קשה לי להסביר את ההתאהבות הזאת. המלכה מריה לואיזה אינה המלכה היפה ביותר שהיתה לספרד, ואף לא האלגנטית ביותר. בהבעתה יש משהו ערמומי, מעט נרגן, וכשצפיתי בציור שבו היא יושבת על סוס, אפילו הקריין הצרפתי במכשיר השֶמע לא התאפק ואמר שהיא כּוּלה אומרת יהירות וגאוותנות. ניחא.

יומן מדריד, חלק ג'

(לקריאת יומן המסע, חלק א', לחצו כאן)

 

"תמיד לקח לה זמן רב להידלק ולגמור, אבל בלילה ההוא זה נמשך עוד יותר מכרגיל, ופעמיים או שלוש התעייפה לשוני ונאלצתי לחדול מלנשק ולגמוע אותה לכמה שניות. (…) לבסוף הרגשתי שהיא מתנועעת, ושמעתי את הגרגור הרך הזה שכמו עלה מבטנה אל פיה, וחשתי את איבריה מתכווצים ואת אנחת ההנאה הממושכת שלה. 'תודה, ריקרדיטו', לחשה. וכמעט תכף ומיד נרדמה". (מתוך "תעלוליה של ילדה רעה", מאת מריו ורגס יוסה, הוצאת אחוזת בית 2007, מספרדית: טל ניצן)

לפני הנסיעה למדריד, כשהמזוודות שכבו פעורות על הרצפה והשלכתי לתוכן עוד ועוד דברים עד שהתמלאו, ארזתי כמה וכמה ספרים: "אותלו" של שייקספיר, "אלכוהולים" של אפולינר, "בעולם נהדר ואכזר" לפלטונוב וכו'. כמו כן, במדריד תיכננתי לקנות את "דון קישוט" בתרגום לצרפתית (יש לי מנהג כזה, לקרוא טרגדיות יווניות ביוון, כרוניקות של מגלי ארצות בפורטוגל, שירה תורכית באיסטנבול וכיו"ב). ברגע האחרון הכנסתי לתיק את "תעלוליה של ילדה רעה", שאמנם אינו ספר ספרדי כי אם ספר פרואני מתורגם מספרדית. וכך קרה שבמהלך הימים הראשונים בצ'ואקה גמעתי את הספר הזה כמעט בבת אחת, ולמרות חולשותיו הרבות, מאוד נהניתי מהקריאה. הספר מתאר את סיפור אהבתו של הגיבור ל"ילדה הרעה" – פרואנית המחליפה שמות וזהויות – אבל אהבתם נותרת אחת. כמעט בכל הפגישות שלהם מתואר המגע המיני, ותמיד הוא יורד לה, שוב ושוב. ידוע שסצינות סקס הן (אולי) הדבר שהכי קשה לכתוב. למרבה השמחה, הסצינות של הילדה הרעה היו יכולות להעמיד גם לאחרון המתרוממים בצ'וּאקה.

ריטואל קבוע כשאני מגיע לעיר חדשה: כאבי בטן וסחרחורות מִתּלאות הדרך, חוסר שינה, בלבול מסוים, רפיון פתאומי של הגוף,  ואז – שלווה-להכעיס. ואף על פי כן, מאחר שבישראל – בניגוד לצרפת – אין חוק שמחייב כל מעביד לממן למועסק חודש חופשה בשנה, מצאתי את עצמי יושב במדריד עם המחשב הנישא ועם הטלפון ועובד יום יום, ולפעמים גם בלילה, ממש כאילו אני בתל אביב. בתקופה האחרונה אני מפיק פרוייקט של מועדוני קריאה בספריות בפריפריה, וכך מצאתי את עצמי מתדיין עם ספרנים בקצרין, ערד, רחובות, צפת, ירושלים וכו', כאילו אני לא בצ'ואקה, וכאילו הם אינם שם ("אתה מתקשר מהאיזור?" שאל אותי בן זוגהּ של ספרנית מהגליל העליון. "אני באיזור", הרגעתי אותו). הייתי חוזר בשתיים בלילה מאיזה טפאס בר ועונה למיילים, קם בבוקר, מושך הודעות ומתקשר. ככה זה כשאתה נופש ישראלי. והלוא איש אינו מצפה מהנופשים הצרפתים שיבדקו מיילים במשך חודש החופשה המקודש. כל זה מזכיר לי – באופן כלשהו – משפט של רולאן בארת, בנוגע לסופרים: "עובדים מזוייפים, נופשים מזוייפים", כלומר כאלה שאינם ממש עובדים בימים רגילים, ואינם ממש נופשים כשהם נוסעים לחופשה.

