואמר שהיא המתנה הכי יפה שהוא היה יכול לקבל בטיסה הזאת. עובדת הביטחון הוסיפה ושאלה: "תרופות?" – כאן אמר הנוסע שהיא התרופה לכל מחלה. עובדת הביטחון התבלבלה ושכחה לומר: "עיתונים וכו'." כשהתעשתה, שאלה את הנוסע אם יש לו כלי נשק, והוא אמר: "הזין שלי." בדיוק באותו רגע, קב"ט הטיסה, גבר כבן ארבעים עם שפם גדול כמו של פרדי מרקורי, עבר בסמוך. הוא התערב בשיחה ואמר לנוסע: "על דברים כאלה לא צוחקים, חביבי." הנוסע אמר: "אני לא צוחק", וקב"ט הטיסה הודיע לעובדת הביטחון שהיא משוחררת, ושהוא ימשיך בעצמו את הטיפול הביטחוני.
 
קב"ט טיסה בדימוס
 עובדת הביטחון שאלה את הנוסע מי ארז את המזוודות, והוא אמר: "יאללה, תקראי לקב"ט,  איך קוראים לו, זה שיש לו שפם של ערבי. הוא מכיר אותי מהשירות." עובדת הביטחון המשיכה ושאלה אותו איפה היו המזוודות, והוא ענה: "איתי, יאללה יאללה, סעי!" עובדת הביטחון הוסיפה ושאלה את הנוסע אם הוא קיבל משהו להעביר בטיסה: מתנות, תרופות, עיתונים וכו', והנוסע האדים מכעס ואמר: "מותק, את לא קולטת מה אני אומר לך? קב"ט הטיסה ואני זיינּו ערבים, כשאת עוד ינקת מהשדיים היפים של אימא שלך!" עובדת הביטחון שאלה אותו אם יש לו כלי נשק, והנוסע אמר שכּן, יש לו אקדח, ושהוא צריך לדבר על זה עם הקב"ט. עובדת הביטחון שאלה אותו אם יש לו משהו שנראה כמו כלי נשק, פצירה למשל, והנוסע אמר לה: "תיזהרי, את אצלי על הכוונת." בדיוק באותו רגע עבר במקום קב"ט הטיסה החדש, שהחליף את הקב"ט עם השפם הגדול. קב"ט הטיסה אמר לנוסע שידבר יפה ושיתייחס בכבוד לעובדת הביטחון, והנוסע אמר לו: "איך קוראים לך, פַספוס? אני תיקתקתי כאן טיסות כשאתה עוד פתחת חזיות בשתי ידיים, חצוף!" קב"ט הטיסה ענה שקוראים לו תמיר. הנוסע רשם לפניו את השם, ולפני שעלה לטיסה אמר לו שהוא אישית ידאג שהוא יעוף משם יותר מהר מג'מבו.
 
ע.ר.ב  
בטיסת הערב שאלה עובדת הביטחון את הנוסע הערבי מי ארז את המזוודות. הנוסע ענה שהוא ארז אותן בעצמו, ושכל בני משפחתו יכולים לערוב לכך. עובדת הביטחון שאלה אותו אם הוא קיבל משהו להעביר בטיסה: מתנות, ספרים בערבית, עיתון "מעריב" וכו'. באותו רגע התערב בשיחה קב"ט הטיסה, מסתערב לשעבר, שהשפם הגדול שלו היה תערובת של שערות שחורות ולבנות, וסינן לעבר הנוסע בקול של עורב: "תדע לך שיש לי רגשות מעורבים במקרה שלך. אני מתערב שאתה בא מכפר שיש בו תשעים וחמישה אחוז ערבים טובים. רק מה, תגיד לי אתה: הייתי קופץ לברֵכה, שהעומק הממוצע שלה הוא ערבוביה של שני מטר מַים?" עובדת הביטחון העירה לקב"ט הטיסה שלא יערב דבר בדבר, והוא צעק עליה בעברית מעורבת בקללות בערבית שלא תתערב, ואמר: "מותק, אל תעשי לי פה 'בית קטן בערבה', ואל תעמדי לי כמו ערבה בוכייה בתפילת ערבית. החבר'ה האלה זה ערב-רב, וצריך לקבל את מה שהם אומרים בעירבון מוגבל! את חושבת בסטנדרטים מערביים, אבל תדעי לך שבסוף הם לא ייקחו בני ערובה, ושמַעֲרָבָה זה רק לים. שמעת אותי, מיידעלע? תיזהרי ממעורבות רגשית!" בסוף הערב, אחרי שהמטוס המריא בלי ערָבים, החזיר קב"ט הטיסה לנוסע את העירבון, שכָּלל את הדרכון ואת כרטיס הטיסה שלו. הוא הסתכל על הנוסע בתערובת של ערמומיות ושמחה לאיד, ואמר לו בקול ערֵב: "לך תמצא חברת תעופה ערבית שתטיס אותך."
 
