מאת משה סקאל, מתוך "הארץ": http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1198081.html
 
כל כך קוסמופוליטית היתה טנג'יר, עד שהתמסרה לכל השפות והתרבויות. ואף על פי שירדה מגדולתה כבר באמצע המאה שעברה, רצינו להכיר אותה, ואולי דווקא משום כך. יומן מסע בפאתי מערב

בראש השנה עטיתי לבוש צליינים חיוור ויצאתי לתור את מרוקו. לא בקבוצה מאורגנת, בחסות מדריך מדושן ששפמו מזדקר, אלא בטיול זוגי עם חברי. איזה אוריינט ציירתי לי בעיני רוחי? כמה מרחיק לכת יכול להיות היום מסעו של ישראלי לאוריינט, נתין של מדינה שהפקיעה את עצמה מהמזרח הקרוב ומהמזרח בכלל, שליחו של שום איש? צפון אפריקה שהצטיירה בדמיוני היתה זאת של שליחי האימפריות הגדולות, של יומני המסע שכתבו סופרים כשטובריאן, למרטין, נרוואל או פלובר, ומאוחר יותר – אנדרה ז'יד, ג'ורג' אורוול או פול בולס. הסופרים בני המעצמות הקולוניאליות באו כדי לקבע את האוריינט שבנו בדמיונם, כדי לנגוש בו ולשוב ממנו עתירי חוויות, אבל מבלי להשאיר בו עקבות של ממש.
קראתי את תיאורי הזימה של פלובר במצרים, את דיווחיו הנרגשים על קופים הבועלים בחורים בחוצות העיר, על מכשפים שהשתן שלהם רווי בסגולות פוריות, על נשים המאוננות לקדושים עד שנשמתם יוצאת. קראתי את נבואות הזעם של הסופר והמלחין האמריקאי פול בולס ואת קביעתו הנחרצת כי המרוקאים אין ביכולתם לאהוב אהבה שאינה תלויה בדבר. "ארץ הנהנתנות הזאת משככת את התשוקה אך אינה משביעה אותה, וכל פורקן אין בו אלא כדי ללבותה", כתב הסופר הצרפתי אנדרה ז'יד בספרו "חסר המוסר". "אדמה החופשייה מיצירות אמנות. בז אני לאלה שאינם מסוגלים להבחין ביופי אלא בהיותו מתועתק, מבואר ומפורש. מופלאותו של העם הערבי היא בכך שהוא חי את אמנותו, שר אותה וזורה אותה לכל רוח מדי יום ביומו; אין הוא מקבעה ואין הוא חונט אותה באיזו יצירה שהיא". כך כתב ז'יד, ועשרות שנים לאחר מכן עורר עליו את חמתם של הפוסט-קולוניאליסטים.על כל אלה קראתי, ובאתי לראות זאת בעיני – לא כאיש אירופה, ואף לא כבן המקום, אלא כצאצא למשפחה שחציה סורית דוברת ערבית וחציה קהירית פרנקופונית. לא בראש זקוף ולא בדברי כיבושין ולא בנמיכות קומה: עם ויזה שהוטבעה בדרכוני לחמישה-עשר יום, שלאחריהם מצאתי עצמי פורע חוק, וסופו של דבר שנאלצתי לצאת את הארץ כמעט בבהלה, אך בשלום.

חברנו רוסטום, צרפתי-טוניסאי שכותב את עבודת הדוקטורט שלו בלימודים קלאסיים במישיגן, שידך בינינו לבין חברו פרנסואה, המתגורר בטנג'יר. פרנסואה מזמין אותנו להתארח כמה ימים בביתו. אחרי שהות קצרה בקזנבלנקה, נסענו ארבע שעות ברכבת לעיר המצויה בתווך בין האוקיינוס האטלנטי לבין הים התיכון ומשקיפה אל מצר גיברלטר ואל נתח אירופה, שכל כך הרבה אפריקאים נושאים אליה עיניים בכמיהה.

