התאהבות דורשת אומץ: האומץ למסור את נפשך בכפו של אדם אחר, האומץ להיחשף בעיניו במלוא פגמיך, לחשוף בעיניו את עקבות הזמן הנחרצים על פניך, את הגוף שנועד לכיליון, ובמיוחד ההזדקקות האכזרית לנוכחותו של האהוב ולאהבתו. בהזדקקות הזאת יש אמנם מן הנחמה, אבל יש בה גם דבר מעורר פלצוּת. שהרי לעולם כרוכות בה ללא הפרד שאלות כגון: היכן אני נגמר והיכן מתחיל מושא האהבה?
על הרומן "שרי" מאת קולט
משה סקאל
צאתו לאור של הרומן שרי בעברית אינה רק הזדמנות מצוינת להתוודע לאחת הסופרות המעניינות והחשובות שפעלו בצרפת במאה העשרים, אלא גם הזמנה לקריאה ביצירה מורכבת ומסעירה, העוסקת בנושא נדיר למדי בספרות: מערכת יחסים של אישה מבוגרת עם בחור הצעיר ממנה בשנים רבות.
סידוני-גבריאל קולט נולדה ב-28 בינואר 1873 בכפר סן-סובר-אן-פואיסה, בחבל בורגונדי בצרפת. קולט היתה אדם מורכב ומלא סתירות: אישה מודרנית בתכלית, מופת לחירות ולתעוזה, שאף לא היססה להופיע בעירום כשחקנית על בימת התאטרון, אך בו-בזמן תיעבה את ה"סופרז'יסטיות" – אמותיהן של הפמיניסטיות בנות זמננו – וטענה שהן ראויות רק "לשוֹט ולהרמון". היא ניהלה מערכות יחסים רבות, עם גברים ונשים כאחד, כולל משולשי (ואף מרובעי) אהבים, אך לפרקים התמסרה עד כדי כניעות ממש לגבר אחד ואף שקעה בדיכאון בעקבות יחסיו עם אשה אחרת. היא היתה נועזת וחלוצה בכתיבתה, אך במשך שנים רבות לא העזה לפרסם את ספריה בשמה. היא שימשה סופרת-צללים לבעלה הראשון המבוגר ממנה בחמש-עשרה שנה, ועד סוף ימיה נרתעה מכל התייחסות לספריה כאל "ספרות" של ממש. אצל קולט התקיים מתח מתמיד בין הצורך להיות אשת-איש כנועה ונרצעת, לבין הצורך בחירוּת גמורה. בספרהּ "קלודין" היא כתבה: "החירות שלי היא עול על כתפי, העצמאות שלי מכריעה אותי תחתיה; מה שאני מחפשת כבר חודשים … הוא אדון. הנשים החופשיות אינן נשים".
יצירתה של קולט ענפה ביותר וכוללת עשרות רבות של יצירות, אך לרומן שרי – שהתפרסם כסיפור בהמשכים בשנת 1912 בעיתון Le Matin וראה אור כספר בשנת 1920 – שמור בה מקום של כבוד. בזכותו קנתה לעצמה קולט מעריצים מושבעים רבים, גם כאלה שקודם לכן הקלו ראש ביצירתה.
"אני אוהבת את כתיבתה של האשה הזאת", כתבה ההוגה וחוקרת הספרות הצרפתייה-בולגרייה ג'וליה כריסטבה בספר שהקדישה לחייה של קולט. כריסטבה סבורה כי כתיבתה של קולט היא "פעפוע הדדי של השפה ושל העולם, של הסגנון ושל הבשר, החושף את היקום ואת הגופים כמעין 'ערבסקה'".
