נסענו במטרו לצ'וּאקה, עַרְשׂנו צ'ואקה, ואכלנו כתמיד אצל חוסֶה, הברמן המשופם, זה שמחליף שלוש גופיות בכל משמרת – אחת צהובה, אחת ורודה ואחת ירוקה  – ושיש לו טבעות על השיניים. אחר כך עברנו לבר אחר, ובו שולחנות הבנויים בתוך תאים נפרדים, וקירותיו ספוני עץ עד כדי כך, שאין מנוס מלקרוא לו "בית מרזח".  שתינו ורמוט מייצור מקומי, ודורי דיבר על לימודיו באוניברסיטה בפריז .

יומן מדריד 2007, חלק ה'

(לקריאת יומן המסע, חלק א', לחצו כאן)

בא הזמן, הנה כך, זה הסוף./ הנה כך, פונדקית, / מה עושים כאשר הוא מגיע? / מתקשטים, פונדקית, לפגישה חגיגית. / עם הסוף המחכה ללא ניע. (מתוך "שיר הפונדקית", מאת נתן אלתרמן)

***

עזבנו את צמד הגיבורים שלנו ביציאה מדירתו התמהונית של אנריקה, בבניין השיכון הענקי שבפאתי מדריד. במבט מקרוב נראתה לנו השכונה החדשה הרבה פחות אפרורית מאשר בעת ההגעה אליה, אך בכל זאת לא היתה זאת צ'וּאֶקה הזכורה לטוב, מרכז הכובד שלנו בשבועיים הראשונים לשהותנו במדריד. פה ושם יכולתי לראות טפאס בר, חנויות אינטרנט, חנויות לממכר נקניקים וגבינות, ואפילו מין הנגאר ענקי ובו שוק מקוּרה גדול – הגדול ביותר שראיתי מעודי! – שכל כולו מוצרים אורגניים (כולל רהיטים מעץ אורגני, בגדים אורגניים ואפילו גלידריה אורגנית. אבוי, רק דבר אחד חסַר בשוק הזה: לקוחות). ליד הכניסה לתחנת המטרו El Carmen נפרד מאתנו אנריקה, ואנחנו נסענו אל ה- Residencia des Estudiantes, מעונות הסטודנטים של מדריד, שם נקבעה לנו פגישה עם אסתר בן דהן, סופרת ספרדייה.

הרסידנסיה דס אסטודיאנטס של מדריד, שהוקם בשנת 1910, הוא מוסד מיוחד שיצא לו שם עולמי, לא מעט בזכות הסטודנטים שהשתכנו בו. עד למלחמת האזרחים בספרד בשנת 1936 היו מעונות אלה ממרכזי התרבות החשובים בספרד, והשתכנו בהם כמה מהיוצרים המבריקים של התקופה. אחד הסטודנטים החשובים והמפורסמים שהתאכסנו ב"רֶסי" – כפי שנהגו לכנות את המקום – היה המשורר והמחזאי יליד אנדלוסיה, פדריקו גרסיה לורקה. שם השתקע לורקה לאחר שעזב את בית הוריו והגיע לעיר הבירה, ושם הוא פגש את הצייר סלוודור דאלי, את הקולנוען לואיס בונואל, את המשוררים חורחה גיין ולואיס סרנודה ועוד רבים וטובים. 

לפני שנסענו לספרד, צייד אותנו דיפלומט משגרירות ספרד בתל אביב במספר הטלפון של אסתר בן דהן. "היא סופרת יהודיה ספרדייה", אמר הדיפלומט, "פעילה ב'בית ספרד-ישראל', ששייך למשרד החוץ הספרדי. דברו איתה ותראו איך אפשר לשתף פעולה". לשתף פעולה? אמרנו לעצמנו, למה לא. אם הספרדים ירצו להזמין אותנו לספרד ולשכן אותנו בבית מלון, נשמח לשתף פעולה. בקיצור, התקשרתי לאסתר בן דהן בערב יום כיפור. לאחר שהיא שאלה אותי, כצפוי, אם "יש לנו כל מה שאנחנו צריכים ליום כיפור"  (וכי מה צריך ביום כיפור, מלבד ספר טוב וזוג אופניים?), הזמינה אותנו לאירוע שנערך ב"רֶסי", ולאחריו לקוקטייל.