טנג'יר ירדה מגדולתה עוד באמצע המאה שעברה, ואף על פי כן אנחנו רוצים להכיר אותה. ואולי דווקא משום כך. לטנג'יר עבר מפואר כעיר קוסמופוליטית שלאומים רבים רחשו בה וגולים לא מעטים קבעו בה את מושבם. כל כך קוסמופוליטית היתה טנג'יר, עד שתקופה ארוכה לא היתה שייכת אף לאחת מן המעצמות, ותחת זאת ליהטטה בין שפות ותרבויות והתמסרה לכל אחת מהן באופן שווה: ספרדית, ערבית-מרוקאית, ברברית, צרפתית. בימים בהירים אפשר לראות ממנה את החוף הספרדי, ונהוג לומר שביום טובלים בה באוקיינוס האטלנטי, ובלילה – בים התיכון.

המארח שלנו, פרנסואה ורניי, פירסם שלושה ספרי פרוזה בצרפת. את פאריס הוא עזב בשל תחושת המחנק שחש בה. כבר שלוש שנים הוא גר בטנג'יר ועובד כמורה לספרות בבית הספר התיכון הצרפתי בעיר. פרנסואה מגדיר את עצמו צרפתי-רפובליקאי בכל רמ"ח איבריו, ומייצג באופן נאמן כמעט עד קריקטורה את שכבת האינטלקטואלים הפריסאיים הרוחשת כמיהה עצומה לארצות המגרב תוך כדי דבקות בהפצת השפה והתרבות הצרפתית. הוא אסף אותנו מתחנת הרכבת והופתע לשמוע שנסענו במחלקה השנייה (מתברר שה"זרים" במרוקו נוהגים לנסוע במחלקה ראשונה, ומאחר שההפרש במחיר בין שתי המחלקות זעום למדי, זו לאו דווקא שאלה כספית, אלא בעיקר שאלה של מעמד, כלומר של האופן שבו תופש את עצמו הנוסע, התייר או המקומי).

סיפרתי לו על התאים הכתומים המהבילים, על הנשים העטויות רעלה שנדחקו לקיטוננו והתיישבו בזהירות על הספסל, על אשכולות הנערים שנתלו על הדלתות ובהו בנוף המסתחרר מול העיניים. סבתא אמרה לי פעם בצרפתית, במבטא קהירי כבד: "מרוקו. ארץ מעניינת. אוריינטלית. אני לא מבינה אותם". ומעניין שהיא, האוריינטלית מלידה, שלא ביקרה מימיה באירופה (אבל הכירה היטב את תרבותה), שעיקר גאוותה היה על כך שלמרות עשרות שנותיה בקהיר אין היא דוברת מלה בערבית, דיברה בהתנשאות כזאת על ה"אוריינטלים".

אחרי שהתמקמנו בבניין ההדור שבו גר פרנסואה, ובו אולם מבוא רחב ידיים, דירת שוער ומעלית ברזל עם דלתות עץ משנות השלושים של המאה הקודמת, יצאנו להסתובב בעיר. פרנסואה מתגורר מעל לקונדיטוריית "פלוראנס" המהוללת, ובחלון הראווה לטשתי עיניים לסהרוני השקדים שכבר הספקתי להתמכר להם כאן. המשכנו וחלפנו על פני בית הספר התיכון הצרפתי וממנו לשדרת לואי פסטר הרחבה, שאלפי אנשים מתהלכים בה, יושבים בטראסות של סלוני התה ובוהים בעוברים ובשבים. משם השדרה מתעקלת ונחתמת ב"מרפסת הבטלנים", המשקיפה אל הים. במרכז ה"מרפסת" ניצבים ארבעה תותחים מהמאה השבע-עשרה ופוערים את לועיהם לעבר אירופה, ועל המעקה יושב זוג נערים, זרועו של האחד על כתף חברו ומבטם נעוץ חמור זה בעיניו של זה.

בקצה "מרפסת הבטלנים" נמצא בית הקפה "גראן קפה דה פארי". פרנסואה מספר לנו שזה היה מקומו הקבוע של ז'אן ז'נה כשהתגורר בעיר. מדובר בבית קפה פינתי מהודר, שילוב בין בית קפה פריסאי בנוסח הישן לבין סלון תה מרוקני, עם כורסאות עור חומות ומלצרים הנושאים מגשים ובהם כוסות קפה "נוס-נוס" (חצי קפה – חצי חלב). בשולחנות בית הקפה הניצבים ברחוב יושבים בחורים יפים וממתינים לגברים אירופים אמידים, לגלגל אתם שיחה. גם תיירים יושבים בבית הקפה ולוטשים מבטים טמומים אל ההווה.