ריטואל נוסף – בכל פעם שאני נוסע לעיר אירופאית אני שוכח שהשקעים אינם אותם שקעים, שהתקעים אינם אותם תקעים, וכך אני מוצא את עצמי מתרוצץ ברחבי העיר ומחפש כבל שיחבר את המחשב הנייד הישראלי שלי לרשת החשמל המקומית. בשנה שעברה, בברלין, נעזרתי במילה הידועה "ֹשטֶקֶר", או ליתר דיוק: "אַדַפְּטֶר שְׁטֶקֶר", ולבסוף, ב- KaDeWe – הכלבו העצום של ברלין – מצאתי את מבוקשי. השנה, במדריד, דווקא מצאתי את השטקר בחנות חשמל מתחת לבית. גם חיבור אינטרנט היה לנו בדירה של דייגו, ולפעמים היה קשה להתחמק מכל הפיתויים היומיומיים (ולחשוב שזה עוד היה לפני שיגעון פייסבוק!) ולהתמסר לחופשה.

ובכן, בבוקר הראשון במדריד אמרתי לעצמי שאני חייב למצוא מקום שבו יש שיעורי יוגה. לרגל הנסיעה הקפאתי את המנוי במכון "מעֵבר" התל אביבי, וכעת לא יכולתי להשלים עם העובדה שלא אעסוק בפעילות גופנית במשך חודש שלם.  באחד ממדריכי הטלפונים מצאתי מקום בצ'ואקה בשם "יוגה אורגניקו", ולמחרת בצהריים ניגשתי לשם. ברחוב, לפני הבניין, התנוסס שלט צהוב גדול: "YOGA". הדפתי את הדלת בקומה הראשונה ונכנסתי. התלמידים היו נשים בחופשת לידה ואנשי עסקים שהשילו את חליפותיהם בחדרי ההלבשה ונותרו בבגדים תחתונים רפויים.

אם לפני שיעור היוגה הספרדי הראשון שלי שיננתי חזור ושנן בספרדית "כלב מביט למעלה (שאיפה), כלב מביט למטה (נשיפה)", די מהר גיליתי שהמורֶה הספרדי שלי – גבר ספרדי מוצק ובלונדיני, בעל פני ירח ועיניים מעט מלוכסנות – אינו סותם את הפה לרגע, ובין משפט למשפט אוהב, משום מה, לומר: "אוּן פּוֹקִיטוֹ מַאס", כלומר, "עוד קצת". כשהוא היה שרוע, למשל, על המזרון – רגלו האחת מונפת באויר, השניה מדוושת קרוב לחזה וזרועותיו מונפות מאחורי הראש ואז לכיוון הרגליים – פרצופו האדים, והוא אמר, שוב ושוב: "אוּן פּוֹקִיטוֹ מַאס. אֶה אוּן פּוֹקִיטוֹ מַאס! אוּן פּוֹקִיטוֹ מַאס… אֶה אוּן פּוֹקִיטוֹ מַאס!". היה זה מאותם שיעורי יוגה שבהם נדמה כאילו לא זזים כמעט – כמו צבים בבריכה – ואז, כשיורדים לרחוב אחרי השיעור, מגלים בגוף מין קהות חושים ורפיון, כמו אחרי מאמץ גדול.