פאנץ' ליין
עוד לפני שהספיקה עובדת הביטחון לשאול את הנוסע מי ארז את המזוודות, הוא עטה מבט מסתורי ואמר לה: "יש נוסע חשוד על הטיסה." עובדת הביטחון הפנתה את ראשה וניסתה לאתר את החשוד, אך הנוסע שעמד מולה אמר לה מיד בבהלה: "אל תסתכלי, הוא בדיוק מתַצפת עלינו. הנה, עכשיו את יכולה להסתכל: את רואה אותו? זה שעומד ליד הדלפק ונראה כמו בן-דוֹד, אם את מבינה למה אני מתכוון." עובדת הביטחון שאלה אותו מי ארז את המזוודות שלו. "את לא קולטת מה אני אומר לך?" התרתח הנוסע, "יש נוסע חשוד על הטיסה! את רוצה שאני אתרסק לחתיכות? יש לי אישה ושלושה ילדים." עובדת הביטחון הבטיחה לנוסע שלאחר שתסיים לשאול אותו את כל השאלות, היא תדווח על הנוסע החשוד לממוּנים. בתום הטיפול, לאחר שהתרחק משם הנוסע, פנתה עובדת הביטחון לקב"ט הטיסה ואמרה לו: "אולי תוריד כבר את השפם, נחום? עוד פעם חשבו שאתה מחבל."
 
פעיל שמאל
עובדת הביטחון שאלה את הנוסע מי ארז את המזוודות. הנוסע הישיר אליה מבט ואמר: "בואי, אני אחסוך לך זמן. תגידי לחבר'ה שלך מהשב"כ את השם שלי, הם כבר יבואו לבדוק אותי." עובדת הביטחון האדימה, והנוסע אמר לה: "תגידי לי, עם יד על הלב, איך את יכולה לעשות את העבודה הזאת?" עובדת הביטחון מילמלה משהו על רצון לעזוב את ישראל ועל הקושי של ישראלים להתפרנס בחו"ל, והנוסע חייך ואמר לה: "בטח, על הגב של נוסעים פלסטינים!" עובדת הביטחון אמרה לנוסע שהיא בכלל שמאלנית ושהיא תמיד משתדלת להיות נחמדה לנוסעים ערבים, גם כשהם מקללים אותה, ופעיל השמאל אמר לה שהיא משת"פית. לאחר שהמריא המטוס עם פעיל השמאל, נמלאו עיניה של עובדת הביטחון דמעות, והיא נשבעה לעצמה, שוב, שהיא תמַלצר, תלַמד עברית בשחור, כל דבר, רק לא העבודה הזאת.
 
אנטישמיוּת
עובדת הביטחון שאלה את הנוסעים, זוג חיפאים כבני שישים, מי ארז את המזוודות, ובני הזוג אמרו לה: "את צודקת, היום כבר אי-אפשר לדעת." הם שאלו אותה מה היא עושה בפריז, והיא ענתה שהיא סטודנטית לתולדות האמנות. בני הזוג תהו: "בצרפתית?!", ואחר כך שאלו אותה: "ותגידי, איך את מסתדרת עם האנטישמיות?" עובדת הביטחון ענתה שאין אנטישמיות בצרפת, ובני הזוג צחקו ואמרו לה: "שטפו לך פה את המוח, את לא יודעת איפה את חיה. תאמיני לנו, תחזרי לחיות שבוע אחד בארץ, וכבר תדברי אחרת. תגידי, יש בני דוֹדים על הטיסה?" כששאלה אותם עובדת הביטחון אם יש להם נשק, אמר הגבר: "אשתי." לבסוף, אחרי שהחזירה לידיהם את כרטיסי הטיסה ואת הדרכונים, הם אמרו לה: "את יודעת שיש לך קצת מִבטא בעברית?"
 
בלי התנועה /e/
האחראית לַביטחון בַּטיסה איתרה אדם המחזיק כרטיס טיסה. היא שאלה אותו מי דאג לַאריזת המזוודות. הוא ענה: "אני." אחר כך שאלה אותו לִמקום הימצאוּת המזוודות מזמן האריזה. תשובתו היתה: "המזוודות היו איתי כל הזמן." "קיבלת דברים לקחת לטיסה?" המשיכה לשאול האחראית לביטחון. האיש ענה בִּשלילה. האחראית לביטחון הסבירה בִּפרוטרוט: "מתנות, תרופות, עיתונים וָעוד." היא ביקשה לדעת אם בִּרשותו חפצים חדים או מכשיר בעל חזות המזכירה כלִי מלחמה: "סכין, אולר, נַפָּצים…" בסוף נזכר האיש כי בִּרשותו מכשיר לִקציצת ציפורניים. האחראית לביטחון אמרה: "הפְּריט הנ"ל צריך להיות בַּמזוודה." עם סיום הטיפול הביטחוני הושב לו הדרכון יחד עם כרטיס הטיסה. האחראית לביטחון הורתה לו לא לקחת שום דבר נוסף עד ההגעה למטוס, וּמיד אִיחלה לו טיסה חלומית.
 
בלי התנועה /i/
עובדת האבטחה שאלה את הנוסע לזהוּת אורז הכבוּדה, והנוסע אמר שהוא ארז אותה בעצמו, מוקדם יותר באותו הערב. כמו כן תהתה העובדת על המקום שבו אופסנה הכבוּדה מאז נארזה, והנוסע אמר שהוא לא עזב אותה אף לא לרגע. אחר כך בֵּיררה עובדת האבטחה שמא לקח הנוסע משהו העלול לסכן את המטוס: מתנות, תרופות, ז'וּרנל כלשהו וכן הלאה. הנוסע אמר שהוא אף פעם לא נושא בכליו זוטות כאלה. אז שאלה עובדת האבטחה את הנוסע על נשק או משהו בעל חזות של נשק, שכל נוסע עלול לשרבב בטעות לחפציו, כגון להב, אולר, נַפָּץ או אותו חפץ שנועד לקצוץ את העור המת והמושחז שבַּקצה של אצבעות כף היד. הנוסע הודה באחזקת קוצץ כזה, ועובדת האבטחה הורתה לו לאפסן אותו בַּכבוּדה שהוא שולח למטוס. אז מסרה לו העובדת את הדרכון ואת ניירת חברת התעופה, אמרה לו לא לקבל שום דבר מאף אחד עד ההגעה למטוס, וחתמה ב"דרך צלחה!"
 
