ארכיון פוסטים מהקטגוריה "אקטיביזם"

לא "ישראל ביתנו" אלא "העולם ביתנו"

יום ראשון, 29 באוגוסט, 2010

מכתב פתוח לנשיא המדינה, מתוך ווי נט:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3911065,00.html

מתוך המאמר:

העיסוק הצעיר והשוקק היום ביידיש מתרחש הרחק ממליאת הכנסת ומבית הנשיא: הוא נעשה באוניברסיטאות ברחבי העולם – בתל-אביב, בניו-יורק, בפריז ועוד, הוא נעשה בבתים פרטיים, במסיבות, באינטרנט, בכל מקום שבו מפעפעת תאוות חיים לא מסתגרת. מבחינה זאת אין הבדל בינם לבין הצעירים שבוחרים ללמוד היום ערבית, פולנית, רוסית, לדינו או גרמנית. כולם – במוצהר או לא – עושים זאת מתוך בוּז ללאומנות וניכור כלפי הבדלנות הישראלית העכשווית. ואם כבר יש בהם געגוע, זהו געגוע לימים שבהם היהודי היה איש העולם. לא "ישראל ביתנו" הוא ססמתם, אלא "העולם ביתנו".

מדינת הכל כלול

יום ראשון, 29 באוגוסט, 2010

מתוך אתר "הארץ". http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1174313.html

משה סקאל | מדינת הכל כלול

 "הראינו להם מה זה הכל כלול", כתב אחד הטוקבקיסטים אחרי ההשתלטות על הספינה "מרמרה". בשביל רוב הישראלים, שגדשו בשנים האחרונות את בתי המלון שלה, טורקיה היא אכן מופת של שיטת "הכל כלול" – במחיר אטרקטיבי במיוחד ניתן לקבל הכל: לא רק טיסה ולינה, אלא גם לחם (כלומר, ארוחות בלי הגבלה וסביאה עד אובדן הכרה) ושעשועים.

זאת אולי גם הסיבה לכך שניתוק היחסים הצפוי עם טורקיה זוכה אצלנו ליחס של אדישות ואפילו של השלמה. לא יהיה שלום עם טורקיה? לא נורא. ניסע ל"הכל כלול" ביוון, בקפריסין, בבולגריה. הרי כשמסתגרים בבית מלון כבתוך גטו, הכל נראה אותו דבר: הארוחות הבולימיות, המוסיקה המטמטמת חושים, המים התכולים בבריכה.

ב 1955 ראה אור בישראל לראשונה ספר שיריו של נאזים חכמת. באיגרת למהדורה העברית כתב המשורר הטורקי הגדול כך: "ארצכם היא בת יפה במשפחה הגדולה של המזרח הקרוב, ובניינה הצעיר זקוק לידידות אמת בינה לבין העמים. היא לא תקום בלי חזון השלום. הבא נקווה אפוא, כי עם כל עמי העולם יגנו גם שני עמינו על השלום איש בביתו כי הוא לבדו מבטח לעצמאותו של כל עם במולדתו (…) שלום לכם ידידי היקרים, קוראים עברים בישראל!".

חיכמת לא שיער עד כמה השלום הזה בין שתי השכנות ל"מזרח הקרוב" יכול להיות שברירי. לו ידע, יכול להיות שהיה דורש שלום בשיטת ה"הכל כלול": לא רק הסכמי נשק אפלים, לא רק תמרונים צבאיים ועסקים, אלא גם שיתוף פעולה תרבותי. פירותיה של קרבה תרבותית כזאת היו בוודאי משתלמים לאילי הנשק פחות מ"שיתוף הפעולה האסטרטגי" המפורסם, אבל הם היו יוצרים בין שני העמים זיקה הדוקה יותר, כזאת שגם אביגדור ליברמן ודני איילון היו מתקשים להשפיל עד עפר, ככל שהיו משתדלים להושיב את הקולגות הטורקים על שרפרף נמוך.

בקיץ 2005, בעיצומו של תור הזהב הישראלי-טורקי, ישבתי עם חברי באי היווני לסבוס, ולטשנו עיניים לעבר השני של הים, שם ניבטו אלינו חופי טורקיה. שלחנו הודעת אס-אם-אס לשני טורקים שהכרנו שנתיים קודם לכן בפאריס סופר צעיר וסוכנו הספרותי. השניים הזמינו אותנו לאיסטנבול ואירחו אותנו במשך שבועיים מרתקים, שבמהלכם התוודענו לעיר המסחררת הזאת ופגשנו אנשי ספרות, אקדמיה ואמנים מקומיים. אילולא נמנעתי מקלישאות אוריינטליות, הייתי אומר שזאת היתה הכנסת האורחים הנדיבה והיפה ביותר שלה זכיתי בחיי.

מי שחושב שתל אביב אינה נחה לרגע, צריך לנסוע לקונסטנטינופול כדי להבין חוסר מנוחה מהו. המבקרים באיסטנבול סובבים בה הלומים, כמי שהגיעו מפרובינציה נידחת אל תרבות עשירה ומפוארת. והרי זה ההיפך המוחלט מהמכלאות הקלסטרופוביות של הנופשים בנוסח "הכל כלול". אלא שבעבור רוב הישראלים, טורקיה היתה תמיד טובה רק לקזינו, לבטן-גב ולשופינג.

עד שהוגדרו כאויבי העם זכו הטורקים אצלנו ליחס סלחני וצבוע, בשל העובדה שהם אמנם מוסלמים, אבל לפחות אינם ערבים. את התחמושת התרבותית שלנו אנחנו שומרים לשיתופי פעולה עם מדינות מערב אירופה ועם ארצות הברית. בשבועות האחרונים נדמה שהפרנויה, הפחד מהזר ושנאת הזר, ובמיוחד האמונה המושרשת מלידה בכל ישראלי כי "כל העולם נגדנו" ו"כולם אנטישמים" כל אלה מקבלים אצלנו ממדים מפלצתיים ומסוכנים. זה הזמן להתעורר סופרים, משוררים, מוסיקאים, אמנים, אנשי אקדמיה ותרבות, ולנסות לשנות משהו בדעת הקהל בישראל ובטורקיה, לפני שנמצא את עצמנו משכשכים במי האפסיים העכורים של מדינת "הכול כלול".

הכותב הוא סופר וממייסדי מכון "אודסה" לתרבות עברית קוסמופוליטית

על ספרות בכנסת ועל שפיכת זרע לבטלה

יום שני, 29 ביוני, 2009

שוו לנפשכם לרגע מה היה קורה אילו בחר דב חנין לקרוא דווקא את שירו הלאומני של אצ"ג, או לו קרא אורי אורבך, נניח, את שיר האהבה שכתב אהרון שבתאי לטלי פחימה?

 

הרשימה הופיעה – בגרסה מעט מקוצרת – במוסף הספרות, 7 לילות, ידיעות אחרונות, 26.06.2009

אברהם שטרן ("יאיר")

 

"שילוב של פוליטיקה בספרות", כתב פעם הסופר הצרפתי סטנדל, "כמוהו כיריית אקדח בעיצומו של קונצרט". אבל מה קורה כאשר תופסים בגרונהּ של הספרות ומשליכים אותה לזירה הפוליטית? התשובה, כפי שאפשר היה ללמוד מאירוע "הצעה לספר", שנערך בכנסת לרגל שבוע הספר העברי: (כמעט) שום דבר.
 