אלא שגדולתו של המקום, וגדולתה של טנג'יר בכלל, נעוצה בעברם המפואר, והם אינם חושבים לרגע להתנכר לשקיעה ולניוון המפעפעים בהם. אדרבה. פול בולס, שחי עשרות שנים בטנג'יר, כתב באחד מסיפוריו: "הציביליזציה שלנו נדונה לחיים קצרים: החלקים המרכיבים אותנו הטרוגניים מדי. אני, באופן אישי, מרוצה לראות שהכל נתון בתהליך של ניוון. ככל שהפצצות תהיינה גדולות יותר, כן יתנוון הכל מהר יותר". הרחוב ממשיך ומתעקל מטה, דרך מלון "אל מינזה" המפואר, אל ה"גראן סוקו", הלא היא כיכר הסינמטק, סינמה "ריף", שבה עומד המסגד של טנג'יר מזה, ושער המוביל לשוק ולעיר העתיקה מזה, ובתווך – כמה בתי קפה, מקצתם עלובים למראה ומקצתם אופנתיים ומלאים באמנים צעירים.

בקצה האחר של הכיכר – בתי אוכל המגישים תמורת חמישה דירהאם קערות קטנות ובהן מרק חרירה טעים, וגם כיכרות לחם עגולות ומיץ תפוזים סחוט. כמה שוקקת הכיכר הזאת, וכמה מורגשים בה העצלתיים בתוך הקלחת. המדינה מוקפת החומות של טנג'יר, בניגוד לזו של קזבלנקה, היא בעלת קצב וסגנון וחיים משל עצמה, עולם בתוך עולם. יש בה שוק מרבדים וכלי כסף, שוק בשר, דוכני ירקות, גינה גדולה, וב"פטי סוקו" שבתוך תחומי המדינה – כיכר קטנה והומה ובה שלל מאורות חשיש ובתי קפה לתיירים – אנחנו מתיישבים בסלון תה עתיק עם מלצר קשיש והדור פנים. אני שותה תה מנטה מתוק מאוד, הנמזג מתוך קנקן כסף, וספל נוסף, ועוד אחד. נדמה כאילו לעולם לא יפסיק התה לקלוח מתוך הקנקן.

סמטאות המדינה מובילות לקסבה, אזור המצודה המשקיף אל מצר גיברלטר. שעת ערב עומדת לרדת על העיר. בנייני הקסבה לבנים ודוממים, אוצרי סוד. ילדים משחקים ביניהם בכדור. חלון קרוע באחת החומות של הקסבה וממנו נגלה משמאל האוקיינוס האטלנטי. על המצוק יושבים גברים בודדים ובוהים בים. כשאנחנו ממשיכים להקיף את הקסבה במורד הרחוב, אני מגלה שחזרנו למקום שבו התחלנו את הסיור. כזאת היא טנג'יר: בזמן קצר אתה עובר בה סגנונות ואופני חיים שונים ומשונים, אך בסופו של דבר תגלה שכל ההבדלים שדימית, וכל החלוקות הנחרצות בין שכונה לשכונה, מיטשטשים והולכים. בלילה, המקומות שחשבת אותם לאטומים ומהודרים, נטויי גרון, הם בעצם מחוזות מפוקפקים למדי. כשם אחד הפרקים בספר צרפתי שקראתי על טנג'יר, אלה "המקומות המפוקפקים המהוללים ביותר".

בבוקר לוקח אותנו פרנסואה אל ה"הר" – שכונת וילות מהודרת בפאתי העיר ובה אחד מארמונותיו של המלך מוחמד השישי. הדגלים מתנופפים בראש התורן, וזאת סיבה להניח שהמלך ומשפחתו שוהים כעת בטנג'יר. אנחנו ממשיכים להלך במורד הרחוב, עוברים ליד הכניסות לחווילות העצומות ולאחד המלונות, ומשם פוסעים במורד הגבעה אל אחת השכונות העניות. שם אנחנו מתיישבים לשתות תה, המוגש הפעם בכוס גבוהה שעלי נענע ממלאים אותה עד גדותיה. בחדר המרווח יושבים גברים ומשוחחים בשקט, ואחד מהם חומק לחדר הסמוך וכורע לתפילה על המרבד.

