בביתו של ברברוס, המארח, כבר חיכתה לנו חבורה שהורכבה מתורכים בהווה ותורכים בעבר המתגוררים בקרויצברג שבברלין. המארחים לקחו אותנו לאכול באחת המסעדות האופנתיות (למחרת הסברנו להם שהתקציב שלנו צנוע בהרבה, ושמחנו לגלות שבאיסטנבול אפשר לאכול כיד המלך גם בארבע לירות תורכיות לגולגולת).  

  

יום לפני הנסיעה חשבתי לעצמי שזה מעשה טירוף ממש, לעזוב את שדרות רוטשילד ואת ג'וז ולוז ואת מכון הכושר "מעֵבר" ואת שרה מ"חותם" בשיינקין, לזנוח את החיפושית שלי במקום החניה ברחוב מזא"ה, להיעדר מהחנות המשפחתית ומכל בתי הקפה המזדמנים, ובמיוחד להיעדר מן הים, בסוף הקיץ. 

לא באמת סבלתי מהחום בקיץ האחרון. רק בתחילת הקיץ, כשלמדתי בקורס היידיש באוניברסיטת תל אביב, ועדיין לא חשבתי על הרעיון המהפכני של לבישת מכנסיים קצרים. זה היה שבוע חם במיוחד, ובכל יום נסעתי באוטובוס לאוניברסיטה ואז פילסתי את דרכי בחום לכיתות הממוזגות, והתקררתי כהוגן כמובן. כשהסתיים הקורס הגיעה חברתי שרון לביקור מפריז, והצטרפתי אליה ואל חברהּ ליונל לטיול בעכו, ושרון אמרה לי: תחבוש כובע, וחבשתי. מאז, כל הקיץ, נסעתי בתל אביב על האופניים במכנסיים קצרים, משקפי שמש וכובע, ורק לפעמים שמעתי כמה חם בעיר, כמו שמועה רחוקה. לפעמים הלכתי לים לפנות ערב, אבל פעם אחת הגעתי לשם בצהריים, בשעה הכי חמה, הבאתי חתיכת בד שקניתי פעם באי יווני בשם לימנוֹס, פרשתי את הבד על החול הלוהט ונשכבתי עליו בבגדים, הכובע על הפרצוף, האוזניות תחובות באוזניים. השמש עשתה איתי חסד ונכנסה קצת מאחורי איזה ענן. אלה היו שעתיים לוהטות ומקסימות. חזרתי דרך רחוב שבזי, ובדרך בהיתי באנשים שישבו ב"סוזאנה" כאילו הם לא שייכים לעולם הזה. 

ואת כל זה לעזוב. לנטוש. ובשביל מה. מדריד, אירופה. מדריד, אבל בכל זאת אירופה. לא מזמן פגשתי דיפלומט ספרדי, והוא אמר לי שישראל צריכה להיות חברה באיחוד האירופי, כי יהיה לה הרבה מה לתרום לאירופה. אמרתי לו שמאוד אשמח להיות חבר באיחוד, מפני שהאיחוד יוכל לתרום לנו הרבה, בזכות העבר וההיסטוריה המדממת של אירופה וכו' וכו'. וכך, במשך חצי שעה, הספרדי דיבר איתי על התרומה הגדולה שישראל יכולה לתרום לאיחוד האירופי, ואני – על התרומה שיכול לתרום האיחוד לישראל. זה היה שיח חרשים.

יום הנסיעה
יום שבת. ניסיתי לקום מאוחר, כי ידעתי שבשלושים וחמש השעות הבאות לא אוכל לישון. אף על פי כן קמתי מוקדם מדי, ארזתי את המזוודות (יותר נכון – המזוודות שכבו פעורות על הרצפה, ובכל פעם השלכתי משהו לתוכן עד שהתמלאו), רכבתי לסֶנטר וצפיתי עם אחי ב"ביקור התזמורת". בסרט פגשתי את אליענה מ"תולעת ספרים", שהתלוננה שמזמן לא באתי לבקר אצלם ("הפסקתי ללכת לחנויות ספרים מחוץ לרובע", אמרתי לה. "אני מנסה לכתוב"). במהלך הסרט שאלתי את עצמי מה ההבדל בין מִבטא עירקי למִבטא מצרי, ואמרתי לעצמי שאם סבתי, ילידת קהיר, לא היתה מכחישה את מוצאה בקנאוּת כזאת, הייתי יכול לשאול אותה. הסרט נגמר, והיה צריך לדווש מהר-מהר בשדרות בן ציון ובשדרות רוטשילד, ולעבור בבית לפני היוגה. 