עלילתו של הרומן שרי פשוטה למדי: לאה היא קורטיזנה לשעבר, ההופכת לחונכת המינית ולבת הזוג של בנה הצעיר של חברתה-יריבתה הוותיקה, שרלוט פֶּלוּ. בפתיחת הרומן, לאה בת חמישים ושרי כבן עשרים ושש. הם מנהלים מערכת יחסים עמוקה וקרובה זה שש שנים. שרי הוא בן-תפנוקים שגדל אצל אומנוֹת והיה לבחור מופקר, קר ואכזרי לעתים, מין ילד מגודל, שלא פעם מכונה "תינוק מרושע" בפי המאהבת שלו, המאמצת אותו בתשוקה לחיקה החם.
כך מתחיל הקשר שלהם: שֶרי מפציר בלאה שתנשק אותו, והיא, במאמץ אחרון להגן על עצמה מפני אהבה נכזבת, מבהירה לו ששפתיו הצעירות והיפות ונשיקתו מלאת התשוקה מותירות אותה שוות-נפש. מה אתה חושב, היא שואלת אותו, "שהפה שלך מוצא חן בעיני? ילד מסכן שלי, נישקתי פיות הרבה יותר גרועים. מה זה מוכיח לך? אתה חושב שאני אפול לרגליך ואקרא: קח אותי! (…) לחשוב שאני אאבד את עשתונותי בגלל נשיקה!…". ובשארית כוחותיה היא מנסה להפגין קור רוח: "תגיד לי, חביבי, אתה חושב שפֶּה חמוד זה דבר נדיר בחיים שלי?".
כבר בדיאלוג המוקדם הזה טמונים זרעי המתח העומד במרכז הרומן: המתח בּין שרי, התובע את אהבתה של לאה בקשיחות של רודן ושל ילד כאחד, לבין לאה, המנסה בכל כוחה לא ליפול ברשתהּ של אותה אהבה חסרת סיכוי-לכאורה. ככל שמרבה לאה לדבר אל שרי, הולכים דבריה ונשמעים כניסיון לשכנוע עצמי ("לחשוב שאני אאבד את עשתונותי בגלל נשיקה!"), ואישה אלגנטית ועתירת ניסיון זו אמנם אינה מאבדת את קור רוחה כמעט אף פעם, לא לנוכח יופיו ואכזריותו של מאהבהּ, ולא אל מול האתגרים שמציב פער הגילים ביניהם. ברור כי בסופו של דבר יישא שֶרי לאשה את אֶדמה הצעירה, ולאה תיזנח. שהרי לאה יודעת היטב כי זו דרכו של עולם.
ואולי דווקא לא. טעות היא לראות בשרי רק סיפור המגולל את מפח הנפש הצפוי לאישה מבוגרת, המאוהבת אהבה חסרת סיכוי בבחור צעיר ויפה תואר. קריאה רגישה יותר ברומן המורכב הזה מגלה היפוך תפקידים מפתיע, ובעיקר מלמדת אותנו שיעור או שניים בכוחה של אהבה אמיתית, וכמובן גם בסכנותיה.
שרי אינו מעלה על נס את האהבות השגורות, המקובלות על המשפחה ועל החברה. למעשה, הוא בא להוכיח בדיוק את ההפך, כלומר שאהבות "מתוכנתות" כאלה אינן דרכו של עולם: פרימת הקשר בין לאה לבין שרי אינה מוצגת בספר ככורח המציאות, ונישואיו לאֶדמה הצעירה, הנבונה והיפה אינם שומטים בהכרח את הקרקע מתחת לאהבתם של לאה ושל שרי ("את יותר צעירה ממני", הוא מטיח באֶדמה, "זה מזעזע אותי.").