למחרת אנחנו מגיעים לפגוש את פרנסואה בבית הספר התיכון בחצות היום, בתום ארבע שעות לימוד. הבניין המרהיב נבנה בתחילת המאה העשרים ולא שופץ מעולם: בכיתות אין מזגן, ובחורף מחממים אותן בתנורים המזכירים את אלה שמעמידים בבתי הקפה התל-אביביים. כל הכיתות משקיפות לרחבה, שבצדה האחר ניצב מבנה התיאטרון הקטן השייך לבית הספר ולמכון הצרפתי. חדר המורים מצויד בספות נוחות, בבר ובמטבח, ופרנסואה מוסיף בהתנצלות שהוא אינו מזכיר בדבר את חדרי המורים המשוכללים בבתי הספר בצרפת. היום הוא לימד את התלמידים מסות של מונטיין, סיפור של שארל פרו ואת "בית ספר לנשים" של מולייר. הוא מספר לנו ששכר הלימוד בתיכון הצרפתי גבוה, ואף על פי כן רוב התלמידים אינם בנים למשפחות אמידות דווקא. רבים בוחרים לשלוח את ילדיהם לבית הספר הצרפתי מפני שתעודת הבגרות הצרפתית עשויה לאפשר לילדיהם ללמוד באוניברסיטה בצרפת.

פרנסואה מספר לנו על חיי הספרות הפעילים בטנג'יר, על חנות הספרים "קולון" ("עמודים"), שסגורה עכשיו לרגל שיפוצים – מוסד שהיה הבית של כל הסופרים והמשוררים: המקומיים ובהם מוחמד שוקרי וטהאר בן ג'לון, הגולים ובהם פול וג'יין בולס, ויליאם בורוז, וגם אורחים לשעה כמו אלן גינזברג וטנסי ויליאמס.

טנג'יר התברכה ברשימה נכבדת של סופרים ומשוררים זרים שביקרו או השתקעו בה, ופול בולס הוא בוודאי הידוע בכל ה-expats של טנג'יר. הוא הגיע לראשונה לעיר ב-1931, בעצתה של גרטרוד סטיין, ונשאר בה כל חייו. בעשרות השנים שבהן התגורר בקצה הצפון-מערבי הזה של אפריקה נהג לצאת למסעות ברחבי העולם בלוויית בן זוגו, הצייר המרוקאי אחמד יעקובי. מאוחר יותר חי עם הסופר מוחמד מראבת. אשתו, ג'יין בולס, סופרת בזכות עצמה, התגוררה בסמוך לו עם חברתה שריפה. כשמתה ג'יין בולס, בת חמישים ושש, הסתובבו שמועות ששריפה הגישה לה כוס תרעלה.

פול בולס ואחמד יעקובי חיו שנים כזוג בטנג'יר, ובולס סיפר שבשנות השליטה האירופית בעיר, לפני קבלת העצמאות של מרוקו, לא איפשרו ליעקובי להיכנס למסעדות של האירופים. במסעדה של אחד מבתי המלון אמר לו המנהל בצרפתית: "לא תוכל להביא אותו לכאן שוב". "למה?" תהה בולס. ואשתו של מנהל המלון הסבירה: "הוא עוין אותנו". כמה זה מזכיר את הפחד מערבים בישראל ואת התירוץ הסותם-פיות: "הם שונאים אותנו". מכל מקום, גם היום, חמישים שנים אחר כך, מורגשת החציצה בין המקומיים לאירופאים בטנג'יר, אם כי ללא ספק באופן חבוי יותר ורשמי פחות.