בבית, דורי היה עסוק בלהקפיץ על מחבת את כל מה שנשאר במקרר: עשבים, ירקות, אטריות, כל מיני דברים מוצקים וגדולים שהופכים לקטנים, רכים, טעימים וחסרי צורה כשהם באים במגע עם האש. בזמן שצפיתי בסרט, הוא כתב הקדמה לתרגום שלו לשיר "בית הקברות הימי" מאת פול ולארי ("הגג הזה שבּוֹ פוסעות יוֹנים, / פּוֹעֵם בין הקברים לָאורנים, / כְּחוֹם היום נִרְקָם בו מִן האֵש/ הים, הים המִתחדש לנֶצח./ הו, גְּמוּל שאַחֲרֵי הִרהור כְּבַד מֶצח,/ בְּשֶׁקט הָאֵלים לִבהוֹת עיקֵּש!". בית ראשון מתוך עשרים וארבעה). 

אחרי שישבנו ואכלנו את המנה התאילנדית-ים תיכונית של דורי, ארזנו את התיקים ורצנו בפעם האחרונה למכון הכושר "מעֵבר". בזמן שדורי קיפץ על המסוע וצפה בסרט תעודה, השתרעתי אני באולם הסמוך על המזרנים הדקיקים והמסריחים מזיעה, ועשיתי "כלב מביט למעלה (שאיפה), כלב מביט למטה (נשיפה)" בשיעור יוגה אצל יערה. אחר כך ישבנו רצוצים לקפה תל אביבי אחרון, ואז – התארגנות אחרונה, וקפיצה ל"סלסה קיוטו" (מה פתאום? שאלה טובה. כשהתגוררנו בפריז והגענו לתל אביב כתיירים, היינו הולכים לשם הרבה. לפני שנה וחצי חזרנו לארץ והפכנו באופן רשמי לתושבי השכונה, ולמדנו שאין תל אביבי אחד שבאמת הולך לשם). דורי התלונן, למשל, שאין להם בירה מהחבית, בירה טייבה כמו שמוזגות שם, בג'וז ולוז. הו, ג'וז! לפני שנה נסענו למשך חודש לברלין, ולגמרי במקרה, ג'וז היו סגורות במשך כל התקופה. השנה, אולי בגלל תקופת השיפוצים הארוכה שבמהלכה היה המקום סגור, המקום יהיה פתוח בהעדרנו. המחשבה שכל לילה, בזמן שאשב באיזה טפאס בר כמו כלב ואביט למעלה על החָמוֹן, יישבו כל הקבועים בג'וז, ישתו ערק תומא וינגבו סביצ'ה. ובכן, המחשבה הזאת מטרידה. 

זהו, שינה חטופה, ונסיעה לילית לנמל התעופה. שם, הידחקות בתור עם מאות הנוסעים לתורכיה בחברת טורקיש איר. אחר כך, אחרי שעיכבו אותנו שעה ארוכה בגלל ההרשמה לטיסה בלֶג איסטנבול-מדריד, רצנו בדיוטי פרי – בכיס רישרשו לי הכרטיסיות שנתן לי אבי, עם זכאות לקפה חינם בארקפה, אבל לא היה זמן – עד למטוס הדחוק, וכל משך הטיסה הקצרה ישנתי.�

נחיתת ביניים באיסטנבול 

"- מה סלקא אדעתך, שוטה? מה לזו ולסטמבול? – נענה בנימין, מעקם פניו בשחוק, כאילו סטמבול היא עיר מולדתו – סטמבול, שוטה, יש בה ת"ק רחובות, כל רחוב יש בו ת"ק פעמים ת"ק בתים, בעלי חמש-עשרה או עשרים קומות, וכל בית דרים בו ת"ק בני אדם! סבור אתה שבזה באת לסוף שבחיה, טעית! המתן נא, יש ויש מבואות, סימטות, בצעי המים, שווקים, כרמליות וקרפיפים, סרטיות ופלטיות כחול הים".
 (מתוך "מסעות בנימין השלישי", מאת מנדלי מוכר ספרים. מהדורה חדשה של הספר ראתה אור לאחרונה בהוצאת עם עובד בעריכתו של בני מר).  