אם כן, הגיל והתפיסות המקובלות אינם חזות הכול. אפשר אפילו לטעון כי דווקא מעלותיה היתרות של אֶדמה הן הפוגמות ביכולתו של שרי לרחוש אהבה לאשתו. באחת המריבות ביניהם הוא סונט בה בארסיות: "בת תשע-עשרה, עור לבן, שיער שיש לו ריח של וניל; ובמיטה, עיניים עצומות וידיים מיטלטלות – כל זה טוב ויפה, אבל האם זה כל כך נדיר? את חושבת שזה כל כך נדיר?". אפשר לשמוע בדברים האלה הֵד לדברים שמטיחה לאה בשרי בראשית יחסיהם. יתר על כן, ייתכן כי יש כאן הד לאחת ממורכבויותיו הגדולות של הרומן – העובדה ששרי אינו סיפור חניכה חד-סטרי, אלא סיפור חניכה כפול ורב-פנים: דווקא שרי הצעיר מלמד את לאה המנוסה דבר או שניים על אהבה; דווקא אֶדמה הצעירה נוהגת בבגרות ומסכינה עם חולשותיו ועם אופיו הילדותי והגחמני של בעלה הטרי, ובכך "חונכת" אותו בדרכה.
שרי, ה"תינוק המרושע", מתמרד כנגד חוקי הטבע. הידיעה כי ללאה היו מאהבים רבים מאוד לפניו, צורבת בבשרו, אבל הוא יודע שאין הוא יכול לשנות את עברהּ, שלעולם לא יוכל להתחקות אחרי הגברים שאהבה ואהבו אותה שנים קודם לכן, אולי אפילו לפני שנולד, ומכל מקום לפני שעמד על דעתו והפך לגבר הנתון בידיה, מענג אותה בגופו ובנעוריו, ויונק את אהבתה כפי שיונקים חלב-אם. לאה גורסת כי שדיה יישארו מוצקים עד לנישואיו של שרי, והוא מתריס באוזניה: "אני מצפצף על זה שלא הייתי המאהב הראשון שלך! מה שהייתי רוצה, או בעצם מה שהיה… נכון… ראוי… זה שאני אהיה האחרון שלך".
שרי ולאה חיים בחרדה מתמדת, הנובעת מרצונם להגן על עצמם, ובה-בעת לאהוב ולחשוק בלי לפצוע. חילופי המלים ביניהם הם התנצחות מתמדת, שדוֹק של מתיקוּת שורה עליה. רק כשאנו נחשפים למגע ביניהם, נדמה שהושלו הקוצים, והקורא מתוודע לכמה מתיאורי האהבים היפים, הפראיים והעדינים ביותר שאפשר למצוא בספרות הצרפתית המודרנית: "הוא היה שקוע במחשבה על תענוגו הקרוב ועל רצונו להשיבה אליו. היא התמסרה ושימשה את מאהבה הצעיר כמאהבת טובה, קשובה ורצינית. ובה בשעה ראתה בכעין אימה שקרֵב ובא רגע תבוסתה שלה עצמה; היא נשאה את שרי כפי שנושאים עינוי, הדפה אותו בידיה נעדרות הכוח והחזיקה אותו בין ברכיה החזקות. לבסוף אחזה בזרועו, צעקה בקול רפה, ושקעה בתהום זו שממנה שבה ועולה האהבה חיוורת, שתקנית ומלאת כמיהה למות".
התאהבות דורשת אומץ: האומץ למסור את נפשך בכפו של אדם אחר, האומץ להיחשף בעיניו במלוא פגמיך, לחשוף בעיניו את עקבות הזמן הנחרצים על פניך, את הגוף שנועד לכיליון, ובמיוחד ההזדקקות האכזרית לנוכחותו של האהוב ולאהבתו. בהזדקקות הזאת יש אמנם מן הנחמה, אבל יש בה גם דבר מעורר פלצוּת. שהרי לעולם כרוכות בה ללא הפרד שאלות כגון: היכן אני נגמר והיכן מתחיל מושא האהבה? האם האהוב טמון בחריץ שביני לבין העולם, או שמא הוא ממשיך איזה קו דמיוני היוצא מתוכי וממשיך הרבה אחרי, כאבק כוכבים? וגם: האם האהבה יכולה להתקיים גם כשכל הנסיבות החיצוניות עומדות לה לרועץ, גם כשבעיני החברה ולאור התפיסות המקובלות היא נראית חסרת כל סיכוי?