ימיה המפוארים של טנג'יר אולי כבר מאחוריה אבל גם היום יש בה חיי ספרות שוקקים, בין השאר בצרפתית. בדיוק כפי שהאורח הנוטה ללון בטנג'יר יתוודע בלילה לצדדיה המפוקפקים והמסעירים של העיר, הסמויים מן העין בשעות היום, כך גם מי שיתור את חנויות הספרים שבה יגלה דברים מעניינים למדי, למשל כתב העת "Nejma" ("כוכב") בעריכתו של סימון אמלן, המפרסם יצירות בצרפתית שנכתבו בטנג'יר ועליה, וכן סדרת הספרים הצנומים והמצוינים ,Khbar Bladna שבצרפת אין כל דרך להשיגם בחנויות. ובאמת, כמה קוראים בכלל יש לספרים הללו? פרנסואה טוען שיש בטנג'יר מאתיים קוראים "אמיתיים" שיכולים ליהנות מהספרות הטנג'יראית החדשה בצרפתית. האם זה מעט? לי נשמע שמאתיים קוראים "אמיתיים" הם דווקא הרבה מאוד.

שתיים לפנות בוקר. שלוש טיילות יש כאן לאורך החוף. החוף עצמו רחב מאוד. שביל אחד, צנוע, צמוד אליו. ממנו מטפסים לטיילת ה"רשמית", שם יושבים על ספסלים זוגות, חבורות של נערים מעשני חשיש, וגם בודדים – זרים ומקומיים – שנועצים מבטים חשקניים זה בזה. צמוד לטיילת זו נטועה צמחייה דלילה, ומעבר לה טיילת שלישית, שעליה כבר פוסעים בנחת עוברים ושבים מהוגנים למראה ומגלגלים שיחה. מדי פעם מתלקחת קטטה; קשה להאמין כמה תגרות וקטטות אפשר לראות כאן בערב אחד. אין זאת אלא שתושבי טנג'יר יכולים להיות חמומי מוח. אבל אלה הן בדרך כלל קטטות מגוחכות, בלתי אמינות בעליל, מין התפרצויות קולניות שמושתקות עד מהרה על ידי מי מהנוכחים, המחזיק את המתפרע בגפיו ומרגיע אותו במשך דקות ארוכות. מסביב כולם מתאספים וצופים בהצגה, ויותר מכל זה מזכיר צילומי סצינה של סרט פעולה סוג ז', שראיתי פעם על אחד הגשרים של הבוספורוס באיסטנבול.

ברכבת הערב מטנג'יר לפס (הפעם במחלקה ראשונה, במחיצת שני תיירים בריטים מלונדון: תכשיטנית ופועל בניין), אני חושב על עיר הנמל הזאת, הממשיכה לחיות כאילו חמישים השנים האחרונות לא הותירו בה חותם, עיר מפוקפקת ומהפנטת שבלילה פותחים בה עשרות ברים את שעריהם ונאספים בהם זונות וסרסורים, שצלקות בדמות סכינים חורשות בבשרם. הזונות לבושות בלבוש מרוקני מסורתי: בגדים צבעוניים ורודים, ירוקים או צהובים, נעליים מחודדות, ושערן אסוף מעל ראשן. ועוד לא אמרתי כלום על הנערים שנכנסים ויוצאים מן הברים, נערים צעירים מאוד, ששערם השחור והקצוץ משוח בג'ל וריח בושם זול נודף מהם, מהול בריח הזיעה, ומבטם לפעמים מלא תום ולפעמים מושחת.

ולילות טנג'יר מלאים גם בילדים שרצים ברחובות ומנסים למכור סיגריות או מציתים, וב"משמר אזרחי" של שוטרים מטעם עצמם, הלבושים בז'קט צהוב-זוהר ומכוונים את התנועה ומסייעים להחנות את המכוניות תמורת תשלום צנוע. ובין כל אלה סובבים התיירים הלא רבים, ואיש כמעט אינו שם את לבו אליהם, אולי רק לעתים, מתוך סקרנות ומבוכה. את כל זה ראיתי והעליתי על הכתב, עד שהגיעה השעה לעזוב את דירתו של פרנסואה, החולשת על סהרוני השקדים, לפנות עורף לגיברלטר ולהמשיך לתחנה הבאה במסענו: העיר העתיקה, הסבוכה כמבוך, של פס.

 
 

השארת תגובה