ביציאה משיעור היוגה הלכתי למוזיאון הפראדו. בשנת 1840 ערך המשורר הצרפתי תאופיל גוטייה (1811-1872) מסע לספרד. הוא פרסם את יומן המסע בעיתון, וכעבור שלוש שנים כינס את רשימותיו בספר, Voyage en Espagne, "מסע לספרד". ביומנו מתאר גוטייה אנשים, מקומות, מנהגים ומאכלים שכבר עברו מן העולם (כמו, למשל, עוגות הנאפות מביצים ששלפו מתוך בטנן של תרנגולות חיות), לצד דברים לא מעטים שגם תייר בן זמננו ייתקל בהם בביקורו בספרד. בדרכי למוזיאון הפראדו הרגשתי את הלאוּת שתיארתי לעיל, ולכן התיישבתי בבית קפה בכיכר צ'ואקה.

תאופיל גוטייה

על בתי הקפה במדריד כתב גוטייה: "בתי הקפה של מדריד נראים לנו – הרגילים להדר המרהיב והאגדתי של בתי הקפה הפריזאים – כקברטים סוג ז'. האופן שבו הם מעוצבים מעלה על הדעת במקרה הטוב את הצריפים שבהם מציגים לראווה נשים מזוקנות וסירנות חיות. אבל על מחסור זה בהוד ובהדר מפצה המגוון המצוין של המשקאות הקלים שמגישים שם. יש להודות על האמת: פריז, הנעלה בכל דבר, מפגרת בכל הקשור לתחום זה. כל תחום המשקאות משיבי הנפש נמצא בה עדיין בחיתוליו". ישבתי, עדיין מתנשם משיעור היוגה, שתיתי מיץ תפוזים טרי בלגימה אחת ארוכה, וחשבתי על כך שכבר שעתיים שלא בדקתי מיילים. והלוא גם גוטייה התייחס לעניין ביומנו. אמנם לא למיילים ולאינטרנט, אבל בהחלט לצורך הבוער בַּתייר, לקבל מכתבים ממכריו שהשאיר מאחור. "כאשר מגיעים לעיר חדשה", הוא כתב, "האתר הראשון שפוקד כל תייר הוא בית הדואר".

שילמתי לבארמן, קיפצתי מהשרפרף והמשכתי את הטיול הקטן בעקבותיו של גוטייה, היישר למוזיאון הפראדו. "המוזיאון של מדריד, שתיאורו ראוי לכֶרך בפני עצמו, ניחן בעושר מופלג. יש בו שפע יצירות מאת טיציאן, רפאל, ורונזה, רובנס, ולַסקס, ריברה ומורִיוֹ. הציורים מוּארים היטב, והאדריכלות של הבניין אינה נטולת סגנון, במיוחד לא בִּפנים המבנה" (תאופיל גוטייה, "מסע לספרד").

הפראדו הוא מאותם מוזיאונים ענקיים וחובקי-כל, שכדי לראות כל מה שאפשר בהם, צריך לחזור אליהם שוב ושוב. ואכן, שלוש פעמים התעתדתי לבקר במוזיאון הפראדו בארבעת השבועות הקרובים. היו קומות שלא הגעתי אליהן בביקור הראשון, ואף לא בשני. לעומת זאת, היו ציורים ששבתי בכל פעם לצפות בהם מחדש, כמו הציורים של רִיבֶּרה (במיוחד הציור שבו יצחק ממשש את זרועו של יעקב, העטויה פרווה, ובצד יושבת רבקה אמנו, עיניה כמו הפוכות – כאילו היא – ולא יצחק – העיוורת), של אל גרקו, של ולסקז, של הירונימוס בּוֹש (כולל שבעת החטאים, המצויר על גבי שולחן), של דירר, ועוד ועוד. ותמיד נמשכתי לציורים של גויה, ובמיוחד לדיוקנאות של אהובת לבי החדשה, המלכה מריה לואיזה מִפַּרמה (1751-1819), רעייתו של קרלוס הרביעי מלך ספרד.