ביום ג' שעבר המה טרקלין שָגאל במשכן הכנסת מבַקרים. על השולחנות מימין לבמה עמדו מגשי בורקס וכוסות מיץ תפוזים. בין הספסלים הערוכים כבר שוטטו חיילות וחיילות והמתינו לתחילת האירוע, שבו עמדו חמישה-עשר שרים וחברי כנסת לקרוא קטעי ספרות לפי בחירתם.
 
אירוע "הזמנה לספר" לא נועד להיות אירוע פוליטי. למעשה, היה זה אירוע א-פוליטי במפגיע. כמעט כל הקוראים עלו לבמה באיפוק מפוהק וקראו ללא נפנופי ידיים, לא הגבהת קול. אדרבה: כולם היו ממלכתיים מאוד, מתורבתים מאוד. ואם הם קראו כפי שקראו, הרי זה בדיוק משום כך: כי הם תופסים את הספרות כזירה מתורבתת, משמימה ודהויה.
 
ולא שחסרו שם טקסטים פוליטיים. ח"כ אורי אורבך, יוזם האירוע, קרא קטע מתוך רומן המתנחלים המדובר, "תריס" של אמילי עמרוסי. אורבך הוא פוליטיקאי מיומן, ומי כמוהו יודע שהצפוי הוא המוֹכר: המתנחלים יקראו ב"תריס" ויחשבו שהם מביטים בעצמם במראה, ואילו הלא-מתנחלים יקפצו על ההזדמנות המציצנית הזאת המוגשת להם באצטלה כוזבת של ספרות. בינתיים אפשר לנצל את ההזדמנות ולעשות קצת נפשות לרומן של דוברת מועצת יש"ע לשעבר.
 
"איננו עוסקים כאן השכם והערב רק בווכחנות ובפולמוסים", כתב יו"ר הכנסת, ראובן ריבלין בדברי הברכה שלו לאירוע. "הבסיס המאחד אותנו רב על המפריד, והתרבות – כפי שהיא משתקפת בעושר היצירה והשפה – היא אחד היסודות המהווים דֶבק איתן של החברה בישראל ושל נציגיה כאן במשכן". הנה כי כן, לפי ריבלין, במקומות אחרים פועלת הספרות לפעור פצעים בחברה, ואילו אצלנו, היהודים, היא נועדה לאחות וללכד.
 
בדרך לירושלים ערכנו בורסת הימורים קטנה בניסיון לנחש מה יקראו, וכמובן לא טעינו יותר מדי. דליה איציק קראה קטע טרחני על קשייו של המורה הישראלי מתוך "הטור השביעי" של אלתרמן; שרת התרבות והספורט, לימור לבנת, קראה שירים של נתן יונתן ושל לאה גולדברג; ח"כ אריה אלדד קרא בהטעמה אין-קץ קטעים משירו תאב-הדם של אורי צבי גרינברג, "קודש קודשים". ולזאת השיב דב חנין במלותיו של המשורר יהודה עמיחי: "מן המקום שבו אנו צודקים,/ לא יצמחו לעולם/ פרחים באביב". אבל כל זה היה צפוי וברור מאליו. שוו לנפשכם לרגע מה היה קורה אילו בחר דב חנין לקרוא דווקא את שירו הלאומני של אצ"ג, או לו קרא אורי אורבך, נניח, את שיר האהבה שכתב אהרון שבתאי לטלי פחימה?
 
ואף על פי כן היו כמה רגעים מעניינים יותר, רגעים של היפוך מפתיע. למשל, חברת הכנסת חנין זועבי מבל"ד, שקראה שיר פוליטי נוקב של אבות ישורון, ובו בין היתר השורות הבאות: "באת פעם להכרת פנים עם הערבים? שוֹאתנו/ בָּכינו, שואתם לא בָּכינו?". המהלך המרתק שעשתה זועבי היתה הבחירה בשירו של משורר עברי, היושב בגלותו בתל-אביב, ומבכה את הקיום היהודי שנקטע, את משפחתו שנגדעה ואת הכפר שלו שהוחרב. שורות כאלה, לו נאמרו ע"י ח"כ ערבי באולם המליאה, היו ודאי גוררות קריאות גנאי נמרצות מצד אנשי הימין. אבל לא כאן: כאן זו ספרות, אפשר להמשיך להתנמנם.
 
הפתעה נוספת סיפק מסעוד ע'נאים מסיעת רע"מ-תע"ל הלאומנית-מוסלמית, שבחר לקרוא דווקא מתוך "וכי נחש ממית?" של ישראל סגל: "המשגיח (…) האזין ואמר בקוצר רוח: 'תעשה תשובה. צריך לעשות תשובה'. אבל הוא לחש לעברו, 'מה הטעם. הרי בזוהר הקדוש כתוב במפורש שעל שפיכת זרע לבטלה אין תשובה. ואם כך, אנה אני בא?". זה היה בלי ספק משיאיו הסהרוריים של האירוע: ח"כ ערבי עומד בטרקלין שָׁגאל וקורא בעברית על בחור יהודי דתי המתענה בגלל שפיכת זרעו לבטלה.
 
ברגע משעשע נוסף זיכתה את הנוכחים לא אחרת מאשר ח"כ ציפי חוטובלי, שעלתה לבמה בסריג מתנחלות תכול ובתליון מנצנץ בצורת מגן-דוד. בתחילת דבריה היא הכריזה שדווקא בכנסת, מקום שבו "לא דבקה הילה אינטלקטואלית", צריך "לשאוב ממקום גבוה יותר". והיא הוסיפה לדבר עד שהתחשק להשיב לה במילותיו של עגנון מתוך הסיפור "תהילה" שהיא בחרה לבסוף לקרוא: "חבל על תינוקת זו, אם היא מבזבזת כל דבריה בילדותה, מה ישתייר לה לזקנתה".
 
אך סיימה חוטובלי את קריאתה, שבמהלכה הקפידה הקפדה יתרה על בניין הֵפעיל הנורא, ההולך ומתאזרח במקומותינו ("עד שלא יצאתי מירושלים לא הֵכרתי אותה", הטעימה חוטבלי את עגנון), ומייד זינקו לבמה כַּנר, כנרית ואקורדיוניסט, וביצעו את "ערב כחול עמוק" במקצב הפסודובלה. עיניו של הכנר התגלגלו אל הרקיע השביעי כמנהג הקדושות הנוצריות. מולו, בשורה הראשונה, ישבה ברגליים שלובות חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי, ואושר עילאי מאיר את פניה. וכשבא סוף-סוף הרגע שהכול חיכו לו ועלתה מיכאלי עלתה אל הבמה, היא קראה מתוך ספר ילדים חמור-סבר ודידקטי, שמטיף לשמירה על איכות הסביבה.
 
ח"כ ניצן הורוביץ חתם את קטעי הקריאה בשירהּ של רונה קינן, "כשהקוצים היו קוצים", מתוך כתב העת לספרות "הו!" (שהח"מ נמנה עם עורכיו): "אז היו המלחמות יפות,/ הקוצים היו קוצים והשוחות היו שוחות". השיר מסתיים בציטוט מתוך המנון הלח"י: "חיילים אלמונים הננו בלי מדים,/ מסביבנו אימה וצלמוות./ כולנו גוייסנו לכל החיים,/ משורה ישחרר רק המוות". וגם הציטוט הזה הוא היפוך: הסופר עמוס קינן, אביה של רונה קינן, הוא איש לח"י שהפך ללוחם שלום. ובשירהּ של ב
תו, המוות המשחרר שוב אינו מות גיבורים, אלא מותו העגום והבנאלי של זקן שבע ימים וחולה. שוב אין זו אפוא שורת הלוחמים, אלא שורת החיים שהתפכחו.
 