רמברנדט, ארטמיסיה

אירוע וקוקטייל, המשכנו ואמרנו לעצמנו. טוב מאוד. וכך, לאחר שנפרדנו מאנריקה, נסענו במטרו עד למעונות הסטודנטים של מדריד. בדרך השענתי את הלחי על הזגוגית הרועדת של קרון המטרו, ונזכרתי בכד האפר הממתין לנו בכניסה לדירתנו החדשה. חשבתי על ארטמיסיה , אשתו של מאוּסוֹלוֹס, מלך הליקרנסוס שבאסיה הקטנה, שמת בשנת 353 לפנה"ס. לאחר מותו ערבבה ארטמיסיה את אפרו של אהובה במים ושתתה את הבלִילה כדי לשמש לו מצבה חיה. היא אף בנתה לזכרו מצבת ענק (ומכאן המלה "מוזוליאום"). את "ארטמיסיה" של רמברנדט (שום קשר לציירת האיטלקייה מהרנסאנס הנושאת אותו שם) ראיתי במוזיאון הפראדו. עוד נזכרתי בסצנה המופלאה מן הסרט "זקוף ת'אוזן" של סטפן פרירס: הרגע שבו מערבבת אחותו של אחד הגיבורים את אפרו של אחיה המת עם אפרו של אהובו, וכשהיא טועה במינון, אומרת לה ונסה רדגרייב: "It's a gesture, dear, not a recipe." 

נשאיר את המתים לַמתים, ונשוב לחיים, כלומר לנסיעתנו ל"רֶסי" ולפגישה המיוחלת עם אסתר בן דהן: לפני הפגישה אתה עשיתי שיעורי בית וגיגלתי אותה. לא הצלחתי לקרוא הרבה מהדפים שעלו בספרדית, אבל ראיתי תמונה שלה: אישה צעירה בעלת שיער אדמוני ויפה, עיניים כחולות-ירוקות חודרות ומחשוף נדיב. הציפיות שלנו היו אפוא גבוהות למדי.

והנה, כשהגענו ל"רסי" גילינו שהוזמנו – אולי בהשראת צנצנת האפר שבדירה – לסימפוזיון מקיף על השואה. כעת, בלית ברירה, נכנסנו לאולם הדחוק. על הבמה ישב פאנל מכובד ודן – בספרדית, כמובן – בסוגיית הפתרון הסופי. חיכינו כעשרים דקות עד שאחד הנואמים יסיים את דבריו, ונסנו משם על נפשנו. כדי להעביר את הזמן עד לסיומו של הפנל המורבידי, ישבנו בטפאס בר סמוך. בינתיים סיפרתי לדורי על אוּרי, אחיה הקטן של חברתי עוד מימי כיתה א', אוריין. במהלך טיול מחנות בפולין נפל הטלפון הנייד של אורי לבור של אחת האסלות באושויץ. האח וחבריו, צברים בעלי תושייה, הזדרזו לחלץ את הטלפון הנייד מהבור בעזרת המוט של דגל ישראל. שישים שנה מאוחר מדי.
 

לפעמים, לפעמים, /נמצאים אנו פה קצת ימים. /נחפזים וטורחים והומים,/ויוצאים בלי לחזור, לפעמים. (מתוך "שיר הפונדקית")
 

אחרי כשעה וחצי חזרנו ל"רֶסי", ואכן היה שם כבר קוקטייל, קוקטייל לתפארת אפילו, עם יין טוב, כריכונים קטנים שאפשר לאכול מהם עוד ועוד (הקונץ הוא לעמוד בכל פעם במקום אחר, ולהיראות מופתע – בכל פעם מחדש – מהכריכון עם הסלמון/האבוקדו/הגבינה/הטונה, להכניס אותו לפה ולבלוע מהר, בלי ללעוס, וחוזר חלילה). הקהל היה לבוש במיטב מחלצותיו, והרגשתי קצת יוצא דופן בחולצת הטריקו הכחולה שלי עם הֶדפס הצפרדע.

לבסוף איתרנו בין שלל המוזמנות והמוזמנים המעונבים את גברת אסתר בן דהן. היא נראתה קצת עייפה, ללא ספק פחות רעננה מאשר בתצלום שראיתי באינטרנט. שוחחנו בצרפתית. הסופר הצרפתי תיאופיל גוטיֶה כתב ביומן המסע לספרד שלו (שקטעים מתוכו כבר ציטטתי ביומן זה): "למען הסר כל ספק, כולם [במדריד] מדברים צרפתים מושלמת, ובזכות כמה אלגנטים שמעבירים את ימות החורף בפריז וזוכים לבוא מאחורי הקוליסות של האופרה – גם הרקדנית המתלמדת הגרומה ביותר והירקנית הזוטרה ביותר מוּכרות היטב במדריד".

