אני שרוי ביגוני והדבר גורם לי אושר"

מאת משה סקאל

קובץ הרשימות שכתב רולאן בארת אחרי מות אמו הוא מדריך הופך קרביים לאותם בּוּרים מאושרים שעדיין לא התנסו באבל כזה
מתוך עיתון הארץ, מוסף תרבות וספרות: http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?more=1&itemNo=1173652&contrassID=1&subContrassID=18&sbSubContrassID=0

"אני שרוי ביגוני והדבר גורם לי אושר"
 
מאת משה סקאל
 
קובץ הרשימות שכתב רולאן בארת אחרי מות אמו הוא מדריך הופך קרביים לאותם בּוּרים מאושרים שעדיין לא התנסו באבל כזה 

מתוך עיתון הארץ, מוסף תרבות וספרות: http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?more=1&itemNo=1173652&contrassID=1&subContrassID=18&sbSubContrassID=0
 


Odilon Redon, le Silence

לא רציתי לקרוא את הספר הזה. לפני כשנה מתה סבתי האהובה, והאבל הפרטי שלי התחיל – אבל מלא וגדוש ומספיק לעצמו. ובתוך האבל הזה הגיע "יומן אבל" של רולאן בארת – בכריכה חגיגית וקשיחה, עם סרט משי אדום המשתרבב מבין דפיו וחורץ לשון. פתחתי את הספר באי חשק והתחלתי לעיין ברשימות בסדר כרונולוגי.
 
מי שינסה לשרטט כרוניקה של אבל ולכפות עליו תאריכים, משול למי שמתעקש לבצוע פיסות מן האינסוף. וכמו בקבוצות האינסוף המתמטיות, הנבדלות זו מזו בגדליהן, גם באינסוף של האבל יש גדלים שונים ומשונים. "קשה לי לשאת את הנצחים האלה", כתב אבות ישורון באחד משיריו המאוחרים. "שאִם יֹם אחד אתה שם/ חֹשֵב בַּנצח – אתה כבר בָּאֶבן". 

יום אחרי שמתה עליו אמו התחיל הפילוסוף הצרפתי רולאן בארת לכתוב יומן בכרטיסיות קטנות. הוא לא תיאר לעצמו ששלושים שנים אחר כך יעוררו הרשימות הללו פולמוס ער בצרפת סביב שאלה בעלת השלכות אתיות ומוסריות: למי יש הזכות להכריע בדבר פרסומה של יצירה לאחר מות המחבר. "יומן אבל" מורכב מ-303 קטעים שנבחרו על ידי עורכת הוצאת Seuil, נטלי לז'ה, מתוך כ-13 אלף שכתב בארת אחרי מות אמו ושהיו מאז גנוזים. בראש המתנגדים לפרסום הספר עמד פרנסואה ואל, עורכו המסור של בארת בקריירת הכתיבה הארוכה שלו. "לסופר יש סמכות מלאה להחליט מה הוא רוצה לפרסם ומה לא", טען ואל, "ולרולאן בארת היתה בעניין זה משנה חד משמעית: ראשית, הוא הקפיד לא להראות לאיש אלא את מה שסיים באמת ובתמים לכתוב. (…) שנית, המישור האינטימי לא נועד בעיניו בשום אופן לפרסום. (…) זו פגיעה באינטימיות העמוקה ביותר שלו, זהו עוול גדול שנעשה לו, במיוחד כאשר מכירים את היחסים שהיו לו עם אמו". 

כיצד מתיישבים דבריו של ואל עם העובדה ששבע שנים לאחר מותו של בארת פירסם ואל עצמו את הספר "ערבי פאריס", המתאר את שיטוטיו של בארת ברחובות הכרך ואת מפגשיו המיניים המזדמנים עם בחורים? יתר על כן, עוד בחייו פירסם בארת עצמו טקסטים אישיים למדי (בייחוד זכור "מחשבות על הצילום" הנוגה, שדמות מרכזית בו היא אמו של המחבר). על כך משיב ואל כי בארת בשום אופן לא התכוון לעשות שימוש "אותנטי" ברשימות היומן, אלא תיכנן לכתוב בעקבותיהן רומן. 

