"האם בפלסטין מתגוררים התושבים בדירות גדולות?" שאלה המורה לגרמנית את התלמיד החדש בכיתה, בחור עזתי בשם אוסאמה. "הידעתם?" גילתה לנו לפני כן המורה בגאווה בלתי מוסתרת, "בגרמניה יש הרבה זוגות לא-נשואים, שחיים יחד". אחת כך נשמעה דפיקה בדלת, ולחדר נכנס גבר מזוקן, גבוה ומרשים, לבוש בחליפת שלושה חלקים. הגבר הכריז את שמי. נעמדתי מייד.

 

"רק לפעמים, אין קול, יהי נפתח/ מסך של אישונו, תחדור תמונה/ בין אבריו, בשקט שנמתח – / ובתוך לבו גוועת, ואינה". (ריינר מריה רילקה, "הפנתר", Jardin des plantes. מגרמנית: משה זינגר)

Sano di Pietro, San Geronimo

כְּלוּב אחרי בן אדם
בגן החיות של ברלין ישב אריה בכלובו הגדול, מחזיק בין כפותיו עצם אדירת מימדים. הוא חשף ניבים מחודדים והחל לתלוש את הבשר מהעצם. מדי פעם פלט נהמה, שהחרידה את קהל המבקרים, והבריחה אחדים מהם לכלוב הסמוך, שם סיימו שתי לביאות חסונות לאכול את ארוחת הצהריים שלהן. בשאר הכלובים ביתרוּ יתר הטורפים (טיגריס, נמר, יגואר, פנתר וברדלס) את הטרף שהשליכו להם עובדי גן החיות, ועונג אדיר עיוות את פניהם. בשעת העיכול שאחרי הארוחה סקרו הטורפים את קהל המבקרים במבט מזוגג, ואז השתרעו על הרצפה לחטוף שְלאף שטוּנְדֶה.

גן החיות של ברלין ממוקם בפאתיו המערביים של פארק Tiergarten רחב הידיים. באחד האגמים הירוקים מרכינים העצים את ענפיהם למים, ולהקת חסידות שחורות מקננות עליהם בהמולה רבתי. לא רחוק מהן שוכן בית הקופים, שם מתרוצצים קופים זעירים מאחורי הזגוגיות, מכרסמים בשברי גזר ושאר פירות וירקות, וקופצים מטה ומעלה בשאון אילם. הקופים הגדולים יותר סרוחים על רצפת חדרם, כובשים את ראשיהם בין הזרועות, ומדי פעם פוערים את העפעפיים ובוהים בהבעה אדישה בקהל המבקרים הנועץ בהם מבט טמום.

במהלך המצור הפרוסי על פריז בחורף 1870-1871, הורשה קומץ קטן של מיוחסים לאכול מבשר החיות של ה"זַ'רְדַן דֶה פְּלַנְט" (גן החיות הקטן שבגדה השמאלית של הסֶּן). וכך כתב ביומנו ויקטור הוגו, שזכה להימנות עם מיוחסים אלה: "אפילו בשר סוסים שוב אין לנו למאכל. אולי אלה כלבים? אולי עכברושים? (…) אנחנו אוכלים את הלא-נודע".

לפעמים נדמה לי, שיותר משהאדם האורבני רוצה לראות את בעלי החיים מאחורי סורג ובריח, הוא פשוט משתוקק לעמוד מולם כשהוא, האדם, סגור ומסוגר: אין יוצא ואין בא.
 
השקיעה באתמול

"Shall I stay here at the zoo
Or should I go and change my point of view
For other ugly scenes"
Alphaville, Big in Japan

ארוחת ערב אצל חברים ישראלים המתגוררים בברלין. ברקע, על מסך המחשב של המארח, מוקרנת ישיבת הפתיחה של מושב החורף של כנסת ישראל, בשידור חוזר מאתר הכנסת. בזמן שכל הנוכחים טובלים לחם גרמני עתיר דגנים בַמרק הטעים, מדברת יושבת ראש הכנסת בזכות מלחמת לבנון ("זאת היתה מלחמה צודקת, אולי המלחמה הצודקת ביותר שניהלנו"). היא מסכמת במשפט הבא: "אין לנו את הלוקסוס של השקיעה באתמול".

