כל הפוסטים ביומן ברלין

כשהציעו לי לעבוד ב"ועידת התביעות", הרמתי גבה. שואה? מה לי ולשואה? והלוא מוצאי במשפחה ספרדית, ואפילו לא מיוון או מאלג'יריה. הדבר הקרוב ביותר לטראומת שואה שספגתי בבית, היה סיפוריה של סבתי על התקופה שבה ישבו

"האם בפלסטין מתגוררים התושבים בדירות גדולות?" שאלה המורה לגרמנית את התלמיד החדש בכיתה, בחור עזתי בשם אוסאמה. "הידעתם?" גילתה לנו לפני כן המורה בגאווה בלתי מוסתרת, "בגרמניה יש הרבה זוגות לא-נשואים, שחיים יחד". אחת כך

מבקר הספרות ג'ורג' סטיינר אמר פעם ששפה חדשה פירושה אפשרויות חדשות. עבורי, שפה חדשה פירושה מולדת חדשה. אחרי שהצרפתית הפכה בעבורי לשפת יום-יום, הייתי צריך להרחיק למחוזות אחרים, לשבור את הראש ואת השיניים, ולחשוף טפח אחר טפח

אחרי מצֶגת שקופיות על ברלין וראיון קצר ("למה החלטת ללמוד גרמנית?" שאלה אותי המורה בחשש מסויים), לקחו אותנו לסיור רגלי באיזור Mitte, הוא מרכז העיר המזרח-גרמנית לשעבר. כשהגענו לאחד הגשרים מעל לנהר השפְּרֶה, העליתי בעיני