משקל אלכסנדריני
(באותיות מודגשות: עובדת הביטחון. באותיות רגילות: הנוסע)
 
שלום. – שלום לָךְ. – מי ארז ת'מזוודות?
– אני. – לבד? – לגמרי. – איפה הן היו
מרגע שארזתָּ? – עם הילדוֹת.
קיבלת איזה חפץ…? – שום דבר: טיול.
תרופות? – חס וחלילה. – עיתונים? – שלילי.
קיבלנו התרעות… – אני יודע: סוּס
טרויאני, מתאבד, בן לאדן, מחבלים…
זה לא מצחיק. – צחקתי? – הלאה: כלֵי ריסוס,
פצירה, אקדח, סכין, אולר… – יש רק אבזם.
קוצץ? – אָה, כן. – תכניס לַמזוודה. – הבנתי.
מה עוד? – גמרנו. – אם יורשה לי, זה מוגזם!
אם לי יורשה, אתה פשוט נוסע אַנְטִי!
 
 
מאל"ף עד תי"ו
אמש בטיסה גחנה דיילת הביטחון ושאלה זוג חברים טיילים: "יהודים?" – "כהלכה." לשאלתה: "משהו נוסף: ספרים, עיתונים, פלאפונים?" – צִקצוּק. – "קַפצונים? רימונים?" – "שלילי." – "תודה." 
 
* תרגילי הסגנון "ארזת לבד?" התפרסמו בגליון מספר 3 של כתב העת לספרות "הו!"

 

המילה האחרונה של דודה חבצלת – סיפור קצר

מאת משה סקאל
 

"כל דבר בעולם – מעניין אותי."
(מתוך שיחה עם סבתי יוֹלַנדה, תרגום חופשי)

כשהייתי בן שמונה-עשרה או תשע-עשרה, עשיתי לי מנהג: בכל יום שישי בצהריים הלכתי לבקר את סבתי. שירַתּי באותו זמן בקִריה, וביתה נמצא לא רחוק משם, באחד הרחובות המתפצלים מרחוב הנביאים לכיוון הים. בקצה אותו רחוב עומד בניין פינתי ישן, שתריסיו תכולים ומטפסים עד תקרת הקומה הראשונה, ומרבית חווקיהם חסומים במַסקינטייפ חוּם – שריד למלחמת המפרץ ומגן מפּני רוחות הפרצים הנושבות מן הים.

מאז ומעולם, בכל פעם שהגעתי לביקור, הייתי שורק מן החוץ את השריקה המשפחתית המוסכמת, ואז שומע את קולה הגבוה של סבתי קורא מבִּפנים: "קִי אֶס?", ועונה: "אני." אז הייתי שולף את המפתח מן הכיס, מטפס שלוש מדרגות בחדר המדרגות החשוך ונכנס לדירה.

דירתה של סבתי יולנדה היא דירת חדר וחצי שנקנתה בשנות החמישים המוקדמות בדמי מפתח. כשנכנסים לדירה, לאחר שחוצים את חדר האורחים, פוסעים במסדרון וחולפים על פני השִידה שעליה מונחות תמונות של כל הילדים והנכדים, מגיעים לחדר השינה. שם, על מיטה העשויה עץ מעוּבד בצבע קרם, שעל מזרנהּ פרושות שלוש שכבות של מצעים בצבעי פסטל, היתה יושבת סבתי יולנדה – על גבי שתי כריות, בכתונת קיץ לבנה שמעליה שמוטה חולצה המגִנה על הכתפיים מפני רוחות הפרצים העלולות לחדור את הסורגים והחלונות המוגפים ואת דלת המרפסת.

תחילה הייתי נושק לשתי לחייה, ואז מתיישב בזהירות על כורסת האורחים הקטנה, הסמוכה לשולחן הטואלט. על שולחן זה היו מונחות קופסאות ובתוכן מסרקים, רוֹלים, מראות קטנות וגלויות ישנות, ואילו כלי האיפור היו מאופסנים בתוך קופסת מתכת אדומה בצורת לב. מאחורי כל אותן קופסאות היתה מונחת מראָה גבוהה בצורת טריפטיך. זוהי מראה בת שלושה חלקים: מראה מלפנים, מראה מימין ומראה משמאל.

מאז ילדותי ועד הימים שבהם אירעה ההתרחשות שעליה אני רוצה לספר, היחיד מכל הנכדים שהורשה לשבת על הכיסא מול המראה שלצד הטואלט, היה אני. תחילה הייתי מסתכל לְפנים, אז מגלגל את האישונים לצד, סוקר את צדודיתי מצד ימין, ומצד שמאל, ואז מתבונן בַּהשתקפות הנכפלת מכל צד, ומרכין את הראש, ומשחק באצבעותי בקופסאות המונחות על השולחן, עד שסבתי יולנדה היתה גוערת בי. לבסוף היא היתה מאבדת את סבלנותה ומבקשת שארד מהכיסא. אז היתה קמה ממיטתה ומתיישבת במקומי לצד שולחן הטואלט, מציירת לעצמה זוג גבות צנומות בעזרת עיפרון חום, מורחת אודם בוהק על השפתיים, נועצת רוֹלים בשׂערהּ, מפנה אלי את ראשה, ומחייכת.