הצעה נאיבית: אולי כדאי שבאחד מביקוריה הממלכתיים בגרמניה תפקוד יושבת ראש הכנסת את המוזיאון לתולדות גרמניה, שבשדרת אוּנְטֶר דֶן לִינְדֶן בברלין. שם היא תוכל להציץ בסדרת התחריטים של פרנסיסקו גויה (1746-1828), "אסונות המלחמה". אחר-כך, אם התחריטים הללו יהיו לה, חלילה, קשים מדי לבליעה, היא תוכל להתבדר בצפייה סרטונים בשחור-לבן המציגים את ימיה היפים של רפובליקת ויימאר, על נשפי הריקודים וחיי התרבות התוססים שלה. אבל מייד אחר-כך מוטב לה, ליושבת ראש הכנסת, לסור לקפיטריה האנינה של המוזיאון, ולהזמין שטרודל תפוחים בקצפת. אחרת היא עוד עלולה להיתקל בכמה מוצגים לא נעימים. אחרי ככלות הכול, מדובר בדברים ישנים מאוד. והרי לנו, כפי שהיא אמרה בעצמה, "אין את הלוקסוס של השקיעה באתמול".
  
זאת לתעודה – שיעור גרמנית אחרון
נושא השיעור: דירות מגורים. "האם בפלסטין מתגוררים התושבים בדירות גדולות?" שאלה המורה לגרמנית את התלמיד החדש בכיתה, בחור עזתי בשם אוסאמה, שקיבל מלגה של שלוש שנים ללימודי הנדסת מחשבים בברלין. "הידעתם?" גילתה לנו לפני כן המורה בגאווה בלתי מוסתרת, "בגרמניה יש הרבה זוגות לא-נשואים, שחיים יחד". אחר כך נשמעה דפיקה בדלת, ולחדר נכנס גבר מזוקן, גבוה ומרשים, לבוש בחליפת שלושה חלקים. הגבר הכריז את שמי. נעמדתי מייד. הוא הציג את עצמו: מנהל בית הספר. לאחר מכן הגיש לי את תעודת הסיום, ה- Zertifikat, וכל הנוכחים מחאו כפיים. לאחר שמנהל בית הספר, מר פרוֹידנפלד, יצא מהכיתה, וההמולה שככה, פנתה שוב המורה לגרמנית לאוסאמה, התלמיד העזתי, ושאלה אותו: "וכמה עולה דירה להשכרה בפלסטין?"

צחוקם של הנידונים לאבדון
יום אחרון בברלין. יום אחרון בפרידריך שטראסה ובהַקֶשֶר מַרְקְט, אחרון בבית הקפה גורקי פארק, בתחנות הרכבת התחתית, הרכבת העילית ורכבת הפרברים, יום אחרון בברים המעושנים, בדוכני הכריכים, בשבילי האופניים, בדירות בעלות התיקרה הגבוהה, בין מהגרים ישראלים, רוסים, איטלקים, פולנים.
להתראות, ברלין.

"אמש הציע פריץ ונדל שנצא לסיור ב'מאורות', כמין ביקור של פרידה, כי המשטרה מתחילה להראות ענין רב במקומות האלה. (…) הסתבר ש'סאלומה' יקר מאוד ומדכא אף יותר מששיערתי. כמה מציגות לסביות וכמה בחורים בעלי גבות מרוטות הסבו על יד דלפק המשקאות, ומפעם לפעם געו בצחוק צרוד או צרחו צריחות-לילית משולשות, האמורות לכאורה לגלם את צחוקם של הנידונים לאבדון. (…) רוב הקהל היו סוחרים מהוגנים בשנות העמידה, הם ומשפחותיהם, והם היו קוראים מתוך השתאות של מזג טוב: 'באמת כך הם עושים?' 'שמע, לא אני!'. יצאנו באמצע הצגת קברט, לאחר שבחור אחד בשמלת-קרינולינה מוכספת ובכיסויי-שדַים משובצים באבנים טובות עשה במכאובים אבל בהצלחה שלוש ישיבות של פישוק שלם".
מתוך "פרידה מברלין" מאת כריסטופר אישרווד, 1939 (תרגם מאנגלית אמציה פורת, הוצאת "עם עובד" 1975)