לסיום עלתה לבמה המשוררת אגי משעול ונשאה דברים מדויקים על כוחה של המטפורה. ולא אפשר היה שלא לחשוב על מטפורת הדֶבק שבה השתמש יו"ר הכנסת בדברי הברכה שלו, ועל התפקיד המאחה, המדכא כל-כך, שהוא מועיד לספרות. אלא שהדבק הממלכתי הזה של ריבלין אינו אלא פלסטר גדול המכסה לשווא על פצע מוגלתי: תחת הפלסטר רוחש הפצע ומבעבע, וסופו שיגיע לעצם. 
 

על לב של אבן ושלוש אימהות נטולות אימהוּת

יום ראשון, 6 באוגוסט, 2006

מאמר מאת נורית פלד אלחנן

את נורית פלד אלחנן פגשתי לראשונה לפני ארבע שנים בעיר אַרְל שבדרום צרפת. היה זה בבית המתרגמים הבינלאומי שבו מתארחים בכל שנה מְתרגמים מן השפה הצרפתית מכל העולם.

ידעתי שאביה של נורית, האלוף מתי פלד, היה ממקימי "הרשימה המתקדמת לשלום", וכי בתהּ, סמדר, נהרגה בפיגוע במדרחוב בירושלים בארבעה בספטמבר 1997. עדיין לא ידעתי שמדובר באשה חכמה וחריפה, שכל מילה היוצאת מפיה שקוּלה לאלפי מילים של פוליטיקאים, מוכשרים ככל שיהיו. המִפגש עם דיעותיה של נורית ועם ראיית העולם שלה הוא חזק כל כך, אולי דווקא בשל נסיבות חייה, ואולי פשוט משום שהיא מדברת כאֵם.  

בעקבות רשימה שפרסמתי בבלוג, שלח לי היום רמי אלחנן את המאמר הבא. שני בני הזוג פעילים חברתיים ופוליטיים: נורית משתתפת בכנסים ומפרסמת מאמרים, ואילו רמי עובר בין בתי ספר כדי להפריך את הטענה שלפיה "אין לנו פרטנר". מ"ס.

על לב של אבן ושלוש אימהות נטולות אימהוּת/

מאת נורית פלד אלחנן (אם שכולה "שמאלנית רדיקלית")

 
במאמרו בעיתון הבריטי INDEPENDENT, שפורסם ב- 31.07.06, זועק רוברט פיסק על מותם של הילדים בכאנא ואומר כי מי שאינו מזדעזע לנוכח הטבח הנורא שנעשה שם, מן הסתם במכוון, שהרי חיל האוויר הישראלי חוזר ואומר שהוא יורה למטרות מדויקות ומתוכננות היטב, הוא בעל לב של אבן. אכן, בזמן האחרון נראה שהעולם כולו בעל לב של אבן אך בעיקר מזעזע לב האבן של שלוש האימהות שהתראיינו למוסף הארץ ביום חמישי האחרון, ולב האבן של יצחק פרנקנטל, מייסד חוג ההורים השכולים הישראלי -פלסטיני למען שלום, פיוס וסובלנות, שפרסם ביום ה בבוקר הודעה בעשרות אלפי דולרים התומכת ב"מלחמה".

בעלי לב אבן הם הסופרים עמוס עוז וא.ב. יהושוע ובעלי לב אבן הם כל מי שמתענגים על שובם לחיק הקונצנזוס וההערצה האירוטית ל"בחורינו הגיבורים". שלוש האימהות שהתראיינו משתפכות על "כמה הוא היה יפה במדים" כשהן מדברות על ילדיהן שמתו על מזבח המגלומניה של אריק שרון בלבנון, או שנשארו חיים על מנת להמשיך ולהיות יפים במדים גם היום, כשהם טובחים ללא רחם בילדים ובנשים חסרי אונים כדי לשרת את מפגן הגבריות של אהוד אולמרט ועמיר פרץ, ואת תאוות ההרג וההרס של הרמטכ"ל. האימהות מצטנפות בחיקו החם והיוקד של צבא הכיבוש לישראל, ומדמיינות כיצד הוא מציל אותנו מאפשרות של "שחיטה" אם לא נגן על עצמנו.

מי האם בישראל שתקום ותפקח את עיני האימהות והאבות השכולים חסרי הלב ותאמר להם שאף אחד לא יפה במדים? אף אחד לא נחמד ב"מדי הברוטליות". מי האם שתקום ותאמר להם כי טובחי הילדים, המחריבים, השורפים, בניכם היפים הם ולא אחרים, ה"אפרוחים" שלכם, ה"יהלומים" שלכם. ילדיכם שהתחנכו במשך כל שנות בית הספר להטרופוביה, לשנאת הזר, לפחד מתמיד מן האחר ולאי-ראיית השכנים אלא כ"בעיה שיש לפתור" (ראה בר-נביא המאה העשרים). ולא סתם שוחטים הם ילדיכן, לא סתם טובחים, אלא בתמיכתה הנרגשת של אמא, בתמיכתו המלאה של אבא. בתמיכת כל העם הזה, העם היחיד שמותם של ילדים נכים אינו מזיז לו שריר אחד בגבה. עם שנוהר אחר רמטכ"ל שאינו חש דבר זולת קליק בכנף כשהוא מפיל פצצות על משפחות שלמות וכותש אותן למוות. איזו מילה גברית ומרטיטה היא המילה לכתוש. כמה טוב לכתוש "אותם". את מי בדיוק כותשים? זה לא ברור, לא לשלוש האימהות ולא לאף אחד אחר, רק התחושה קיימת, שהכתישה מרגיעה איכשהו את הפחד הנורא מן האחר, מזה שמעבר לגבול.

"אני היום חווה חוויה של שחיטה. יותר מאי פעם אני יודעת שאם צה"ל יחטוף וירוס למחרת לא תהיה מדינת ישראל". אומרת אחת האימהות, ומעלה במילה שחיטה את כל מה שהחדירו לנו במשך כל השנים עם "על השחיטה" של ביאליק. אבל צהל לא "יחטוף וירוס" כי צהל כבר מוכה וירוסים, בדיוק כמוכן, וירוסים שהמדען ריצ'רד דוקינס כינה "וירוסים של המוח", וירוסים שעוברים ממוחם של מבוגרים למוחם הרך של ילדים, ומעבירים להם את שתי המחלות הקשות ביותר של האדם: הרצון לנקמה אינסופית והצורך לשים תוויות על אנשים על מנת שלא לראותם כבני אדם אלא כקבוצות מאיימות. הוירוסים הללו, טוען דוקינס, משעבדים את כל המערכת לטובתם, כמו וירוסים של מחשב. הוא כתב זאת בקשר לדת הקתולית, אבל זה ההסבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו בהקשר לשלוש האימהות, לפרנקנטל וליתר המתענגים על החורבן והששים אלי קרב. וירוס הפחד מפני הזולת, וירוס שיכרון החושים למראה האש המאכלת בתים שלמים על יושביהם, וירוס ההערצה למדי-הברוטליות, לכוח. רק הוירוסים הללו יכולים להסביר את השאננות ושבעות הרצון של אזרחי ישראל למראה הגופות הקטנות היורדות אל ממלכת הילדים המתים הגדלה והולכת תחת רגלינו, מצטרפות לגופות ילדינו-אנו שמתו לקולות צהלת הקרב ועל מזבח תאוות הנקם של המבוגרים שהיו אמורים להשגיח עליהם ולחנכם לשלום. "לי כבר יש תחושה של אין מוצא. אני מבינה שרוצים אותנו בים. מה שלא נעשה רוצים אותנו בים", קובלת אורנה שמעוני. ואינה עוצרת לחשוב מי בעצם מוביל אותנו אל הים המפחיד הזה?
 