בכל יום שישי, בשתיים בצהריים בדיוק, היה מצלצל הטלפון. אני הייתי מגיש לסבתי את המכשיר, והיא היתה מרימה את השפופרת ואומרת: "בונז'ור, אודֶט." אז היתה משוחחת קצרות עם אחותה, דודה אודֶט, מוסרת לה דרישת שלום ממני, ומיד כשהניחה את השפופרת היה הטלפון מצלצל שוב, וסבתי היתה מרימה את השפופרת ואומרת: "בונז'ור לוּאִיזֶט", ומשוחחת עם אחותה לואיזט, ודודה לואיזט היתה מעבירה את השפופרת לאחות התאומה, דודה פְּיֶירֶט. אחרי ששוחחה עם שלוש אחיותיה ומסרה לכל אחת מהן דרישת שלום ממני, היתה סבתי מתקשרת לבן הזקונים, דוֹד מרסל, ולבסוף היתה חושקת שפתיים, תמיד חושקת שפתיים, ומתקשרת גם לאחיה הבכור, דוֹד אדמונד.

כשהטלפון אצל דוד אדמונד צילצל, אשתו, דודה חבצלת, היא שענתה תמיד מהעבר השני. דודה חבצלת נולדה באיסטנבול, ושמהּ היה נִילוּפֶר. בכל פעם שענתה לטלפון – הוגה את ה"הלו" במבטא הטורקי שכולם במשפחה כל כך אהבו לחקות – היתה סבתי מחליפה איתה כמה מילים, ואז דורשת בשלומו של אחיה הבכור אדמונד. השיחה היתה מסתיימת בברכת "שבת שלום" חפוזה, ואחריה היתה סבתי פולטת אנחה. ואני הייתי נעמד מאחוריה, שנינו מתבוננים במראָה, ואצבעותי היו מלטפות את כתפיה, העטופות עור רך ורוטט כמו קרם קרמל.
 
*
"כשהגעתי לפלשתינה, בשום אופן לא הסכמתי לגור מחוץ לתל אביב, למרות שהחופים היפים ביותר היו בכלל בבת ים. עכשיו הם הורסים הכול עם שוברי גלים. אבל כשגרנו עוד במצרים, היינו נוסעים בכל שנה לבית הקיץ באלכסנדריה, ואני תמיד נורא התגעגעתי לקהיר. פעם הלכנו לנשף, ובן דוד של המלך פארוק חיזר אחרי אחותי, דודה אודֶט. אני לא צריכה להגיד לך שיותר לא חָזרנו לשם."
(שָם)
 
יום שישי אחד, כשכבר הייתי חייל משוחרר, התקשרה סבתי יולנדה כהרגלה לדוד אדמונד, ולאחר שענתה לה אשתו, דודה חבצלת, עיני סבתי התמלאו דמעות. היא הרכינה את השפופרת והניחה אותה בשקע הכתף בידיים רועדות, וכשהסתיימה השיחה היה עלַי לקרוא לאבי, שעידכן את כל בני המשפחה בחדשה העצובה, ושלח אותי מיד הביתה.

יומיים אחר כך, כשעמדנו כולנו מעל קברו הטרי של דוד אדמונד, עבר רחש בקהל. אותו רחש, כשם שהתחיל  באחת – כאילו ניתַן אות לקונן על איזה דבר שקשור במוות, אם כי הוא לא בהכרח המוות עצמו – פסק באחת. לכולנו היה ברור, שֶמה שראינו שם, אותה קטסטרופה בלתי-צפויה שגילינו, חייבת להישאר בדלתיים סגורות. היו שם, בנוסף לאחיותיו ואחִיו של דוד אדמונד שנותרו עדיין בחיים, בניהם ובנותיהם של הדודים והדודות, וכן נכדיהם, וביניהם אני. רק אדם אחד נפקד מן המקום: אלמנתו של המנוח הטרי, הלוא היא דודה חבצלת.

דודה חבצלת עמדה בחוץ – לא מחוץ לבית הקברות, אלא מחוץ לטורי החלקות, במקום שבו נושקים החיים למתים. למרבה המזל, לא יכלה דודה חבצלת לפסוע יותר משפָּסעה כשהסיעוה לבית העלמין, ונותרה לעמוד בכניסה, סמוך לַכיור העגול. כמה ימים קודם לכן לקתה הדודה בלִבה, וכמעט שהלכה לעולמה, אילולא הקדים אותה דוד אדמונד שהיה תמיד בריא כמו שד, והוציא את כל העוקץ ממותה, עד כדי כך שנותרה בחיים. בקיצור, כשעמדנו והסתכלנו על התחבולה האחרונה שרקח דוד אדמונד – הנערץ והשנוא מכל הדודים – נשמנו לרווחה על שרגליה של דודה חבצלת בשום פנים לא צלחו לפלס דרך בין המצבות, ולגלות בסופו של דבר שאין לה מקום שם, לצִדו של דוד אדמונד.
 
