היום אני מצטרף לכל הבלוגרים הכותבים חמישה דברים שהקוראים אינם יודעים עליהם. נדמה לי שמה שהופך את המשחק הזה – שכבר הפך למסורת חובקת עולם – למוצלח כל כך, זאת העובדה שבסופו של דבר מדובר בקונוונציה אמנותית. זאת אומרת

  ראיון ב"העיר", 9 בפברואר 2007 לקריאת הפרק הראשון ב-Ynet על הספר באתר "טקסט" ביקורת על הספר ב"הארץ", תרבות וספרות, מאת עומרי הרצוג "פרשת האי היווני" – סקירת הספר בעיתון "תל אביב" סקירת הספר ב"עכבר העיר" מאת

"אבל, חכי רגע. למטה, במקום המוצנע ההוא, קורה איזה דבר. את זוכרת את הכפתור הזעיר, שאמו קראה לו "זִיזִי"? המקום המוצנע ההוא, זה שרק אמא שלו ראתה ובלילות אולי היתה מוצצת אותו בחשאי, כפי שילד

מאת משה סקאל סדרת "פרוזה", הוצאת ידיעות ספרים, 2007   יום אחד עמיחי מחליט לעזוב את תל אביב ולהשתקע בפריז. חדוה, אמו המאמצת, מתארת ביומנה באופן מפורט וכמעט מציצני את חבלי ההסתגלות של בנה לעיר הגדולה. היא

הייתי חומק לשעה קלה מהחמאם, יורד לבריכה עטוף בחלוק הרחצה, פושט את החלוק וצולל למים, ואז גומא את שבעה-עשר המטרים מצד לצד כמו דג זהב. מחוץ לקו המים כבר ארבָה לי הבת של הקוֹנְסִיֶירְז', ילדה

כמה אומלל, כך חשבתי לעצמי, לחזור למולדת אחרי שש שנים בחו"ל – ישר למלחמה. נזכרתי בביטוי הצרפתי: Mal du Pays (מילולית: "הכאב של הארץ"), שפירושו עֶצב וקשיי הסתגלות של מי שעקר ממקום אחד למקום אחר.

המסיבות של אוליבייה אינן תמיד מיושבות. לפעמים הן אפילו פרועות למדי. הרבה דברים קורים באותה דירה קטנה וחמימה במהלך הלילה הארוך ועד לשעות הבוקר. לא מעט אהבות נוצרו לאורך השנים במסיבותיו של אוליבייה – אהבות

לפני חודש התעוררתי עם כאב שיניים איום. התקשרתי למרפאה, ושם אמרו לי להגיע לעזרה ראשונה. רופא השיניים, גֶבר קרח ועולצני (מדוע הם תמיד כל כך שמחים?), "פתח את השן", כדבריו, והכשיר את הקרקע לטיפול שורש.

שקעתי בתקופה מאַבנת של חוסר כתיבה וחוסר מעש, גלגל חיי נעצר, ולא נותר לי אלא לשבת בבית ולכסוס ציפורניים, לבהות באותו חתול רעבתן ואדיש הגדֵל ומתחזק מיום ליום, ולצַפות ליום שבו יראה אור הרומן שלי