"זו מלחמה קיומית. מלחמה על החיים האמיתיים שלנו." אומרת אחת האימהות. בזה את צודקת. זוהי אכן מלחמה קיומית. ממשלת ישראל, שאין כמעט אחד מבין חבריה שאינו מצוי בחקירה משטרתית זו או אחרת, על שוחד, על גניבה או על הטרדה מינית, ממשלת עבריינים-לכאורה זו, שכולכם ששים לתמוך בה ולהתרפק עליה, אכן מביאה אותנו לאבדון. ביצר הבלתי נשלט של בכיריה להפגין את אונם הם משלחים במכות מחץ את כל הזרעים – זרעינו – ומשחיתים אותם לריק. לא את זרעיהם אימהות יקרות הם משחיתים, את זרעינו. כן, זו מלחמה על הבית, אך מי הורס את הבית אם לא חבורת נהנתנים זו?

"ולכן אני מרגישה שלמרות הכאב הנורא המלחמה הזאת היא צודקת והכרחית ונדרשת כדי להגן על החיים שלנו. ולכן אני חושבת שגם כאשר אנחנו מפנים מאות אלפים מבתיהם בלבנון זה לא רק נכון, זה מוסרי". מי בדיוק מפנה "מאות אלפים" מבתיהם?? ולאן מפנים אותם? ולמה הם לא מתפנים? האם הם אוהבים למות? או אולי אי- התפנותם היא חלק מהתעמולה ( מילה שתמיד מצטרפת לערבים אצלנו) של החיזבאללה? ולמה את אומרת "למרות הכאב הנורא" במאמר מוסגר? האם הכאב הנורא על מותם של ילדים אינו ראוי להוות משפט שלם כשהוא יוצא מפיה של אם? לא, כי הרי מדובר בילדים של אחרים? ומה בדיוק מוסרי כאן? האם יש עוד מוסר במדינת ישראל? מי מגלם אותו? מיהי הדמות המוסרית המובילה את העם קשה הלב הזה? אולי ילדיכן המתים, שהסברתן להם- אימהות נטולות אימהות – כי עליהם להקריב את חייהם למען צבא הכיבוש והרשע.
קולן של שלוש האימהות אינו קול אימהי. הוא קול של אימהות מעוותת, אבודה, מבולבלת וחולה. האם היהודייה, אמא קוראז', שמגינה על ילדיה בכל כוחה, האם שלא תוכל למצוא נחמה ומזור במות ילדיה של אם אחרת, נעלמה מארץ היהודים. נעלמה ואיננה.
 
 
נורית פלד-אלחנן ירושלים 1.8.06

וגם:

ראיון עם נורית פלד אלחנן

"אֵם", שיר המוקדש לנורית פלד אלחנן מאת דורי מנור, מתוך הספר "בריטוֹן" (הוצאת אחוזת בית, 2005) .

 

לא סקאל ספורט ולא נעליים – הסבר קצר

בלילה האחרון לפסטיבל, ניגש אלי בַפאב אחד המשוררים, בחור צעיר שנושא את נס המאבק המזרחי. הוא שאל שאלה שהציקה לו כבר כמה ימים: "תגיד, משפחת סקאל העשירה מממנת אותך כדי שתוּכל לכתוב?"

בלזק והחיים ללא טלויזיה

היחס של ישראלים לאנשים שאין להם טלויזיה, מזכיר לי משפט שכתב בלזק בספרו "סֶזָאר בִּירוֹטוֹ". בלזק תיאר את היחס שאמנים זוכים לו מצידם של סוחרים. הוא כתב שהמבט שבו מתבונן סוחר באמן הוא מבט שיש בו תערובת של אימה, של חמלה ושל סקרנות.

על הכאב של הארץ, מכוני כושר ואהבת הבדידות

כמה אומלל, כך חשבתי לעצמי, לחזור למולדת אחרי שש שנים בחו"ל – ישר למלחמה. נזכרתי בביטוי הצרפתי: Mal du Pays (מילולית: "הכאב של הארץ"), שפירושו עֶצב וקשיי הסתגלות של מי שעקר ממקום אחד למקום אחר. קשיי הסתגלות של אותו עוקֵר מוצאים ביטוי בתחושת נוסטלגיה או מלנכוליה, ולעתים תוקף אותו דיכאון.

"איזה מין דבר זה, להיות פרסי?"

באחת המסיבות של אוליבייה, פנה אלַי אחד הנוכחים ואמר: "יש לך קצת מבטא". הוא בחן אותי למשך שניה נוספת, ואז שאל בחיוך: "אתה לא צרפתי? מעניין…". באותו רגע נזכרתי במכּרה שלי, אישה ממוצא הונגרי, שחיה בפריז למעלה מעשרים שנה. היא סיפרה לי שהיא שומעת את המשפט הזה בכל יום: "יש לך קצת מבטא!". 

על הגמר הגדול, מעדניות ריקות ושעון החורף של הפרולטריון

מדאם לה-גיד, בעלת המלון, היתה אישה תמירה כבת שישים, שעל ראשה מתנוססת תסרוקת מטופחת בצֶבע בז'. היו לה ראש זעיר, גוף מוצק וקול צווחני. בניגוד אליה, בעלה – יהודי ממוצא אלגי'ראי – היה אדם חייכני ושתקן. לפעמים הרגשתי שלא נעים לו ממני, וידעתי היטב למה. הסיבה היתה נעוצה ברעייתו, בעלת המלון – גברת מקסימה שיש לה מידה רעה אחת: קמצנוּת.

בגנות הגילוי הנאות

אני מציע לכל קוראת או קורא בבלוג לחשוֹד. כן, יש בפירוש לחשוד בכל אדם ששמו מופיע בבלוג שלי: אולי פלונית-אלמוני שאני מהלל את שירתה, צעדה איתי יד ביד ביום הראשון לכיתה א'? אולי אלמוני-פלונית שכּתב מאמר מצוין, עומד איתי בקשרי חברות יותר או פחות קרובים?

יישור שורות

הטקסט שכתב שיינפלד בעד הלחימה בלבנון ובעזה הוא שיר לפי כל הכּללים שלמדנו בבית הספר: הוא כתוב בשורות קצוצות; הוא חרוז, שקול ומנוקד. יתר על כן: הוא מתייחס לשירו של ביאליק "ברכּת עם". אין ספק, זהו שיר. ואיך מכַנים אדם הכותב שירים? הלוא זהו משורר.

במבצע: צלֶקת צלב, זוג אופניים ושלוש בריכות!

הייתי חומק לשעה קלה מהחמאם, יורד לבריכה עטוף בחלוק הרחצה, פושט את החלוק וצולל למים, ואז גומא את שבעה-עשר המטרים מצד לצד כמו דג זהב. מחוץ לקו המים כבר ארבָה לי הבת של הקוֹנְסִיֶירְז', ילדה נמוכה ומדושנת, שכל שעות היום היתה רובצת בבריכה ורק דבר אחד מעסיק אותה: הצלֶקת שלי.