*
"כשהייתי פוגשת בחור על חוף הים, אם הוא היה אומר לי שהוא צרפתי, הייתי תכף עושה אחורה פנה. הם הרי בכלל לא מתקלחים, אולי פעם בשבוע. זה גם ידוע שהם אוכלים כל דבר, אפילו עכברים. אבל לדוד אדמונד היתה תמיד חולשה לנשים צרפתיות. כולם היו מאוד מופתעים שהוא התחתן בסוף עם דודה חבצלת."
(שָם)
 
כשהיינו ילדים והיה נפלט מפינו במקרה שמו הפרטי של אחד הדודים או הדודות, אם קראנו: "מרסל! לואיזט! פיירט!", מיד היינו זוכים לקלחת של גערות: "דוֹד מרסל!", "דודה לואיזט! כמה פעמים צריך להגיד לך?", "דודה פיירט! חצוף!", וכן הלאה. אפשר לומר שבמשפחה שלנו החליפו המילים "דוד" או "דודה" את התואר "מסייה" או "מדאם" – תארים שהעברית השמיטה משמותיהם של אנשים כמו דוד אדמונד, שמרגע שבחרו לגור בישראל, צריכים להסתובב בַּחברה עירומים ממש, וכל ילד קורא להם בשמם הפרטי כאילו היו חברים טובים עוד מימי המלך פארוּק. לכן מאז ומעולם הקפידה המשפחה הקפּד היטב על הפנִייה הנכונה לדודים ולדודות, והתארים "דודה" או "דוד" הפכו זה מכבר לחלק בלתי-נפרד משמם.

דוד אדמונד נקבר בחולון, אף שבשנים האחרונות, אחרי שהוּת ארוכת שנים בלונדון, התגורר בנתניה. בהלוויה לא נכחו יוצאי חלציו של דוד אדמונד, משום שבאופן רשמי לא היו לו ילדים. כולנו ידענו על בת אחת, ידועה בכינויה "הלגיטימית" – בצרפתית מכונה ילד שנולד מחוץ לנישואין "הבן הלגיטימי" – שנולדה לדוד אדמונד מאישה אחרת. "לגיטימית" זו של דוד אדמונד חייתה בצרפת, ולכולם היה ברור שהיא לא נכחה בהלווייתו של אביה, אף שאיש לא בדק את העניין לאשורו.

דוד אדמונד היה איש גדַל גוף, וכזו גם היתה חלקת הקבר שלו: רחבה ומרווחת. החלקה נקנתה בשנות השמונים, ואיש לא ידע על קיומה עד מותו, קל וחומר על מקומה וממדיה, כפי שאיש לא ידע יותר מדי על חייו של דוד אדמונד. כולנו ידענו שהוא איש משכיל, ידענו שהוא צבר מוניטין רבים בחוץ לארץ, היו שמועות שהוא עבד במוסד או שלפחות סייע להם בזכות הקשרים המצוינים שלו באירופה, וזהו בעצם.

דוד אדמונד ודודה חבצלת רחשו לי תמיד חיבה יוצאת מגדר הרגיל. במיוחד מצאתי חן בעיני דודה חבצלת נמוכת הקומה. בכל פעם שהתבוננה בי, היו עיניה מתלחלחות והיא היתה סופקת כפיים וקוראת: "הוא הרי יפה כמו ילדה!" אותה חיבה מצד דוד אדמונד ודודה חבצלת הביאה בסופו של דבר לפיוס דרמטי בין דודה חבצלת לבין אבי, שבמשך עשרות שנים לא החליפו ולוּ מילה אחת.

ראשיתו של החרם הזה באמצע שנות החמישים. אבי, שהיה אז בן ארבע וחצי, כינה את הדודה חבצלת "זונה". כששמעה סבתי יולנדה את המילה שהִפנה בנהּ לאחת הדודות – ולא לְדודה סתם אלא לדודה חבצלת המתנשאת והשנואה מכולן – היא לא ידעה איפה לקבור את עצמה. במשפחה שלנו הקפידו מאז ומעולם לא לומר את השם המפורש. אם קרה המקרה ומישהו היה ממש מוכרח לומר "זונה", הוא השתמש בשם הקוד: "זֵד-אוֹ-אֵן-אָה". אבל אבי, שהיה ילד בן ארבע וחצי, וממילא לא ידע דבר בנוגע ל"זֵד-אוֹ-אֵן-אָה", אמר לדודה חבצלת פשוט כך: "זונה".

מאז, במשך יותר משלושים שנה ועד לַפיוס שחל בבר המצווה שלי, לא הסכימה דודה חבצלת להחליף אף מילה עם אבי. כדי כך היתה נחושה בעניין, שגם כאשר היתה מתקשרת בכל שנה מלונדון כדי לאחל שנה טובה לסבתי יולנדה ודרשה בשלומם של כל הנכדים והאחיינים לפי הסדר, התעלמה במפגיע מאבי. במשך כל אותן שנים ביקשה סבתי יולנדה לנחם את עצמה, ואמרה לכולם שזה מפני שדודה חבצלת היא חשׂוכת בנים, ושהכול מצרוּת עין. אבל העלבון היה צורב, ורק הוסיף לקיתונות הכעס המצטברים לחובתו של דוד אדמונד.