הפולמוס בדבר פרסום הספר חרג כמובן מהטקסט הספרותי, והיה בו יותר מקורטוב של סגירת חשבונות ועלבונות אישיים. מה שהופך אותו למעניין הוא העובדה שמדובר בקטעי יומן, אותה סוגה ספק-ספרותית שבה הכותב הוא המוען והנמען גם יחד, והטקסט הוא מעין חוט חשמלי המחבר בין השניים ונע במעגל סגור, אינסופי ועקר. גם יומן האבל הפרטי שלי, שנכתב בעקבות מות סבתי, היה כזה. אילו ניסיתי לפרסמו הייתי נתקל בלי ספק בהתנגדות תקיפה מצד בני משפחתי: אף פעם אי אפשר לדעת מה ידרוך למי על יבלת. 

ברשימת יומן מ-19 באוקטובר 1977 מתוודה בארת: "כשאני כותב את הרשימות האלה, אני נכנע לבנאליות שבתוכי". משפט זה (הבנאלי כשלעצמו) מסגיר את מבוכתו של מי שבמשך שנים נחשב לא רק לאינטלקטואל חד ודוגמטי, אלא גם לסופר אנין שאינו מחויב לאיזו מתודה סדורה. בכתיבתו הפילוסופית לא היסס בארת לערב את חייו האישיים ולפרסם יצירות המשלבות ניתוחים פורצי דרך בפילוסופיה ובסמיולוגיה (למשל, ניתוח מיתוסים בתרבות העכשווית בספר "מיתולוגיות" שפירסם ב-1957), עם כתיבה אישית מאוד, מתעתעת-לפרקים, המלהטטת בין שני הקצוות הללו וזורעת מבוכה בקרב מי שינסה להכריע אחת ולתמיד מיהו באמת רולאן בארת. 

כיצד לכתוב על הבנאליות מבלי להיות בנאלי? בארת מצטט באירוניה את מילון לארוס הקובע מסמרות באשר למשך האבל ה"ראוי": "שמונה-עשר חודשים על מות אב או אם", ובמקום אחר קובע: "איש איש ומידת יגונו". עד מהרה הוא נכנע ומתמסר לאבלו – ובד בבד גם למעשה הכתיבה. "מי יודע", תוהה בארת יום לאחר שהחל לכתוב ביומן, "אולי יהיה מעט זהב ברשימות האלה?" מתוך האבל הוא מקווה איפוא שתיוולד יצירה, ממש כפי שהאלכימאים של ימי הביניים האמינו כי ניתן לצרוף זהב ממתכות פשוטות. זו "האלכימיה של הכאב", כפי שקרא שארל בודלר למעשה היצירה שלו. 

אלא שבדרך למכרה הזהב על בארת לעבור שבעה מדורי גיהנום של בנאליות. יום אחד הוא יושב בבית הקפה המיתולוגי פלור בסן ז'רמן דה פרה, צופה בהרמת כוסית בחנות הספרים הסמוכה ומתמלא תוגה: "אמא איננה עוד והחיים המטופשים נמשכים". האבל הוא "מחוז מחריד שבו איני פוחד עוד", הוא "אינו נתון להתקהות, לזמן", הוא "כאוטי, הפכפך", "מין פתיחות כאובה", "מועקה, מצב שבו אין אפשרות לסחטנות". 

האבל זר לכל מקום ולכל מועד, פשוט משום שהוא איננו תלוי בחלל ובזמן. אותם בורים מאושרים שעדיין לא התנסו בו חיים במקום אחד בלבד. הם לעולם אינם בודדים, משום שתמיד יוכלו להיות חסרים למישהו (ויוכלו כמובן להיות חסרים את המישהו הזה, כלומר להיות בלעדיו ולהתגעגע אליו. זה רגש קונקרטי, הבא על סיפוקו). אבל כשמת לך מישהו (הוא תמיד מת לך ולא לעצמו – הרי החסר אינו חש בחסרונו-שלו), אינך יכול לנסוע עוד. קיומו של המת התאדה באחת, אך נוכחותו לא התפוגגה. ההפך הוא הנכון. 