"ארזת לבד?" – תרגילי סגנון

מילעיל: סוכנת מֶנע הפיגוע שואלת נוסע בעֶרב: "ארזת בידיך?" והעלם משמיע: "בטח". תכף מבררת הסוכנת: "סטטוס מזוודֶת הסמסונַייט הבוקר?" הנוסע: "היינו יחד בחדר". "קיבלת חפץ לשנֵּע?" שואלת סוכנת המנע, והנוסע מתרתח: "חלילה!" הסוכנת מפרטת: "סֵפר, סרט, חוברת והלאה…" – "חלילה!" – "ונשק: תער, רֶסס דמע, להב ציפורניים והלאה…" – "להב ציפורניים." – "במטותא: הלהב – לבטן הג'מבו." – "קיבלתי." – "לקחתָּ חפץ מנוסע? שמא נוּצלת לפיגוע?" מבררת סוכנת המנע, והנוסע: "השתגעתי?" סוכנת המנע, חרד"לניקית מיש"ע, מוסרת ניירת וכרטסת, ומסכמת: "בסייעתא דשמיא, תטוסו ברוגע, ותגיעו הביתה בסבבה!"

"המילה האחרונה של דודה חבצלת" – סיפור קצר מתוך הגליון השלישי של "הו!"

"מומו," אמרה שוב דודה חבצלת, ונראה היה שהפעם היא מנסה לומר משהו. חשתי את אצבעותיה מתהדקות סביב אצבעותי. ניחוח חריף של זיעה עלה מִגופה וסיחרר את ראשי. "מומו," אמרה דודה חבצלת בפעם השלישית, ושאלתי את עצמי אם זה כל מה שהיא מסוגלת לומר. הן לפעמים נוטל אלוהים את כל המילים מפיו של אדם ומותיר לו רק מילה או שתיים, שהוא מוסיף ומגלגל כמין שבועה אחרונה, שוב ושוב, עד שנשמתו יוצאת. האם זה כל מה שיכולה דודה חבצלת להגות? מומו? 

ישראלי סמוי בברלין או: הרקומבינציה של המזרחים

כשהציעו לי לעבוד ב"ועידת התביעות", הרמתי גבה. שואה? מה לי ולשואה? והלוא מוצאי במשפחה ספרדית, ואפילו לא מיוון או מאלג'יריה. הדבר הקרוב ביותר לטראומת  שואה שספגתי בבית, היה סיפוריה של סבתי על התקופה שבה ישבו בני המשפחה בקהיר, ושִקשקו מכיבושיו של זה-שלא-מזכירים-את-שמו ימח שמו. בהשוואה להרבה ישראלים שאני מכיר, מדובר במשחק ילדים.

 מה לך וליידיש

דבּר אל העצים והאבנים. אבי כמו בלע את לשונו וחזר להתעסק בשרשרת הסוררת, להלחים את חלקיה זה לזה לבל יתלשו ממקומם ויפלו מן הצוואר. עזבתי אותו וחזרתי לענייני. בשעה שש וחצי בערב הוא העיף מבט בשעון ואמר לי: "סַקֶר אִיל דִיקֶה", כלומר, בתרגום חופשי, "סגור את הבאסטה" בערבית.

 

 

יומני מדריד 2007

יום לפני הנסיעה חשבתי לעצמי שזה מעשה טירוף ממש, לעזוב את שדרות רוטשילד ואת ג'וז ולוז ואת מכון הכושר "מעֵבר" ואת שרה מ"חותם" בשיינקין, לזנוח את החיפושית שלי במקום החניה ברחוב מזא"ה, להיעדר מהחנות המשפחתית ומכל בתי הקפה המזדמנים, ובמיוחד להיעדר מן הים, בסוף הקיץ.

קצת פחות אהבה, בבקשה.

יום ראשון, 6 באוגוסט, 2006

"סולידריות חברתית: הגעתם לדף שעדיין איננו קיים" (מתוך אתר "ויקיפדיה" בעברית)

 

זה התחיל במדור תושבים חוזרים בקונסוליה של ישראל בפריז. שאלתי מה ההליכים שעלי לעבור כדי להשיג תעודת "תושב חוזר" (ובזכותה להטיס 100 ק"ג בלי לשלם אובר וו'ייט). מייד פוקססו אלַי כל הטפסים. אלא שמכשיר הפקס שלי לא היה תקין. מייד הציעה עובדת הקונסוליה, בחורה ישראלית, לסרוק עבורי את הטפסים מביתהּ, בתום יום העבודה. אחר הצהריים כבר היו הטפסים סרוקים, ולמחרת התקשרה אלי עובדת הקונסוליה והשאירה הודעה ובה מספר הטלפון הפרטי שלה, לבירורים נוספים. 
 

Enguerrand QUARTON (1420-1466), La Pietà de Villeneuve-lès-Avignon, Musée du Louvre

זה המשיך במדור תושבים חוזרים בישראל, שם ניתן לי מִספר הטלפון הנייד של אחראית המדור, שהפצירה בי להתקשר אליה בנוגע לכל שאלה. זה המשיך במשרדי המכס, ואז בביטוח לאומי, ובעירייה, ובכל החברות הפרטיות (היתה חברת טלפון שהציעה מין מבצע שלפיו הסתבר שלמעשה הם אלה שחייבים לי כסף). לבסוף הגעתי למשרדי השומה החדשים, במגדל האימתני שבצומת עזריאלי.
 
התיישבתי מול פקיד השומה, ש"'סניק כבן ארבעים. הוא נטל טופס, ובעודו ממלא את פרטַי האישיים, שאל מה אני עושה. עניתי שאני כותב מאמרים בעיתון "הארץ", ושאני עומד להוציא לאור סֵפר. פקיד השומה זקף את ראשו מעל הטופס, ובעיניו כבר יכולתי לזהות את המבט הזה, שהוא שילוב של אימה, של חמלה ושל סקרנות (ראה בלזק והחיים ללא טלויזיה).
 
היה ניכר שפּקיד השומה ואני, איך לומר, איננו מאותו הצד של המפה הפוליטית, איננו מאותו המילייה, איננו מאותו הצד של הקשת או איך שלא יקראו לזה. הרגשתי שאין בינינו קליק, אם אפשר לנסח את זה כך. ואף על פי כן, הטיפול בענייני היה לעילא ולעילא. אין בכוונתי להיסחף: זה לקח זמן, נשלחתי להתקשר למעסיקים השונים ולברר את מספר תיק הניכויים שלהם, וכל העסק לווה באנחות מלוא החזה. אבל בתום הטיפול, יצאתי מהמשרד ובידי כל האישורים הדרושים. בתור מישהו שבקושי רב צָלח את כל המגעים הבירוקרטיים בצרפת, אני יכול להעיד שזה היה מִשחק ילדים.

ומדוע אני מספר את כל זה? משום שהסולידריות-לכאורה הישראלית, אותה תפיסה שלפיה "כל ישראל חברים" שיש בה לא מעט מן הפרדוקס, פשוט מוציאה אותי מדעתי. 
 
מי שמגיע לישראל מצרפת, נדהם מהיחס שהוא זוכה לו כאן. מצד אחד, כל דבר שתבקש מישראלי יזכה מייד לתשובה נחרצת: "לא". אבל בסופו של דבר, תמיד תשיג את מבוקשך, מופרך ככל שיהיה. ואילו בצרפת, המעגלים כולם יובילו בהכרח לתשובה הנחרצת: "לא!". ואז דבר כבר לא יעזור לך.
 