את הקרקע לפיוס בין דודה חבצלת לבין אבי הכשיר דוד אדמונד בעצמו. היה זה סמוך לחגיגת בר המצווה שלי, בשנת שמונים ותשע. כמה חודשים לפני הטקס הודיע דוד אדמונד כי את הטלית לבר המצווה הוא ייתן. שבוע לפני שעליתי בפעם הראשונה לתורה, עשו דוד אדמונד ודודה חבצלת את הדרך מנתניה לתל אביב, והגישו לי את הטלית. מאוחר יותר באותו הערב, לאחר שהוטמנה הטלית בארון והודיתי לדוד אדמונד כראוי, ישבנו כולנו מול הטלוויזיה. אבי סיפר לדוד אדמונד ולדודה חבצלת שאני רוצה לעשות חור באוזן ולנעוץ בה עגיל. דוד אדמונד אמר משהו כמו: "עגיל? זה לא משהו שיש לבחורים האלה, אתה-יודע-מי?"

אבא חייך. הוא הרגיע את דוד אדמונד, ובמיוחד את דודה חבצלת, ואמר: "זה לא אותו דבר. האנשים ההם עושים עגיל באוזן ימין. אנחנו עושים לְמוֹמוֹ חור באוזן שמאל."
כך, בזכות החור שעמדתי לעשות באוזן, גילה אבי שיותר משהוא רוצה להפיס את דעתה של דודה חבצלת, רוצה דודה חבצלת להתפייס איתו. כולם ידעו שכל זה בזכותי, שדודה חבצלת נאלצת להודות בינה לבין עצמה שאף על פי שנולדתי לאב חוליגָן, הצלחתי להתעלות מעל לַגֵנים ולצאת יפה כמו ילדה. הפיוס הצליח עד כדי כך, שאפילו שנים מאוחר יותר, לאחר שלָקתה דודה חבצלת בלִבה וכולם היו בטוחים ששעותיה ספורות, היא הסכימה שאבי ירכון מעל מיטת בית החולים ויישק שתי פעמים ללחייה, המפיצות עדיין ריח חזק של או-דה-טואלט. 
 
*
"אני חושבת שכל אישה שמאוהבת בגבר, מרחמת עליו קצת."
 (שָם)
 
בתום ההלוויה של דוד אדמונד כבר לא ניתן היה להסתיר דבר, גם אם חָפצנו להעמיד פנים ששום דבר לא קרה: הקבר התמלא בעפר, וכעת טרחו כמה גברים בהידוק הרגבים, שהפכו למשטח חלקלק ורך, כזה שמתחשק – בנסיבות אחרות – לזנק לתוכו, לטמון את הגוף כולו בחול, ולנהוג כאילו היה לא היה האדם כי אם ראש וצוואר ותו לא. כעת כבר היה לי ברור למעלה מכל ספק שאין בקבר מקום לברייה אחרת, לא לדודה חבצלת ולא לאיש. עמדתי שם, בוהה באדמה המגובבת, וחשבתי לעצמי שיש בעולם אדם אחד פחוֹת שניתן לקרוא לו "דוד", אדם אחד פחוֹת להתקשר אליו בחגים ובימי זיכרון, אדם אחד פחוֹת שנותר בחיים כדי להעיד על השושלת המפוארת של המשפחה שלנו – שושלת ששורשיה נטועים אי-שם ברוסיה ובירושלים, תהילתהּ בקהיר, ודעיכתהּ בערים כמו בת ים, תל אביב ונתניה.

דודה אודֶט מילמלה פעמיים-שלוש: "סֶה לָה וִי", ואילו אני נתתי את דעתי על כך שהולך ונעלם עולמם של הדודים והדודות, שדיברו צרפתית ברי"ש מתגלגלת, ידעו כמה מילים בערבית ספרותית, ויום אחד, בשנות הארבעים של המאה העשרים, נטשו את הבתים המרווחים בקהיר ואת בתי הקיץ באלכסנדריה ואת שאר התפארת, ונסעו להשתקע בְּחולות הים הזהובים של פלשתינה. כמה חודשים לפני שמת דוד אדמונד, יצא לאור קובץ סיפורים קצרים פרי עטי, "התמליל", שגולל במקצת את קורותיה של משפחתי. אולם רק ברגע ההוא, בהלוויה, כשירד המסך על חייו של בכור הדודים והאניגמטי שבהם, אמרתי לעצמי שיום אחד יהיה עלי לכתוב עליהם עוד, וגם עלינו, האחיינים ובניהם, ואולי גם על החיים האחרים שהיו לי, אילו הם היו נוסעים בזמנם להשתקע במדינה אחרת, אמריקה, למשל.

הכול שָבו על עקביהם בדממה. אבי הִנחה אותי לא לצעוד באותה הדרך שממנה באנו, שמא ידבק בי המוות שחָפן כעת את דוד אדמונד. כשהגענו לקצה השביל, אספנו את דודה חבצלת, האלמנה הטרייה, שעמדה שעוּנה על הכיור העגול. דמותה, שתמיד היתה עבת בשר, היתה צמוקה בימים אלה, ופניה דמו ללהבה של נר לפני שהוא כבֶה. ילדיהם של הדודים והדודות מיהרו להוביל אותה משם לספסל, ונזפו זה בזה על כך שהדודה הושארה לעמוד בכניסה לבית העלמין, בלא שאיש ידאג לכך שתשב במהלך כל טקס ההלוויה.

כשהתיישבה לבסוף דודה חבצלת על הספסל, התגודדו הכול סביבה והתבוננו אלה בעיניו של אלה, כשואלים את עצמם מה לעשות עם הדודה עכשיו. בינתיים הִמתנו בדממה למוצא פיה, אך כמו להכעיס, דודה חבצלת המשיכה לשתוק. כעבור כדקה גילגלה הדודה את עיניה לאחור, ומפיה נשמע חִרחור מוזר. בדיוק ברגע זה נשמעו קולות מכיוון שער בית העלמין, וכולנו הסבנו לשם את מבטנו.