וגם:

גינת הגוֹלים, המין השלישי, מלנכוליית הסתיו: יומן ברלין, חלק א'

עיר רפאים, מולדת חדשה, נסיכים בלי לב: יומן ברלין, חלק ב'

ישראלי סמוי בברלין או: הרקומבינציה של המזרחים

רשימות נוספות:

לא סקאל ספורט ולא נעליים – הסבר קצר

בלילה האחרון לפסטיבל, ניגש אלי בַפאב אחד המשוררים, בחור צעיר שנושא את נס המאבק המזרחי. הוא שאל שאלה שהציקה לו כבר כמה ימים: "תגיד, משפחת סקאל העשירה מממנת אותך כדי שתוּכל לכתוב?"

בלזק והחיים ללא טלויזיה

היחס של ישראלים לאנשים שאין להם טלויזיה, מזכיר לי משפט שכתב בלזק בספרו "סֶזָאר בִּירוֹטוֹ". בלזק תיאר את היחס שאמנים זוכים לו מצידם של סוחרים. הוא כתב שהמבט שבו מתבונן סוחר באמן הוא מבט שיש בו תערובת של אימה, של חמלה ושל סקרנות.

על הכאב של הארץ, מכוני כושר ואהבת הבדידות

כמה אומלל, כך חשבתי לעצמי, לחזור למולדת אחרי שש שנים בחו"ל – ישר למלחמה. נזכרתי בביטוי הצרפתי: Mal du Pays (מילולית: "הכאב של הארץ"), שפירושו עֶצב וקשיי הסתגלות של מי שעקר ממקום אחד למקום אחר. קשיי הסתגלות של אותו עוקֵר מוצאים ביטוי בתחושת נוסטלגיה או מלנכוליה, ולעתים תוקף אותו דיכאון.

"איזה מין דבר זה, להיות פרסי?"

באחת המסיבות של אוליבייה, פנה אלַי אחד הנוכחים ואמר: "יש לך קצת מבטא". הוא בחן אותי למשך שניה נוספת, ואז שאל בחיוך: "אתה לא צרפתי? מעניין…". באותו רגע נזכרתי במכּרה שלי, אישה ממוצא הונגרי, שחיה בפריז למעלה מעשרים שנה. היא סיפרה לי שהיא שומעת את המשפט הזה בכל יום: "יש לך קצת מבטא!". 

על הגמר הגדול, מעדניות ריקות ושעון החורף של הפרולטריון

מדאם לה-גיד, בעלת המלון, היתה אישה תמירה כבת שישים, שעל ראשה מתנוססת תסרוקת מטופחת בצֶבע בז'. היו לה ראש זעיר, גוף מוצק וקול צווחני. בניגוד אליה, בעלה – יהודי ממוצא אלגי'ראי – היה אדם חייכני ושתקן. לפעמים הרגשתי שלא נעים לו ממני, וידעתי היטב למה. הסיבה היתה נעוצה ברעייתו, בעלת המלון – גברת מקסימה שיש לה מידה רעה אחת: קמצנוּת.

בגנות הגילוי הנאות

אני מציע לכל קוראת או קורא בבלוג לחשוֹד. כן, יש בפירוש לחשוד בכל אדם ששמו מופיע בבלוג שלי: אולי פלונית-אלמוני שאני מהלל את שירתה, צעדה איתי יד ביד ביום הראשון לכיתה א'? אולי אלמוני-פלונית שכּתב מאמר מצוין, עומד איתי בקשרי חברות יותר או פחות קרובים?

יישור שורות

הטקסט שכתב שיינפלד בעד הלחימה בלבנון ובעזה הוא שיר לפי כל הכּללים שלמדנו בבית הספר: הוא כתוב בשורות קצוצות; הוא חרוז, שקול ומנוקד. יתר על כן: הוא מתייחס לשירו של ביאליק "ברכּת עם". אין ספק, זהו שיר. ואיך מכַנים אדם הכותב שירים? הלוא זהו משורר.

במבצע: צלֶקת צלב, זוג אופניים ושלוש בריכות!