בבתי הקפה התל אביביים, הסועדים מזעיקים את המלצר בעבוּר כל גרגר קינואה שלא מתיישב עם האידאה שהיתה להם כשהזמינו את המנה. השיא היה באחת ממסעדות הדגים: אחד הסועדים דרש להחליף את המנה של בנו בן החמש-עשרה – שעדיין לא טעם מן המנה – משום ש"הלוּק לא נראה לו", כדבריו. למותר לציין שהמלצר הבין ללבו של הנער, ורץ להחליף את המנה.
 
קפיטליזם? תודעת שירות מפותחת? הלקוח תמיד צודק? לא רק, חברים, הלוא זאת הפסיאודו-סולידריות! כשאתה צועד ברחובות פריז, ניו יורק או לונדון, אתה הרי יודע שאם תיפול על המדרכה, מאוד סביר שכּל העוברים והשבים ידרכו עליך וימשיכו הלאה בדרכם. ואילו אצלנו, אם חס וחלילה תמעד, מייד ייגשו אליך, יזמינו אמבולנס, יחזיקו את היד שלך כל הדרך לבית החולים, יסעדו את מיטתך, ואם יהיה לך מזל גם תופיע במהדורת חדשות הערב עם האזרח החביב שהציל אותך. 

אבָל, וכאן האבל הגדול, איפה כל הסולידריות הזאת כשמגיעים לקלפי? היכן מתחבאת הסולידריות המרהיבה הזאת כשצריך לצאת ולהפגין בשביל החלשים? בשביל המיעוטים? נגד מדיניות הממשלה כשצריך?
 
"עד כאן", אנחנו אומרים. "תנו לנו לשבת בשקט מול הטלויזיה. אלה לא הַזמנים לפילוג בעם. זה הזמן לסולידריות. זה מצב חירום".
 
אבָל, סליחה, מתי היה מצב שלא היה מצב חירום במדינה הזאת? ומתי הזמן להפגין, אם לא עכשיו? ואיך קורה שכּולם משאירים טיפ מכובד למלצרית, אבל דופקים אותה בקלפי? ומדוע העניים מצביעים לנתניהו? ואיך כולם שותקים, כל הזמן שותקים?
 
אחים יקרים, הגיע הזמן להבין שמדינה זה לא משפחה. לא צריך לאהוב את כולם, לא חייבים לשֶבת עם מי שאוהבים ועם מי שלא אוהבים סביב שולחן ליל הסדר. אם את רואה מישהו בוכה ברחוב, את לא חייבת לשאול אותו מה קרה. אבל ייתכן שאותו אדם לא יבכה, אם בבחירות הקרובות תחשבי גם עליו לפני שתשלשלי את הפתק לקלפי. לא מעט צרפתים יסרבו לתת יורו לקבצן, אבל ייצאו בשמחה להפגין בשבילו ברחובות.
 
קצת פחות אהבה, זה מה שדרוש לנו. מעט פחות מאותה סולידריות דביקה ומזויפת כמו שתי דודות יריבוֹת שמנשקות אחת את השניה על הלחי בערב ראש השנה.

ובמקום זאת, קמצוץ חמלה, אם אפשר.

Merci.

רשימות נבחרות:

לא סקאל ספורט ולא נעליים – הסבר קצר

בלילה האחרון לפסטיבל, ניגש אלי בַפאב אחד המשוררים, בחור צעיר שנושא את נס המאבק המזרחי. הוא שאל שאלה שהציקה לו כבר כמה ימים: "תגיד, משפחת סקאל העשירה מממנת אותך כדי שתוּכל לכתוב?"

בלזק והחיים ללא טלויזיה

היחס של ישראלים לאנשים שאין להם טלויזיה, מזכיר לי משפט שכתב בלזק בספרו "סֶזָאר בִּירוֹטוֹ". בלזק תיאר את היחס שאמנים זוכים לו מצידם של סוחרים. הוא כתב שהמבט שבו מתבונן סוחר באמן הוא מבט שיש בו תערובת של אימה, של חמלה ושל סקרנות.

על הכאב של הארץ, מכוני כושר ואהבת הבדידות

כמה אומלל, כך חשבתי לעצמי, לחזור למולדת אחרי שש שנים בחו"ל – ישר למלחמה. נזכרתי בביטוי הצרפתי: Mal du Pays (מילולית: "הכאב של הארץ"), שפירושו עֶצב וקשיי הסתגלות של מי שעקר ממקום אחד למקום אחר. קשיי הסתגלות של אותו עוקֵר מוצאים ביטוי בתחושת נוסטלגיה או מלנכוליה, ולעתים תוקף אותו דיכאון.

"איזה מין דבר זה, להיות פרסי?"

באחת המסיבות של אוליבייה, פנה אלַי אחד הנוכחים ואמר: "יש לך קצת מבטא". הוא בחן אותי למשך שניה נוספת, ואז שאל בחיוך: "אתה לא צרפתי? מעניין…". באותו רגע נזכרתי במכּרה שלי, אישה ממוצא הונגרי, שחיה בפריז למעלה מעשרים שנה. היא סיפרה לי שהיא שומעת את המשפט הזה בכל יום: "יש לך קצת מבטא!". 

על הגמר הגדול, מעדניות ריקות ושעון החורף של הפרולטריון

מדאם לה-גיד, בעלת המלון, היתה אישה תמירה כבת שישים, שעל ראשה מתנוססת תסרוקת מטופחת בצֶבע בז'. היו לה ראש זעיר, גוף מוצק וקול צווחני. בניגוד אליה, בעלה – יהודי ממוצא אלגי'ראי – היה אדם חייכני ושתקן. לפעמים הרגשתי שלא נעים לו ממני, וידעתי היטב למה. הסיבה היתה נעוצה ברעייתו, בעלת המלון – גברת מקסימה שיש לה מידה רעה אחת: קמצנוּת.

בגנות הגילוי הנאות

אני מציע לכל קוראת או קורא בבלוג לחשוֹד. כן, יש בפירוש לחשוד בכל אדם ששמו מופיע בבלוג שלי: אולי פלונית-אלמוני שאני מהלל את שירתה, צעדה איתי יד ביד ביום הראשון לכיתה א'? אולי אלמוני-פלונית שכּתב מאמר מצוין, עומד איתי בקשרי חברות יותר או פחות קרובים?

יישור שורות

הטקסט שכתב שיינפלד בעד הלחימה בלבנון ובעזה הוא שיר לפי כל הכּללים שלמדנו בבית הספר: הוא כתוב בשורות קצוצות; הוא חרוז, שקול ומנוקד. יתר על כן: הוא מתייחס לשירו של ביאליק "ברכּת עם". אין ספק, זהו שיר. ואיך מכַנים אדם הכותב שירים? הלוא זהו משורר.

במבצע: צלֶקת צלב, זוג אופניים ושלוש בריכות!

הייתי חומק לשעה קלה מהחמאם, יורד לבריכה עטוף בחלוק הרחצה, פושט את החלוק וצולל למים, ואז גומא את שבעה-עשר המטרים מצד לצד כמו דג זהב. מחוץ לקו המים כבר ארבָה לי הבת של הקוֹנְסִיֶירְז', ילדה נמוכה ומדושנת, שכל שעות היום היתה רובצת בבריכה ורק דבר אחד מעסיק אותה: הצלֶקת שלי.

