"אחייך אליך, אחייך" הוא רומן לא מאופר, רומן של עירום. וכל איכויותיו של העירום מתגלמות בו: הנוכחות הלאקונית, המצויה לעצמה; שמות הפועל; סימני הזמן; הסודות של הבשר; וגם הידע של הדם, העור והשרירים, שמחליף ברומן את העקבות הגנטיים ואת מגע המין

 

מתוך דברים שנשאו באירוע בעקבות הרומן "אחייך אלייך, אחייך" מאת משה סקאל, בחנות "תולעת ספרים", תל אביב, מרץ 2007

מאת עמרי הרצוג

משה סקאל כתב רומן לא מאופר ולא מפורכס, רומן יפה וסרבן. אין משמעת גדולה יותר לכותב מאשר העמידה בפני הפיתוי להפוך את הדמות שלו למפתה ביופיה או בכיעורה, ברגישותה או בסיבלה. סקאל עומד בפיתוי לגאול את הקורא באמצעות הגיבור שלו, לבצע דרכו מחוות גדולות של הצלה נדיבה. מפני שכשמדובר על השדים, שתמיד מתעוררים ביתר שאת באתרים של זרות רגשית או גיאוגרפית, שום קלישאה של "גאולה דרך הביבים" לא תוכל להבין את הנפש הרדופה. לאורך הרומן, הגיבור שלו אינו מתפרכס בתנועה של השלמה או של סליחה; התנועה שלו היא של התערטלות, משום שהגוף העירום אינו יודע את המיתוס ואינו יכול לשחזר אותו ללא הכסות של שפה או זולת. כאשר הגוף בודד, עליו להמציא את המשמעות, כמעשה סיזיפוס, בכל פעם מחדש.

עמיחי כותב ביומנו: "מתוך כל הזיכרון הגנטי שטוען מידע במוחנו עד לפרטי פרטים נשמטה, ולא במקרה, מלאכת האוננות".  משום שאותה מגלה כל אדם בעצמו, במסתרים, לבדו. מהותה של האוננות היא ההיפך מכל דבר שבטי או קהילתי, שמאורגן באמצעות נרטיבים של שיתוף, אחווה או תועלת: זהו הגרעין הכמוס, שמוגן מפני החוקים, הצנזורות והכללים, זו האמת האנוכית ביותר, שאינה מתחשבת באיש, ושלפחות ברגע התרחשותה אין בה אשמה או חוק: רק תשוקה טהורה ודמיון שמפעיל את החושים ואת הבשר.

אני מדבר על אוננות משום שלהבדיל מיחסי מין, שמתפרשים בטעות כפעילות תחליפית, בזמן האוננות העיניים עצומות; אין צורך לשגר מבט אל העולם, ניתן להתמסר לפְנים ולא לספק דין וחשבון לשום זולת. כאשר העיניים עצומות, מגעו המדומיין של הזולת הופך להיות באמת ובתמים מרחב משחרר של בדיון, או "האמירה היחידה של הנער שלנו", כמו שכותב סקאל. ז'ורז' בטאיי כותב: "לאחרים היקום נראה הוגן. הוא נדמה הוגן לאנשים מהוגנים כי יש להם עיניים מסורסות. לכן הם יראים מפני המגונה. ההוללות שאני מכיר מלכלכת לא רק את גופי ואת מחשבותיי אלא גם את כל מה שאני מדמה בנוכחותה, ובעיקר את היקום הזרוע כוכבים". ההוללות הזו היא גם פניו הסמליות של מעשה האמנות, או של כתיבת היומן: האופן שבו הלכלוך של השפיך ושל הדיו, מאפשר לפקוח את העיניים אל עבר הגוף בלבד, ולא אל עבר הזולת, ולפיכך הלכלוך הזה מאפשר ליצור – ליצור מבלי לשלם חוב.

האוננות היא החטא הקדמון של עמיחי, ששואל את אמו: "האם כל אוננות עקרה מעוותת את הנפש כל כך?" אולם העיוות של הנפש מייצר אמת משחררת של ויתור, של עקרות עקלתונית, של סילוף: של האפשרות להיות באמת ובתמים באתר של בדידות ושל אינטימיות – מפני שרק בבדידות המוחלטת מתקיימת האינטימיות המוחלטת.

סקאל אינו גואל את הנפש המסולפת, משום שהיא אינה זקוקה לגאולת ההזדהות; לעיתים קרובות זו נכפית עליה בניגוד לרצונה. אדרבא, הוא מפגיש אותה עם נפשות מסולפות אחרות: קרולינה שמאוננת את אהבתה לבובת הסיליקון המעוותת, אימו שממשיכה לאונן את התשוקה המסולפת לחיות באמצעות בנה, מאורו שמאונן את זרותו כשמדמיין את האינטימיות הנחשקת עם עמיחי, שלעולם לא תושג. כל הדמויות הזרות, הדחויות, האורחות במרחב שהן אינן שייכות לו, יכולות רק לעצום את עיניהן ולהתמסר לתשוקה של הדמיון, לפיכך הן נוגעות רק בעצמן, מתוודעות לשדים של תשוקתן, והקורא עמן.

פתחתי את דבריי ואמרתי ש"אחייך אליך, אחייך" הוא רומן לא מאופר, רומן של עירום. וכל איכויותיו של העירום מתגלמות בו: הנוכחות הלאקונית, המצויה לעצמה; שמות הפועל; סימני הזמן; הסודות של הבשר; וגם הידע של הדם, העור והשרירים, שמחליף ברומן את העקבות הגנטיים ואת מגע המין. הגוף הוא עקר לעצמו, בנשימתו ובחושיו, בכאביו ובתשוקתו; באופן שבו הזמן, שאינו שייך לאיש, חקוק על עורו. הרומן הזה מחייך, ממש כך, אל הגוף, מכיר בו, ממקם אותו בעירומו בפרדייס ביץ', בגן העדן של החטא הקדמון, ומותיר בתעוזה של גולמיותו את הסיפור שלו, מונח שותת ומפרכס, עירום מקישוט, איפור או מסכה, בין דפי הספר. זו גדולתו של הרומן הזה: בחפות המוחלטת שלו, באופן שבו מילותיו אינן משלמות חוב ואינן משליכות כיסוי על עצמן. ובעיקר באופן שבו הן מחייבות את הקורא להבחין בבדידותם של הגוף ושל המילים שחקוקות עליו, מבלי לתקן אותן או להסב מהן את המבט; וזו הכנות הגדולה והאמיצה שהרומן הזה מציע לקוראיו.    

עמרי הרצוג הוא דוקטורנט בחוג לספרות כללית באוניברסיטת ירושלים

תגובה אחת

  1. אייל גרוס

    נהניתי לשמוע אותה ב"תולעת" וכיף לקרוא אותה שוב כאן.

השארת תגובה