הייתי חומק לשעה קלה מהחמאם, יורד לבריכה עטוף בחלוק הרחצה, פושט את החלוק וצולל למים, ואז גומא את שבעה-עשר המטרים מצד לצד כמו דג זהב. מחוץ לקו המים כבר ארבָה לי הבת של הקוֹנְסִיֶירְז', ילדה נמוכה ומדושנת, שכל שעות היום היתה רובצת בבריכה ורק דבר אחד מעסיק אותה: הצלֶקת שלי.

"ארזת לבד?" – תרגילי סגנון

מילעיל: סוכנת מֶנע הפיגוע שואלת נוסע בעֶרב: "ארזת בידיך?" והעלם משמיע: "בטח". תכף מבררת הסוכנת: "סטטוס מזוודֶת הסמסונַייט הבוקר?" הנוסע: "היינו יחד בחדר". "קיבלת חפץ לשנֵּע?" שואלת סוכנת המנע, והנוסע מתרתח: "חלילה!" הסוכנת מפרטת: "סֵפר, סרט, חוברת והלאה…" – "חלילה!" – "ונשק: תער, רֶסס דמע, להב ציפורניים והלאה…" – "להב ציפורניים." – "במטותא: הלהב – לבטן הג'מבו." – "קיבלתי." – "לקחתָּ חפץ מנוסע? שמא נוּצלת לפיגוע?" מבררת סוכנת המנע, והנוסע: "השתגעתי?" סוכנת המנע, חרד"לניקית מיש"ע, מוסרת ניירת וכרטסת, ומסכמת: "בסייעתא דשמיא, תטוסו ברוגע, ותגיעו הביתה בסבבה!"

"המילה האחרונה של דודה חבצלת" – סיפור קצר מתוך הגליון השלישי של "הו!"

"מומו," אמרה שוב דודה חבצלת, ונראה היה שהפעם היא מנסה לומר משהו. חשתי את אצבעותיה מתהדקות סביב אצבעותי. ניחוח חריף של זיעה עלה מִגופה וסיחרר את ראשי. "מומו," אמרה דודה חבצלת בפעם השלישית, ושאלתי את עצמי אם זה כל מה שהיא מסוגלת לומר. הן לפעמים נוטל אלוהים את כל המילים מפיו של אדם ומותיר לו רק מילה או שתיים, שהוא מוסיף ומגלגל כמין שבועה אחרונה, שוב ושוב, עד שנשמתו יוצאת. האם זה כל מה שיכולה דודה חבצלת להגות? מומו? 

ישראלי סמוי בברלין או: הרקומבינציה של המזרחים

כשהציעו לי לעבוד ב"ועידת התביעות", הרמתי גבה. שואה? מה לי ולשואה? והלוא מוצאי במשפחה ספרדית, ואפילו לא מיוון או מאלג'יריה. הדבר הקרוב ביותר לטראומת  שואה שספגתי בבית, היה סיפוריה של סבתי על התקופה שבה ישבו בני המשפחה בקהיר, ושִקשקו מכיבושיו של זה-שלא-מזכירים-את-שמו ימח שמו. בהשוואה להרבה ישראלים שאני מכיר, מדובר במשחק ילדים.

 מה לך וליידיש

דבּר אל העצים והאבנים. אבי כמו בלע את לשונו וחזר להתעסק בשרשרת הסוררת, להלחים את חלקיה זה לזה לבל יתלשו ממקומם ויפלו מן הצוואר. עזבתי אותו וחזרתי לענייני. בשעה שש וחצי בערב הוא העיף מבט בשעון ואמר לי: "סַקֶר אִיל דִיקֶה", כלומר, בתרגום חופשי, "סגור את הבאסטה" בערבית.

 

 

יומני מדריד 2007

יום לפני הנסיעה חשבתי לעצמי שזה מעשה טירוף ממש, לעזוב את שדרות רוטשילד ואת ג'וז ולוז ואת מכון הכושר "מעֵבר" ואת שרה מ"חותם" בשיינקין, לזנוח את החיפושית שלי במקום החניה ברחוב מזא"ה, להיעדר מהחנות המשפחתית ומכל בתי הקפה המזדמנים, ובמיוחד להיעדר מן הים, בסוף הקיץ.

תגובה אחת

  1. הופר

    נקרא היטב המסע הזה שלך.

השארת תגובה