"ארזת לבד?" – תרגילי סגנון

מילעיל: סוכנת מֶנע הפיגוע שואלת נוסע בעֶרב: "ארזת בידיך?" והעלם משמיע: "בטח". תכף מבררת הסוכנת: "סטטוס מזוודֶת הסמסונַייט הבוקר?" הנוסע: "היינו יחד בחדר". "קיבלת חפץ לשנֵּע?" שואלת סוכנת המנע, והנוסע מתרתח: "חלילה!" הסוכנת מפרטת: "סֵפר, סרט, חוברת והלאה…" – "חלילה!" – "ונשק: תער, רֶסס דמע, להב ציפורניים והלאה…" – "להב ציפורניים." – "במטותא: הלהב – לבטן הג'מבו." – "קיבלתי." – "לקחתָּ חפץ מנוסע? שמא נוּצלת לפיגוע?" מבררת סוכנת המנע, והנוסע: "השתגעתי?" סוכנת המנע, חרד"לניקית מיש"ע, מוסרת ניירת וכרטסת, ומסכמת: "בסייעתא דשמיא, תטוסו ברוגע, ותגיעו הביתה בסבבה!"

"המילה האחרונה של דודה חבצלת" – סיפור קצר מתוך הגליון השלישי של "הו!"

"מומו," אמרה שוב דודה חבצלת, ונראה היה שהפעם היא מנסה לומר משהו. חשתי את אצבעותיה מתהדקות סביב אצבעותי. ניחוח חריף של זיעה עלה מִגופה וסיחרר את ראשי. "מומו," אמרה דודה חבצלת בפעם השלישית, ושאלתי את עצמי אם זה כל מה שהיא מסוגלת לומר. הן לפעמים נוטל אלוהים את כל המילים מפיו של אדם ומותיר לו רק מילה או שתיים, שהוא מוסיף ומגלגל כמין שבועה אחרונה, שוב ושוב, עד שנשמתו יוצאת. האם זה כל מה שיכולה דודה חבצלת להגות? מומו? 

ישראלי סמוי בברלין או: הרקומבינציה של המזרחים

כשהציעו לי לעבוד ב"ועידת התביעות", הרמתי גבה. שואה? מה לי ולשואה? והלוא מוצאי במשפחה ספרדית, ואפילו לא מיוון או מאלג'יריה. הדבר הקרוב ביותר לטראומת  שואה שספגתי בבית, היה סיפוריה של סבתי על התקופה שבה ישבו בני המשפחה בקהיר, ושִקשקו מכיבושיו של זה-שלא-מזכירים-את-שמו ימח שמו. בהשוואה להרבה ישראלים שאני מכיר, מדובר במשחק ילדים.

 מה לך וליידיש

דבּר אל העצים והאבנים. אבי כמו בלע את לשונו וחזר להתעסק בשרשרת הסוררת, להלחים את חלקיה זה לזה לבל יתלשו ממקומם ויפלו מן הצוואר. עזבתי אותו וחזרתי לענייני. בשעה שש וחצי בערב הוא העיף מבט בשעון ואמר לי: "סַקֶר אִיל דִיקֶה", כלומר, בתרגום חופשי, "סגור את הבאסטה" בערבית.

 

 

יומני מדריד 2007

יום לפני הנסיעה חשבתי לעצמי שזה מעשה טירוף ממש, לעזוב את שדרות רוטשילד ואת ג'וז ולוז ואת מכון הכושר "מעֵבר" ואת שרה מ"חותם" בשיינקין, לזנוח את החיפושית שלי במקום החניה ברחוב מזא"ה, להיעדר מהחנות המשפחתית ומכל בתי הקפה המזדמנים, ובמיוחד להיעדר מן הים, בסוף הקיץ.

בעקבות הפַנזין האבוד של אורי

יום חמישי, 27 ביולי, 2006

 

אורי אילון הוא עיתונאי ואקטיביסט, חבר ב'אנרכיסטים נגד גדרות' וב'כביסה שחורה'. לפני שנה הוא שלח אלי את הפַנזין שלו, ששמו 'החיים כנמשל'. מדובר בקבוצת דפים שכּריכתם ורודה, והם מצולמים במכונת צילום ומהודקים בסיכות שדכן. הפנזין של אורי היה מונח על השולחן שלי במשך חודשים ארוכים כמו סוג של קמע. כשעזבתי את פריז, ארזתי את הפנזין עם שאר החפצים, ושלחתי אותו במכולה גדולה ממרסיי לאשדוד.

פלייר של הארגון האנרכו-קווירי כביסה-שחורה

אלוהים יודע היכן נמצא היום הפנזין הקטן של אורי. יש דברים שארזתי בתוך קופסאות שהנחתי בתוך קופסאות שבתוך קופסאות, ומאז שהגיע המשלוח מנמל אשדוד עדיין לא התפניתי למשחק הבבושקות המתיש הזה, שבּו אוציא את הדברים מהקופסאות ואמיין אותם. כל חיי בשש השנים האחרונות מקופלים בקופסאות הללו.

הפַנזין של אורי היה הפנזין הראשון שקראתי. אני זוכר שמעֶבר לַכתבות המעניינות (ראיון שערך אורי עם אמו, מדריך לאיסוף אוכל חינם בתל אביב, מדריך לנחדר המתחיל, סקירה על אנרכיזם ועוד), מאוד התלהבתי מהמחתרתיות של הז'אנר. לרגע שאלתי את עצמי אם גם אני רוצה להוציא פנזין, אבל מהר מאוד קיבלתי רגליים קרות. 

הסיבה היתה הערה שהופיעה בפנזין, בנוסח: "כל הזכויות אינן שמורות". הפנזין, מעצם הגדרתו, ממילא שולל כל זכות לקניין, וכך כל אחד יכול לעשות עם הטקסטים כרצונו.
כקורא, ההערה הזאת היתה חשובה וטובה בעיני. הרי אני בעד שיתוף קבצים ברשת, לדוגמא, ותמיד אעדיף את הכיס הריק של אנשים כמוני על פני האינטרסים של חברות תקליטים ציניות המנצלות את האמנים ואת המאזינים. אבל ככותב, פשוט לא יכולתי להשלים עם העובדה שכל אחד יוכל לעשות מה שהוא רוצה עם הדברים שאכתוב.

נדמה לי שמטרתו של אורי כבר הושגה. כמעט כל כתבה בפנזין שלו (לדוגמה, מאמר שבּו הוא מספר מדוע אין לו כרטיס אשראי) גרמה לי לחשוב מחדש על דברים שעד אז היו מובנים מאליהם לגבי. אבל מכאן ועד לבחירה לִחיות כפי שחי אורי, הדרך אינה קצרה. הסתבר לי שאני, מה לעשות, זקוק לכיתוב: "כל הזכויות שמורות" תחת הטקסטים שלי. בתור מישהו שאין לו דירה, לא רכב ואפילו לא טלויזיה, אמרתי לעצמי שהקניין היחיד שיש לי בחיים הוא הקניין הרוחני.

גם שאלתי את עצמי אם אתר NRG ביקש מאורי רשות לפני שפירסם את "המדריך לנחדר המתחיל". יכול להיות שכן ויכול להיות שלא. אם התשובה שלילית, המשכתי להרהר, האם אורי היה מעוניין לפרסם את המדריך שלו ב- NRG דווקא? ייתכן שלא. אבל מה שעוד סביר הוא שרוב השאלות הללו פשוט לא מעסיקות את אורי אילון. 

וגם:

"גוף הראיות" מאת אורי אילון

קוויראפשן 2006

רשימות נוספות:

לא סקאל ספורט ולא נעליים – הסבר קצר

בלילה האחרון לפסטיבל, ניגש אלי בַפאב אחד המשוררים, בחור צעיר שנושא את נס המאבק המזרחי. הוא שאל שאלה שהציקה לו כבר כמה ימים: "תגיד, משפחת סקאל העשירה מממנת אותך כדי שתוּכל לכתוב?"