בקיצור, די מהר גילינו שהסופרת הספרדייה-יהודיה אסתר בן דהן לא ממש מבינה מה אנחנו עושים שם. אך חמור מזה: גם לנו לא היה מושג מה אנחנו עושים שם. היא שאלה אם נהנינו מהפאנל, ואמרנו לה שבעצם לא ממש היינו באולם. היא הקדישה לנו דקה דיפלומטית אחת נוספת, ואז סובבה את צווארה הארוך וחזרה לשוחח עם חבריה – משורר קטלאני לא צעיר, בעל שם של צורר יהודים, וגבר מעונב נוסף, שאין במילון שום מילה שתוכל לאפיין אותו. הנחנו את כוסות היין הריקות על השולחן ויצאנו משם.

נסענו במטרו לצ'וּאקה, עַרְשׂנו צ'ואקה, ואכלנו כתמיד אצל חוסֶה, הברמן המשופם, זה שמחליף שלוש גופיות בכל משמרת – אחת צהובה, אחת ורודה ואחת ירוקה  – ושיש לו טבעות על השיניים. אחר כך עברנו לבר אחר, ובו שולחנות הבנויים בתוך תאים נפרדים, וקירותיו ספוני עץ עד כדי כך, שאין מנוס מלקרוא לו "בית מרזח".  שתינו ורמוט מייצור מקומי, ודורי דיבר על לימודיו באוניברסיטה בפריז . בייחוד הוא נזכר בקורס על המשורר הצרפתי גיוֹם אפולינר, שבסיומו היה עליו להכין רפראט על השיר "מארי". המורה היה צרפתי כבן 65, בעל שיער שיבה מדובלל, קצת דומה לז'אק רובו. עיניו היו מפיקות טוב אבל מפולפלות. בסוף הרפראט הסביר דורי (שהיתה זו שנתו הראשונה באוניברסיטה בפריז), שהוא לא צרפתי וביקש שיסלחו לו על הטעויות. המורה שאל אותו מאין הוא, ודורי השיב שהוא יליד תל אביב וציין שאביו נולד בברלין. בתגובה  חזר המורה בהתרגשות על זעקת הקרב של הסטודנטים במאי 68 – "כולנו יהודים גרמנים!" – אבל נתן לו ציון של 14 מתוך 20. דורי אומר שזאת היתה הפעם האחת והיחידה שבה הוא חב לאוניברסיטה, היכרות עם משורר גדול. 

המשכנו ודיברנו על לורקה, המשורר המת לורקה, זה שממשיך וממשיך לחיות, בעוד אנשים אחרים – חיים למעשה, ולכאורה קצת מתים – מתכנסים בהמוניהם בקוקטיילים מהוהים ואוכלים כריכונים עם אבוקדו ודג. השיחה שלנו על לורקה היתה אקראית, קצת בגילופין, ואני מביא ממנה את שברי דבריו של דורי. בצרפתית קוראים לציטוטים כאלה: "דברים מלוּקטים". ובכן לדבריו המלוקטים של דורי:

