כעת, כששמעתי שאנחנו עומדים להתגורר ברחוב "הבתולה מלורדס", נזכרתי בכל המראות מפאטימה, וקיננה בי תחושה, שהדירה שאליה אנחנו עוקרים איננה דירה רגילה. הו, כמה צדקתי! הלוא כשאני פוגש אדם לראשונה, אני יודע על פי רוב

קשה לי להסביר את ההתאהבות הזאת. המלכה מריה לואיזה אינה המלכה היפה ביותר שהיתה לספרד, ואף לא האלגנטית ביותר. בהבעתה יש משהו ערמומי, מעט נרגן, וכשצפיתי בציור שבו היא יושבת על סוס, אפילו הקריין הצרפתי

משחק התפקידים הזה מתחיל מרגע שהדייר הקבוע יוצא וסוגר את הדלת. הדייר הזמני מסתכל סביבו ומתחיל להתנהג כבעל זהות כפולה –שלו ושל המארח, כפי שהיא עולה בעיני רוחו מהדמות שראה להרף עין, וממה שהוא מוצא

   בביתו של ברברוס, המארח, כבר חיכתה לנו חבורה שהורכבה מתורכים בהווה ותורכים בעבר המתגוררים בקרויצברג שבברלין. המארחים לקחו אותנו לאכול באחת המסעדות האופנתיות (למחרת הסברנו להם שהתקציב שלנו צנוע בהרבה, ושמחנו לגלות שבאיסטנבול אפשר

"עֶשְׂרִים שָׁנָה שָׁתַקְתִּי, /לֹא כָּתַבְתִּי שִׁירִים – רַק חָשַׁבְתִּי אוֹתָם . / רָדַפְתִּי אַחֲרֵי אַמְבּוּלַנְסִים. / מָכַרְתִּי טוֹסְטֶרִים לִישְׂרְאֵלִים בְּחוֹלוֹן . / וּכְמוֹ -כֵן מְאַוְּרְרִים שֶׁעָלוּ בְּאֵשׁ / וּמַכְשִׁירֵי פּוֹפְּקוֹרְן שֶׁנָּמַסּוּ עַל הַשֻּׁלְחָן בַּמִּטְבָּח. /יוֹם

ידעתי שאני צריכה להשתנות ולא היה לי חשק לעשות את זה, הייתי מסתכלת על המלצריות ועל המלצרים וממיינת אותם בראש: לצד אחד מלצרים, לצד אחר מלצריות. אל סבתא המשכתי לא ללכת, ודמיינתי אותה הולכת והופכת

"אחייך אליך, אחייך" הוא רומן לא מאופר, רומן של עירום. וכל איכויותיו של העירום מתגלמות בו: הנוכחות הלאקונית, המצויה לעצמה; שמות הפועל; סימני הזמן; הסודות של הבשר; וגם הידע של הדם, העור והשרירים, שמחליף ברומן

המסע של עמיחי לעבר החיים, המסע כדי לעלות מן הים, כדי לזכות בנשמה וביכולת לאהוב, הוא גם מסע כדי לזכות בפה על כל משמעויותיו, אותו פה שאמו שנותנת לו חיים וגם גוזלת אותם ממנו לא