בלזק והחיים ללא טלויזיה

היחס של ישראלים לאנשים שאין להם טלויזיה, מזכיר לי משפט שכתב בלזק בספרו "סֶזָאר בִּירוֹטוֹ". בלזק תיאר את היחס שאמנים זוכים לו מצידם של סוחרים. הוא כתב שהמבט שבו מתבונן סוחר באמן הוא מבט שיש בו תערובת של אימה, של חמלה ושל סקרנות.

על הכאב של הארץ, מכוני כושר ואהבת הבדידות

כמה אומלל, כך חשבתי לעצמי, לחזור למולדת אחרי שש שנים בחו"ל – ישר למלחמה. נזכרתי בביטוי הצרפתי: Mal du Pays (מילולית: "הכאב של הארץ"), שפירושו עֶצב וקשיי הסתגלות של מי שעקר ממקום אחד למקום אחר. קשיי הסתגלות של אותו עוקֵר מוצאים ביטוי בתחושת נוסטלגיה או מלנכוליה, ולעתים תוקף אותו דיכאון.

"איזה מין דבר זה, להיות פרסי?"

באחת המסיבות של אוליבייה, פנה אלַי אחד הנוכחים ואמר: "יש לך קצת מבטא". הוא בחן אותי למשך שניה נוספת, ואז שאל בחיוך: "אתה לא צרפתי? מעניין…". באותו רגע נזכרתי במכּרה שלי, אישה ממוצא הונגרי, שחיה בפריז למעלה מעשרים שנה. היא סיפרה לי שהיא שומעת את המשפט הזה בכל יום: "יש לך קצת מבטא!". 

על הגמר הגדול, מעדניות ריקות ושעון החורף של הפרולטריון

מדאם לה-גיד, בעלת המלון, היתה אישה תמירה כבת שישים, שעל ראשה מתנוססת תסרוקת מטופחת בצֶבע בז'. היו לה ראש זעיר, גוף מוצק וקול צווחני. בניגוד אליה, בעלה – יהודי ממוצא אלגי'ראי – היה אדם חייכני ושתקן. לפעמים הרגשתי שלא נעים לו ממני, וידעתי היטב למה. הסיבה היתה נעוצה ברעייתו, בעלת המלון – גברת מקסימה שיש לה מידה רעה אחת: קמצנוּת.

בגנות הגילוי הנאות

אני מציע לכל קוראת או קורא בבלוג לחשוֹד. כן, יש בפירוש לחשוד בכל אדם ששמו מופיע בבלוג שלי: אולי פלונית-אלמוני שאני מהלל את שירתה, צעדה איתי יד ביד ביום הראשון לכיתה א'? אולי אלמוני-פלונית שכּתב מאמר מצוין, עומד איתי בקשרי חברות יותר או פחות קרובים?

יישור שורות

הטקסט שכתב שיינפלד בעד הלחימה בלבנון ובעזה הוא שיר לפי כל הכּללים שלמדנו בבית הספר: הוא כתוב בשורות קצוצות; הוא חרוז, שקול ומנוקד. יתר על כן: הוא מתייחס לשירו של ביאליק "ברכּת עם". אין ספק, זהו שיר. ואיך מכַנים אדם הכותב שירים? הלוא זהו משורר.

במבצע: צלֶקת צלב, זוג אופניים ושלוש בריכות!

הייתי חומק לשעה קלה מהחמאם, יורד לבריכה עטוף בחלוק הרחצה, פושט את החלוק וצולל למים, ואז גומא את שבעה-עשר המטרים מצד לצד כמו דג זהב. מחוץ לקו המים כבר ארבָה לי הבת של הקוֹנְסִיֶירְז', ילדה נמוכה ומדושנת, שכל שעות היום היתה רובצת בבריכה ורק דבר אחד מעסיק אותה: הצלֶקת שלי.

"ארזת לבד?" – תרגילי סגנון

מילעיל: סוכנת מֶנע הפיגוע שואלת נוסע בעֶרב: "ארזת בידיך?" והעלם משמיע: "בטח". תכף מבררת הסוכנת: "סטטוס מזוודֶת הסמסונַייט הבוקר?" הנוסע: "היינו יחד בחדר". "קיבלת חפץ לשנֵּע?" שואלת סוכנת המנע, והנוסע מתרתח: "חלילה!" הסוכנת מפרטת: "סֵפר, סרט, חוברת והלאה…" – "חלילה!" – "ונשק: תער, רֶסס דמע, להב ציפורניים והלאה…" – "להב ציפורניים." – "במטותא: הלהב – לבטן הג'מבו." – "קיבלתי." – "לקחתָּ חפץ מנוסע? שמא נוּצלת לפיגוע?" מבררת סוכנת המנע, והנוסע: "השתגעתי?" סוכנת המנע, חרד"לניקית מיש"ע, מוסרת ניירת וכרטסת, ומסכמת: "בסייעתא דשמיא, תטוסו ברוגע, ותגיעו הביתה בסבבה!"

"המילה האחרונה של דודה חבצלת" – סיפור קצר מתוך הגליון השלישי של "הו!"

"מומו," אמרה שוב דודה חבצלת, ונראה היה שהפעם היא מנסה לומר משהו. חשתי את אצבעותיה מתהדקות סביב אצבעותי. ניחוח חריף של זיעה עלה מִגופה וסיחרר את ראשי. "מומו," אמרה דודה חבצלת בפעם השלישית, ושאלתי את עצמי אם זה כל מה שהיא מסוגלת לומר. הן לפעמים נוטל אלוהים את כל המילים מפיו של אדם ומותיר לו רק מילה או שתיים, שהוא מוסיף ומגלגל כמין שבועה אחרונה, שוב ושוב, עד שנשמתו יוצאת. האם זה כל מה שיכולה דודה חבצלת להגות? מומו? 

ישראלי סמוי בברלין או: הרקומבינציה של המזרחים

כשהציעו לי לעבוד ב"ועידת התביעות", הרמתי גבה. שואה? מה לי ולשואה? והלוא מוצאי במשפחה ספרדית, ואפילו לא מיוון או מאלג'יריה. הדבר הקרוב ביותר לטראומת  שואה שספגתי בבית, היה סיפוריה של סבתי על התקופה שבה ישבו בני המשפחה בקהיר, ושִקשקו מכיבושיו של זה-שלא-מזכירים-את-שמו ימח שמו. בהשוואה להרבה ישראלים שאני מכיר, מדובר במשחק ילדים.

 מה לך וליידיש

דבּר אל העצים והאבנים. אבי כמו בלע את לשונו וחזר להתעסק בשרשרת הסוררת, להלחים את חלקיה זה לזה לבל יתלשו ממקומם ויפלו מן הצוואר. עזבתי אותו וחזרתי לענייני. בשעה שש וחצי בערב הוא העיף מבט בשעון ואמר לי: "סַקֶר אִיל דִיקֶה", כלומר, בתרגום חופשי, "סגור את הבאסטה" בערבית.

 

 

יומני מדריד 2007

יום לפני הנסיעה חשבתי לעצמי שזה מעשה טירוף ממש, לעזוב את שדרות רוטשילד ואת ג'וז ולוז ואת מכון הכושר "מעֵבר" ואת שרה מ"חותם" בשיינקין, לזנוח את החיפושית שלי במקום החניה ברחוב מזא"ה, להיעדר מהחנות המשפחתית ומכל בתי הקפה המזדמנים, ובמיוחד להיעדר מן הים, בסוף הקיץ.