בזמן שהתיישבנו לשתות קפה תורכי, הסתכלתי מסביב: ללא ספק, אנחנו בתורכיה. אותם שפמים יפים, אותן רעלות צבעוניות, אותה שפה המתנגנת כמו דגדוג נעים ומתמשך, אותן פּידֶה, הלוא הן הפיצות התורכיות, המצופות בשר טחון, והכי חשוב: מוסטפא כמאל, הוא אתאתוּרכּ, "אבי התורכים", אותו יהודי סלוניקאי (ויש האומרים – הומו), אבי הרפובליקה התורכית, שדיוקנו מעטר כל קיר וקיר ברחבי תורכיה: אתאתורכ יושב ושותה קפה, אתאתורכ בוהה נכחו, אתאתורכ מוקף מעריצים, אתאתורכ בכל מקום. 

נזכרתי בקורותינו באיסטנבול לפני שנתיים. נסענו אז לבקר זוג חברים תורכים שהכרנו בפריז, דרך חבר משותף, מרצה לספרות באוניברסיטת פריבּוּר בשווייץ. באותו חודש אוגוסט, במהלך מסע שערכנו באיי יוון, ישבנו בלסבּוֹס ולטשנו עיניים לעבר השני של הים, שם ניתן היה לראות את תורכיה. למחרת כבר הפלגנו בספינה ונטשנו את יוון לטובת אייווליק – חור נידח ושקט, במערב תורכיה. שם שלחנו אס-אם-אס לשני התורכים שהכרנו בפריז – אורַי אגין, סוֹפר, וברברוֹס אלטוג, סוכנו הספרותי. ברברוס סימס לנו בחזרה שהשותפה שלו נסעה ושהחדר שלה פנוי לשבועיים, והזמין אותנו לאיסטנבול.  

את הדרך מאייווליק לאיסטנבול עשינו באוטובוס. מערכת הרכבות בתורכיה אינה מן המפותחות, אבל הם מפַצים על זה ברשת אוטובוסים נוחה וזולה, עם דיילים במדים ופפיון אדום, שעוברים בין המושבים, מחלקים עוגות שוקולד ספוֹגיות בשם "Eti" ומזליפים מי ורדים על אצבעותיהם של הנוסעים. הדרך, שאמורה היתה לארוך אחת-עשרה שעות, התארכה לארבע-עשרה שעות, כולל הפלגה במעבורת על פני ים השיש. וגם אז, כשכבר הגענו לאיסטנבול, חיכינו שעה תמימה בזמן שהאוטובוס פילס את דרכו בכבישים הפקוקים, עד שהגענו למחוז חפצנו. 

בביתו של ברברוס, המארח, כבר חיכתה לנו חבורה שהורכבה מתורכים בהווה ותורכים בעבר המתגוררים בקרויצברג שבברלין. המארחים לקחו אותנו לאכול באחת המסעדות האופנתיות (למחרת הסברנו להם שהתקציב שלנו צנוע בהרבה, ושמחנו לגלות שבאיסטנבול אפשר לאכול כיד המלך גם בארבע לירות תורכיות לגולגולת). במסעדה שוחחתי עם בן זוגו הבריטי של התורכי המתגורר בברלין (שחקן מפורסם, הסביר לי המארח), וסיפרתי לו שאני מתכוון ללמוד גרמנית. "אין היום שום סיבה ללמוד גרמנית", הסביר לי הבריטי ברצינות גמורה. "השפה של העתיד היא תורכית", הוא סיכם והחווה בידו לעבר הסועדים. 

למחרת התחיל הביקור שלנו בעיר, והתאהבנו בה למעלה ראש. מי שחושב שתל אביב אינה נחה לרגע, צריך לנסוע לקונסטנטינופול כדי להבין חוסר מנוחה מהו. את העיר חוצה, כידוע, הבוספורוס. שתי גדות לאיסטנבול: אירופה מכאן, ואסיה מכאן. דווקא הגדה האסייתית נחשבת לבורגנית יותר, מהוגנת יותר. אנחנו גרנו בדירתו של ברברוס וחתולו הפרסי, "בּוּלוּט" (שפירושו "ענן"), מול הבוספורוס, ברובע צ'יאנגיר שבצד האירופי של העיר, הקרוב לרחוב איסתיקלל. 