את שירתו של לורקה אני קורא כמו שאני מקשיב לשוברט, לא כמו שאני קורא משורר. אני מתוודע לתופעת טבע ויודע את גבולותי. לא שׁם אני אחפש דרך. לפעמים נדמה לי שזה לא בתחום השירה בכלל. זה כבר בתחום האמנויות הפלסטיות.כשהוא נרצח הוא היה בן גילי. בביוגרפיה שלו קראתי שהפשיסטים ירו לו בתחת כי הוא היה הומו. לורקה הרצוּח הוא המרטיר הגדול של המיעוט. של כל המיעוטים.מעטים הם המשוררים שאני מעריץ את שירתם וגם מרגיש חיבה אישית כלפיהם. על מעטים מהם אפשר לומר שהם היו aimables, נלבבים, מעוררים חיבה. בעצם, על אף אחד. בדרך כלל, ככל שאתה אוהב משורר, כך הוא יותר אנטיפת. גם כאן לורקה הוא היוצא מן הכלל. מי יכול לא לאהוב את לורקה? מי יכול לא להתאהב בו? אם היה זוכה לעוד עשרים שנות חיים, העולם היה זוכה אולי לאייסכילס חדש, לשייקספיר חדש – ואולי הוא עצמו היה הופך להיות קצת פחות סימפטי. הוא פחד לאבד את הפלא, אבל הגיל היה מאבד את הפלא שלו, את המִקסם הזה. מעניין מה היה קורה אז.אתה לא תיפול מהכיסא אם אומר שהעולם הוא חידה. כל סוגי המדעים מנסים לדגדג את הקצוות של החידה הזאת: הפיזיקה, הביולוגיה, האסטרונומיה,ה כימיה. אבל המדע המדויק ביותר שהמציאה רוח האדם הוא המטפורה. במטפורה יש אמת מוחלטת יותר מאשר בפיזיקה, ואין קל מלזהות אי-אמת או זיוף בה. לורקה – במובן הזה –  הוא המדען הגדול ביותר.לורקה אינו אדריכל. הוא אלפיניסט. הוא לא בונה קתדרלות, אין פה שום דבר מעשה ידי אדם. אין בשירתו נדבך על נדבך, אין בה תכנון ואין בה פיאור שֵׁם שמַים באמצעות אבנים. מהבחינה הזאת לורקה הוא היפוכם של פרוּסט או של מלארמה. הוא אלפיניסט, כלומר הוא מעפיל לפסגות הנישאות ביותר בדרכים המסוכנות ביותר. הוא אף פעם לא מניח את כף רגלו במקום הבטוח, אבל הוא תמיד הולך בנתיב המדויק ביותר. המסלול התלול ביותר ועוצר הנשימה ביותר. המסוכן ביותר והמועד ביותר לנפילה. ב"משורר בניו יורק" –  ככל שהספר הזה אדיר בעוצמתו – אפשר לפעמים לראות שלורקה נהיה פתאום קצת מאולץ. הוא החליט, ברוח הזמן, להיות קצת סוריאליסט, ורצה הגורל וכוחו הטבעי של לורקה היה קרוב מאוד לאידיאל הסוריאליסטי ההיפותטי. אותו אידיאל, שאף משורר סוריאליסט לא התחיל אפילו להתקרב אליו. לא ברטון ולא ארגון ולא אלואר. בעצם, לורקה במיטבו הוא המשורר הסוריאליסט היחיד –  אבל לא כשהוא ניסה להיות סוריאליסט. יש אצלו כמה דימויים קבועים, שרק עכשיו הבנתי. בדרך כלל זה קשור לפרחים ולצמחים בכלל. למשל החיטה, התבואה, היא מעין סמל להומוסקסואליות מהכיוון העקר שלה, והכלניות הן תמיד סמל למין אנאלי, והוא כפסיבי. וכמובן, החבצלות הן תמיד שפיך. למשל השיר על זר הוורדים. 

ולכן אם יוצאים /למרחק, למרחק,  /יש לומר את שיבחו /של הגוף, הפונדק. (מתוך "שיר הפונדקית")

השעה היתה שתיים בלילה, ונותרנו לבדנו בבית המרזח. ברקע התנגנה מוזיקה סתמית משנות השמונים. השירות שם הוא שירות עצמי. אין שם לא פונדקי ולא פונדקית, ואין מי שישיר לנו,  כמו חנה מרון ב"פונדק הרוחות", על הגוף, על הקליפה הגופית, על אלה שנמצאים פה קצת ימים, נחפזים וטורחים והומים, ויוצאים בלי לחזור, לפעמים.

יצאנו משם לרחוב המתרוקן, עשינו את הדרך הארוכה עד לרחוב הבתולה מלוּרדס, העפלנו ארבע-עשרה קומות במעלית, נדחקנו לדירה המוזרה, שריח קטורת הוסיף לעלות מבין רהיטיה, ולא ליכסנו מבט לעבר צנצנת האפר. מיטת האפיריון-הדו-ממדי עמדה דוממת, בחושך. שלל הכריות התפוחות, האדומות, מילאו את המזרון. חלצתי נעליים, פשטתי גרביים ובזמן שהתחפרתי בין הכריות, נזכרתי בכמה שורות מתוך השיר "ראי מוצק" של אנה הרמן: "להתחפר בחושך הסמיך, להתכסות/ אולי זה כל מה שאני יודעת לעשות".
ועד לפנות בוקר ישנתי שנת ישרים.

לקריאת הפרק הבא: http://blog.moshesakal.com/?p=39626

השארת תגובה