ברגע הראשון לא זיהיתי את הנכנסים בשער בית העלמין. אך מקץ שניות אחדות כבר לא היה אפשר לטעות: הם התקרבו לעברנו. כשהגיעו לבסוף עד אלינו, הציצו לעבר דמותה המצומקת של דודה חבצלת, ובבת אחת פרצו את המעגל שלנו. עכשיו כבר זיהיתי אותם בבירור: היו אלה בני משפחתה הטורקיים של דודה חבצלת – אחייניה ובני אחייניה – שהגיעו, כמסתבר, לחטוף אותה מידינו. כשהם נעמדו מולה, פקחה הדודה את עיניה. היא התבוננה באחייניה במבט מוזר, ואז שמטה את ידיה והניחה לאיבריה להינשא על כפותיהם. מבלי לומר לנו מילה הם נטלו אותה והסתלקו מן המקום.
 
*
"אף פעם לא הייתי באיסטנבול, אבל שמעתי סיפורים. אתה יודע שאת העוגות שלהם הם עושים מֵחזה עוף? משוגעים!"
(שם)
 
דודה חבצלת הוסעה לרמת אביב. בני משפחתה העלו אותה לְדירה השוכנת באחד מבנייני הבטון רבי הקומות, השכיבו אותה במיטה ושמרו עליה כפי ששומרים על בן-ערובה יקר ערך. למחרת נסעתי לשם כדי לערוך ביקור חולים מטעם המשפחה אצל דודה חבצלת.

לפני שנכנסתי לבניין, העפתי מבט סביבי ואמרתי לעצמי: כשאלוהים ברא את רמת אביב, הוא בוודאי דימה לנגד עיניו את דודה חבצלת. עליתי ודפקתי בדלת. לאחר קבלת פנים חמוצה משהו, הובילו אותי האחיינים בין חדרי הדירה, עד שהגענו לחדרהּ של הדודה. דודה חבצלת שכבה במיטתה, גופה הזעיר עטוף בסדינים לבנים. אחייניה החליפו איתה מבט, והיא סימנה להם לצאת מהחדר ולהשאיר אותה בפרטיות עם הנציג היחיד לבית משפחת דוֹד אדמונד. האחיינים הספיקו ללחוש לי שמיום שבו מת דוד אדמונד, לא הוציאה דודה חבצלת אף מילה מפיה. לבסוף יצאו מהחדר ואני התיישבתי לצד מיטתה. היא הניפה את ידה, ואני הזדרזתי לתמוך בה, עד שהתיישבה והורתה לי במחווה דוממת לתחוב כר מאחורי גבה.

מבטה של דודה חבצלת נדד בחלל החדר. חייכתי אליה, ומחיתי זיעה ממצחי. זאת משום שלמרות החוֹם הכבד של חודש יולי, כל החלונות והתריסים היו, כרגיל, מוגפים, מאימת ה-courant d’air – רוח הפרצים. עיניה של הדודה הוסיפו לתעות, עד שכיווצה לבסוף את שפתיה ופלטה שתי הברות: "מוֹמוֹ." היא נטלה את אצבעותי באצבעותיה היבשות. הרחתי את ניחוח האו-דה-טואלט שעלה מעורה, ראיתי מקרוב את שׂערה הצבוע חוּם, הבחנתי בהשתקפותי באישוניה הירוקים והגדולים.

"מומו," אמרה שוב דודה חבצלת, ונראה היה שהפעם היא מנסה לומר משהו. חשתי את אצבעותיה מתהדקות סביב אצבעותי. ניחוח חריף של זיעה עלה מִגופה וסיחרר את ראשי. "מומו," אמרה דודה חבצלת בפעם השלישית, ושאלתי את עצמי אם זה כל מה שהיא מסוגלת לומר. הן לפעמים נוטל אלוהים את כל המילים מפיו של אדם ומותיר לו רק מילה או שתיים, שהוא מוסיף ומגלגל כמין שבועה אחרונה, שוב ושוב, עד שנשמתו יוצאת. האם זה כל מה שיכולה דודה חבצלת להגות? מומו?

מחשבות משונות עברו במוחי באותם רגעים. לבסוף פצתה דודה חבצלת את פיה ואמרה: "אתה יודע, מומו, כשהגעתי לפלשתינה, למדתי ציור. רציתי להיות ציירת, אבל לא היה לי ממה לקבל השראה – הכול מסביב היה מכוער כל כך. בסוף נסענו לאנגליה ומצאתי עבודה בתור משַׁחזרת תמונות במוזיאונים." הדודה גיחכה לרגע, כיחכחה בגרונה כאילו היא מנסה להוציא ממנו משהו, ואז המשיכה: "כשראיתי אותך, כשעוד היית ילד, אמרתי לעצמי שהִנה, אלוהים שלח לי את המודל שתמיד חיכיתי לו. אתה היית יפה כמו ילדה יפָה. רציתי לצייר אותך, אבל אבא שלך ואני… זה סיפור ארוך. תדע לך, שאם הייתי מציירת מישהו, הייתי מציירת אותך." חשבתי שהדודה גמרה לומר את אשר על לבהּ, אבל לאחר הפסקה קצרה, היא לחשה פתאום: "מומו, אני… קראתי את הסֵפר שלך."