מי שנדבק, כמונו, בחיידק האיסטנבולי, יודע שכל מה שצריך לעשות זה לחצות את הרחוב הארוך הזה מצד לצד, עשרים וארבע שעות ביממה, וזהו. כי יש שם הכול – חנויות ספרים נהדרות שפתוחות כל היום והלילה; בתי קפה שמוכרים בהם קינוחים מעולים העשויים מחזה עוף – בי נשבעתי!; מועדונים, בתי בירה, ובעיקר מדרכות רחבות שעליהן שועטים כל הזמן אנשים מכל הסוגים, המינים והגדלים. במשך היום עוברים שם אנשים מהוגנים פחות או יותר, ואילו בלילה עוברת ברחוב איסתיקלל עדלאידע של טרנסווסטיטים ושוטרים, של נהגי מוניות חשקניים וחבריהם, ועוד ועוד. כל עובר אורח צריך לדעת מה הוא – איש המעמד הגבוה או איש המעמד הנמוך – ולנהוג בהתאם. לנו לא היה ספק לאיזה מעמד אנחנו משתייכים: לזעזועם של מארחינו האנינים, צעדנו יחד ברחוב – זרועו של כל אחד על שכם חברו, כמו שעשה, אולי, סבי, בדמשק הרחוקה.

מה עוד עשינו באיסטנבול, פרט להשתרכות ברחוב איסתיקלל? התרועענו עם סופרת מצליחה שכותבת ספרות פופולרית – לקוֹחה של ברברוס. הגברת פעילה למען זכויות הסוסים באחד מאיי הנסיכים שבסמוך לאיסטנבול, וכל עולם הדימויים שלה נסוב סביב פעילותה החברתית. יום אחד, כשערכה לנו סיור בגדה האסייתית של הבוספורוס, היא התייחסה לאירועי הטרור שבהם נרצחים ילדים בעיראק, ואמרה ברצינות תהומית: "Terrible! I mean, they're children, it's like horses!"  

בהזדמנות אחרת פגשנו משוררת מופלאה בשם לָלֶה מוּלדוֹר. ללה היא ידידתו של ברברוס וגרה לא רחוק ממנו. כשישבנו בדירתה, הסתכלתי מהחלון וראיתי ספינות גדולות שטות בבוספורוס. היא נתנה לנו לקרוא תרגומים של שיריה לאנגלית ולצרפתית. היינו כבר מוכנים לאכזבה, אך לתדהמתנו ברור היה מיד כי מדובר במשוררת גדולה (וכמובן, מעוררת מחלוקת). ללה שאלה מדוע אנחנו עצובים. ענינו לה שדליה רביקוביץ מתה היום. היא שאלה בת כמה היא היתה, וכשענינו שרביקוביץ היתה בת 69, ללֶה אמרה: "אז זה לא כל כך נורא. היא חייתה". אחר-כך דיברה אתנו על האסלאם ועל היהדות, ועל הקשר המיוחד שבין יהודים למוסלמים, ולבסוף הציעה ללֶה לנגן לנו מוזיקה. היא התיישבה ליד טייפ ישן ודחפה קלטת לתוכו. לא עברו כמה שניות והחדר נמלא בצלילי I shot the sheriff של בוב מארלי. חיוך דק נמתח על פניה מלאי התוגה של לַלֶה.  

"- אי, אי, אי, – קרא סנדרל, מנענע בראשו ומתמיה – מה נורא כרך גדול כזה! אבל, בנימין, בבקשה ממך, אמור לי מאין באו לעולם הכרכים הגדולים האלו? איזו רוח נשא האדם למקום אחד, שיהיו נדחקים ודרים איש על גבי חברו בבתים גבוהים, כאילו צר להם העולם ואין אדמה לפניהם".
(שם) 

כן, אמרתי לעצמי, אנחנו ללא ספק באיסטנבול. הסתכלתי שוב על תמונתו של אתאתורכ, שתיתי את הקפה התורכי, רחרחתי את הפידֶה, ואמרתי לעצמי שאף אחד לא ישכנע אותי שאני לא ביקרתי היום באיסטנבול. אבל היה צריך להתנער מהר מהמחשבות: הרמקולים כרזו באנגלית, במבטא תורכי למהדרין: "אדון סקאל ואדון מנור מתבקשים להגיע בדחיפות לשער היציאה לטיסה למדריד". זנחנו את משקע הקפה, העפנו מבט אחרון באיסטנבול ורצנו משם.

המשך יבוא. 

לקריאת יומן המסע למדריד, חלק ב': http://blog.moshesakal.com/?p=38662

מוסטפא כמאל, 1905 

וגם:

"מדינת הכול כלול" – מאמר שפרסמתי ב"הארץ" בעקבות ההשתלטות על הספינה "מרמרה"

 רשימה שפרסמתי במוסף ספרים, "הארץ", המתייחסת לאתאתורכּ  

3 תגובות

  1. אייל גרוס

    אכן באירופה אין את מעבר, אין את שדרות רוטשילד, אין את שרה מחותם, אין את ג'וז ולוז וגם לא את אורנה ואלה. מה אומר. ובכל זאת יש בה משהו:)

השארת תגובה