"…האהבה היא היופי / והמין הוא אומץ הלב", כתבה יונה וולך בשירהּ התחלנו להביא דוגמאות מהחיים. אכן, ההתאהבות והמין דורשים תעוזה, אבל גם שׂכר גדול בצדם, וגמול זה אפשר לכנותו "יופי". מכל מקום, יש בכך גם דבר מפחיד, כפי שמפחיד לחשוב על חיבוק של שני קיפודים, המשילים את קוציהם זה אל תוך עורו של זה.
ואף על פי כן בסופו של דבר עוזב שרי את לאה, ואילו היא, מצדה, מפקיעה את עצמה מן המרחב שבו היא חיה ונוסעת. קולט אינה מספרת לנו לאן היא נוסעת ולאיזו מטרה. במרוצת כמה וכמה פרקים איננו יודעים דבר וחצי דבר על קורותיה של גיבורת הרומן. אנו נשארים אפוא עם שרי העוזב אף הוא את ביתו. נראה כי מרגע שלאה נסעה, פג הקסם. חור נפער בחייו של שרי, וחור נפער גם ברקמה העדינה שממנה עשוי הרומן.
קודם שישוב שרי, מתוודה לאה בינה לבין עצמה: "שרי המסכן שלי, כמה משונה לחשוב שכשאתה איבדת, את המאהבת הזקנה והבלויה שלך, וכשאני איבדתי את המאהב הצעיר להחריד שלי, לשנינו אבד הדבר המכובד ביותר שהיה לנו עלי אדמות…". אבל שרי – אולי בניגוד לציפיותיו של הקורא – חוזר ללאה. ההזדקקות תובעת את שלה. החלל שנפער מוכרח להתמלא, ורק דבר אחד יוכל לעשות זאת: חיקה של האהובה שנזנחה. גם לאה זקוקה לו, לשרי. שניהם נאחזים זה בזה כאזוב הנאחז בסלע. לאה מכנה את שרי: "ילד… ילד רע שלי… (…) אתה כל כך רשע… יפה שלי… (…) חיה רעה… שטן קטן וחסר לב… מנוול שכמוך…".
אחרי שהם מתנים אהבים, שרי שרוע על הסדין "כאילו נדקר למוות בעודו שרוע על אהובתו". לאה מטיחה בו שחזרתו לחיקה היא אקט של אכזריות. היא מעמידה פנים שהיתה שלווה בהיעדרו. ודווקא אז, זוקף הגיל את ראשו, והשנים המפרידות ביניהם מתייצבות כחַיץ בלתי צליח: "אף פעם לא דיברתי איתך על העתיד", אומרת לאה. "סלח לי, שרי: אהבתי אותך כאילו עמדנו, גם אני וגם אתה, למות כעבור שעה. אבל מכיוון שנולדתי עשרים וארבע שנים לפניך, נגזר דיני, ואני גררתי אותך איתי…"
ופתאום, דווקא עכשיו, לאה מתפכחת. אולי בפעם הראשונה אחרי שנים של אהבה עיוורת. אין זאת אלא שחזרתו של האהוב מבהירה לה שאין תוחלת לקשר שלהם, והיא הודפת אותו ממנה בכל כוחה ומפצירה בו שישוב לאשתו: "לך, ילד, לך מהר לחפש את הנעורים שלך. (…) היא אוהבת אותך – עכשיו התור שלה לרעוד, היא תסבול כמו שסובלת אישה אוהבת ולא כמו אמא סוטה. אתה תדבר אליה כאדון, ולא כג'יגולו בעל שגיונות… לך, לך מהר…". כעת כשהיא עומדת לאבד אותו שוב – הפעם ביוזמתה, לא בגלל כורח הנסיבות – היא יכולה להתוודות על אהבתה. כשהוא יוצא לבסוף מדירתה, נדמה לה לרגע שהוא חוזר אליה, והיא מניפה את זרועותיה במחווה של אושר. "אישה זקנה מתנשפת חזרה על מחוותה במראה המוארכת, ולאה שאלה את עצמה מה לה ולמטורפת הזאת".