הסֵפר שלי? העפתי מבט לארונית שלצד מיטתה של הדודה, ואכן, תחת קופסות התרופות, ביצבץ קצהו של ספרי, "התַמליל". "מומו," אמרה הדודה, "אני קראתי את הספר," היא דיברה לאט, "ואני חושבת שהוא… אני אגיד לך עכשיו מילה שאף פעם לא אמרתי."

דודה חבצלת, ידעתי, היא מאותן בריות שמקמצות בסופרלטיבים. אך מרגע שבחרו לעשות זאת, אין סופרלטיב שיהיה מוגזם מדי, רהבתני מדי. הקשבתי לה בסקרנות.
"הספר שלך," אמרה דודה חבצלת, ולשונה ציקצקה, כאילו יבש פיה, "הוא… חרא."

"חרא" חזרתי מרוב הפתעה על מילתה האחרונה של דודה חבצלת, והרגשתי אשם, כאילו אני, ולא היא – הדודה – הטחתי את המילה "חרא". לרגע שאלתי את עצמי אם שמעתי נכון. הרי מאז ומעולם דיברה דודה חבצלת במבטא טורקי כבד, ואפילו את שמהּ העברי, שבחרה לעצמה בנעוריה, היתה הוגה במלרע, בהשתלחות גנדרנית ומתנשפת, שכמו סימַן קריאה בסופהּ: 'חבסֶלֶת!'. אבל לא, היה לי ברור ששמעתי נכון: דודה חבצלת קראה את ספרי "התמליל", ובחרה לגדף אותו באוזנַי – אני, היחיד מכל בני משפחת דוד אדמונד שהגיע לבקר אותה! הסתכלתי עליה, וידעתי שאני יכול בקלות להתיז באוזניה את המילה ההיא, שבגללה היא החרימה את אבי במשך יותר משלושים שנה.

כיום אני לא מצליח להיזכר מה באמת התכוונתי לומר לה באותו רגע, כי בדיוק כשפתחתי את הפה ועמדתי לדבר, נטרקו עפעפיה של הדודה. כף ידה הקטנה נשמטה בתוך ידי, וחזהּ עלה וירד לאט. קמתי ממקומי והלכתי לפתוח את החלון. הרוח החלשה שחדרה דרך התריסים המוגפים כדי מחציתם הסתחררה בחלל החדר, והיה נדמה לי שאני רואה הקלה על פניה המיוסרים של דודה חבצלת. תחת עפעפיה הגדולים, הקמוטים, התרוצצו האישונים, ולבסוף שככו, וכעת רק קולות נשימתה העמוקה נשמעו בחדר.

התיישבתי שוב לצִדה והיטבתי את השמיכה על הגוף הקטן. פתאום הבנתי מדוע הנוצְרים, כשמת אדם, משגיחים על גופתו במשך כל הלילה. דודה חבצלת היתה בחיים – על כך העידו נשימותיה העמוקות – אבל לי היה ברור שהשיחה שלנו היא השיחה האחרונה שהדודה ניהלה בחייה, ושאותה מילה שהיא הטיחה בפני היא המילה האחרונה שיצאה מפיה. שמעתי את בני משפחתה משוחחים בשקט בחדר הסמוך, וכעבור כמה רגעים דפק אחד הגברים בדלת. כשנכנס, סיפרתי לו הכול: את כל מה שראיתי בבית הקברות, את כל פרטי הקטסטרופה שעליה ניצח דוד אדמונד מתוך קברו. אחרי ככלות הכול, הרי היתה להם זכות לדעת מה קרה. כשסיימתי את דברי, שמעתי לרגע קצר אחד את דודה חבצלת משתנקת והרכנתי את עיני לעברה. באותו רגע הציף בבת אחת אור צהוב את החלון, ואינסוף גרגרי אבק זעירים הסתחררו בחדר. הנדתי בראשי לאות שלום והלכתי משם.
 
*
"כשהם גרו בלונדון והיא היתה מתקשרת ביום שישי ואומרת 'שבת שלום', אני לא הייתי עונָה."
(שָם)
 
בצהרי יום שישי של אותו שבוע הלכתי לבקר את סבתי. יצאתי מהקִריה, פסעתי ברחוב הנביאים, פניתי ימינה ושמאלה והתפתלתי ברחובות תל אביב עד שהגעתי לאותו רחוב צר, שבקצהו התריסים התכולים והמוגפים. שרקתי את השריקה המשפחתית, שמעתי את קולה הגבוה של סבתי אומר: "קי אס?", עניתי: "אני", הוצאתי את המפתח מהכיס, פתחתי את הדלת ונישקתי את סבתי לשלום. ישבתי מולה ושתיתי כוס תה. בשעה שתיים צילצל הטלפון. סבתי הרימה את השפופרת, וכעבור מספר שניות שמעתי אותה אומרת: "וִוי, וִוי", ואז נאנחת, ואומרת: "סֶה לָה וִי" פעמיים או שלוש. כשהניחה לבסוף את השפופרת, לא שאלתי אותה מה קרה, כי הספקתי לנחש.

קמתי מהכורסה, הלכתי והתיישבתי על הכיסא שלצד שולחן הטואלט. התבוננתי בפרצופי שהשתקף במראה שמולי, פעם מצד ימין ופעם מצד שמאל, ואז פעמיים, וארבע פעמים ושמונה פעמים וכך הלאה… הבחנתי בקמט אחד או שניים במצחי, אבל העלמתי מהם עין. הייתי יפה כמו ילדה.