יומיים לפני מותה של סבתי ביקרתי אצלה בבית החולים. היא ישבה במיטה, עיניה הכחולות הביטו מן התהומות, ואני ניסיתי לחייך אליה. בטיפשותי חשבתי שהחיוך שלי יקל עליה במעט. המשפט האחרון שלה, לפני שיצאתי מהחדר, היה: "Je ne veux rien savoir" (אני לא רוצה לדעת שום דבר). ברחתי ממותה. עד לחצי הכדור הדרומי ברחתי, לברזיל. שם למדתי את הדבר הבא: כשאדם חי, הוא חי במקום אחד בלבד. אבל המת – מת בכל המקומות. 

אולי זאת הסיבה לכך שמיום שמתה אמו של בארת, הוא מפתח תיעוב לנסיעות, דווקא משום שעכשיו – לראשונה – הוא ציפור דרור שאינה חייבת לתת דין וחשבון לאיש על מקום הימצאה. אמו נמצאת בכל מקום ונעדרת מכל המקומות כאחד. הוא אינו מצליח להשלים עם "טבעה המופשט של ההעדרות" – אותו רגש בלתי מוחש, הטומן בחובו כאב מוחשי כל כך. כל יציאה מהבית אך ממחישה לו את עוצמת בדידותו. בשנותיה האחרונות של אמו הוא חי אתה בדירתה, אך כעת, "אין בביתך איש שתוכל לומר לו: אחזור בשעה זאת וזאת; מדוע אני רוצה כל העת, כמו ילדון אבוד, ?לחזור הביתה', אף שאמא איננה שם?" 

אם בתחילה היה בארת סבור שהיגון יהפוך אותו למחוסן ומחוזק יותר, עד מהרה הוא מגלה שההפך הוא הנכון: הוא חש שהוא שברירי יותר, ומתוסכל מכך שלא זנח את אנוכיותו ואת הרגליו הקטנים, אלא ממשיך להעדיף את עצמו ואינו מצליח "להשקיע אהבה באדם אחר"; הוא אדיש כלפי היקרים לו ביותר ונפשו מתעטפת במרה שחורה. גם רגשי האשם כלפי המתה – שלב בלתי נמנע ב"עבודת האבל" – אינם נחסכים ממנו, ובחלומו מטיחה בו אמו כי לא אהב אותה כראוי. "אני שרוי ביגוני והדבר גורם לי אושר", הוא כותב. "איני יכול לשאת את כל מה שמונע ממני להיות שרוי ביגוני". האבל צומח כמו חטוטרת על נפשו של המתאבל. אין לו מטרה ולא תכלית, משום שהוא אינסופי ונע במעגלים הננעצים זה בתוך זה כמו ציפורן חודרנית: כל כמה שיגזזו את הציפורן הזאת, היא תשוב ותצמח בסבלנות אין קץ. 

ב-29 בדצמבר 1978 מספר בארת שקיבל יום קודם לכן תצלום של אמו כילדה. מתוך התצלום הזה עתיד להיווצר הספר "מחשבות על הצילום" ("Camera Lucida", החדר המואר). "יומן אבל" מאפשר איפוא להציץ במעבדה של בארת באמצעות מסמך שובר לב על אדם שאינו מסוגל להיחלץ מהיגון ומן האדישות הבנאליים שחווה המתאבל והיתום. פולמוס או לא פולמוס: גם מי שיסרב להבחין בגרגרי הזהב שברשימות היומן היפות האלה לא יוכל להתכחש למלותיו המוקפדות של בארת ולמשפטים המזדהרים מבין הדפים כיהלום מלוטש. 

באחת מרשימות "יומן אבל" כותב בארת שבשעה שדימיין את האפשרות של מותו המוקדם ("כפי שכולם עושים"), התנחם בכך שנחסך מאמו "הכאב הקשה מנשוא שהייתי עלול לגרום לה". כשנתיים אחר כך, ב-25 בפברואר 1980, נדרס רולאן בארת כשיצא מהקולז' דה פראנס. הוא מת מפצעיו כעבור חודש. אמו האהובה לא חוותה את כל זה, ואולי בכך יש אכן מן הנחמה.

יומן אבל, מאת רולאן בארת, תירגמה מצרפתית חגית בת-עדה, הוצאת כתר, 2010, 300 עמודים 

השארת תגובה