המלכה מריה לואיזה מפּרמה

קשה לי להסביר את ההתאהבות הזאת. המלכה מריה לואיזה אינה המלכה היפה ביותר שהיתה לספרד, ואף לא האלגנטית ביותר. בהבעתה יש משהו ערמומי, מעט נרגן, וכשצפיתי בציור שבו היא יושבת על סוס, אפילו הקריין הצרפתי במכשיר השֶמע לא התאפק ואמר שהיא כּוּלה אומרת יהירות וגאוותנות. ניחא. אבל הלחיים החמודות האלה, הזרועות הענוגות שמתחשק לצבוט בעורן, החיוך הקטן – כל אלה הופכים אותה, בעיני, למושא נחשק ביותר.

המשכתי לשוטט במסלול הסיור הפרטי שלי, בעקבותיה של המלכה מריה לואיזה. באחד הציורים של גויה נראים המלך, המלכה ואחדים מילדיהם (היו להם חמישה-עשר בסך הכל). במרכז התמונה עומדת מריה לואיזה מפּרמה. הקריין הצרפתי במכשיר שלי דיבר על כך שגויה מיקם את המלכה במרכז הציור, רֶמז לכך שהיא בעצם זאת שמשלה בכתר. ואכן, גם תאופיל גוטייה, שהגיע לספרד אחרי תקופתה של המלכה מריה לואיזה, התרשם מיחסי הכוחות שם בין הגברים לנשים:

"נראה כי הנשים בספרד שולטות ביד רמה ונהנות מחירוּת גדולה יותר מאשר בצרפת. התנהלותם של הגברים ביחס לנשים היא צנועה מאוד וכנועה, הם מבצעים את המוטל עליהם בדייקנות ובדקדקנות מופלגת, ומביעים את להיטותם בשירים מכל סוג, חרוזים, מצלוליים, ענוגים ואחרים. מרגע שהניחו את לבם למרגלותיה של יפהפייה, מותר להם לרקוד רק עם נשים קשישות. מותרת להם רק שיחה עם נשים בנות חמישים ומעלה, בעלות כיעור שאין עליו עוררין. הם אינם רשאים לבקר עוד בבתים שבהם מתגוררות רווקות. (…) הבעלים מתורבתים למופת ושווים בערכם לבעלים הצרפתים השלווים ביותר: אין שום עדות לאותה קנאה ספרדית עתיקה, שהיתה נושא לכל כך הרבה דרמות ומלודרמות".

 

באחד המגזינים שמצאתי בשוק הפשפשים של מדריד, קראתי שגם מריה לואיזה מפרמה, רעייתו של קרלוס הרביעי מלך ספרד, לא טמנה ידה בצלחת, וניהלה רומן עם ראש הממשלה של בעלה. כעת המשכתי לעמוד במשך דקות ארוכות ולהתבונן בדיוקנותיה. אבל בסופו של דבר גם הרומן שניהלתי עם בחירת לבי החדשה צריך היה להסתיים; מוזיאון הפראדו נעל את שעריו. המבקרות והמבקרים נהרו מדלתות המוזיאון אל ברי הטפאס, שתו ורמוט, אכלו זיתים גדולים וממולאים פלפל אדום ורך. מדריד הלילית פתחה את שעריה. נעמדתי מול הבניין ברחוב קולון, שלפתי מהכיס את המפתח ופסעתי אל כניסתו האפלולית של חדר המדרגות. ארבע קומות מעגליות היה עלי לטפס עד ששבתי ונדחקתי לדירתו של דייגו. החלונות המשקיפים על גגי הרעפים היו פתוחים, וריח חדש התגנב אליהם. האם הסתיו הגיע?

המשך יבוא.

השארת תגובה