***
כשהיתה בת תשע-עשרה פגשה קולט את הסופר, המבקר והמו"ל אנרי גוטייה-וילאר המכונה "וילי", שהיה מבוגר ממנה בחמש-עשרה שנים. וילי נמנה עם החוגים האינטלקטואליים הפריזאים בני התקופה והיה מקורב ליוצרים כמו המשורר סטפן מלארמה, הסופר אמיל זולה, והמוזיקאים קלוד דביסי ואיגור סטרווינסקי. הוא היה איש חברה ססגוני, ושערוריות לא מעטות נקשרו בשמו. כשהכיר את קולט כבר היה אב לבן שילדה לו אחת ממאהבותיו, וכך נעשתה קולט הצעירה לאמו המאמצת של הילד.
השניים נישאו וקבעו את ביתם בפריז. יחד הם פקדו את הסלונים הנחשבים ביותר והתוודעו לכמה מחשובי הסופרים של התקופה, וביניהם אנטול פראנס, ז'יל רנאר, מרסל שווב, וכן מרסל פרוסט, שקשריו עם קולט התהדקו שנים מאוחר יותר. זמן-מה לאחר נישואיהם קיבלה קולט מכתב אנונימי שממנו נודע לה כי וילי מקיים קשר רומנטי עם נשים אחרות. בעקבות גילוי זה חלתה במחלה מסתורית, והלשונות הטובות סיפרו שהיא חולה בעגבת.
כפי שמספרת ג'וליה כריסטבה בספרהּ על קולט, וילי נקלע למחסום כתיבה בלתי-עביר, ואסף לו חבורה משומנת של סופרי צללים, ובהם רעייתו. הוא הציע לקולט להעלות על הכתב את זכרונותיה מימי בית הספר היסודי. הספר קלודין בבית הספר, בחתימת "וילי", זכה לביקורות אוהדות והפך לרב-מכר. בעקבות ההצלחה כתבה קולט סדרה שלמה של ספרי "קלודין". כל אחד מספרי הסדרה נמכר בעשרות אלפי עותקים, ומקצתם אף עובדו לתיאטרון. באחד הספרים בסדרה חשפה קולט – בחתימתו של וילי כמובן – את יחסיה האינטימיים עם המאהבת של בעלה.
ב- 1904 פרסמה קולט ספר שכותרתו דו-שיח בין חיות, וחתמה "קולט וילי". רק שנים אחר-כך, ב- 1923, העזה לפרסם לראשונה ספר ולחתום לא בשמו של בעלה, אלא בשם שאימצה לה – "קולט". ב-1906 היא החלה לשחק בתיאטרון, ובשנים הבאות ניהלה מערכות יחסים רומנטיות עם כמה נשים, וביניהן השחקנית האמריקאית נטלי קליפורד-בארני, שאותה כינתה "פלוֹסי", האמנית האמריקאית אווה פאלמר והמשוררת הבריטית כותבת–הצרפתית רנה ויויאן. הרומן הסוער והידוע שלה באותן שנים היה עם "מיסי", בת דוכסים אצילה, בעלת חזות גברית ואישיות ענוגה ומסתגרת. יחסיהן של קולט ושל מיסי התרופפו במרוצת הזמן והפכו ליחסי ידידות גרידא, עד שפסקו לחלוטין בשנת 1940, כאשר שרטטה קולט באחד מספריה דמות שהזכירה למרקיזה את עצמה והנחילה לה עלבון צורב. מיסי התאבדה בגיל מופלג, בעיצומו של הכיבוש הנאצי בפריז.
קולט ווילי נפרדו לאחר 13 שנות מגורים משותפים, אבל המשיכו להתראות מפעם לפעם. הם אף ניהלו מרובע-אהבים שכלל את קולט, את וילי, וכן את מיסי ובחורה בשם מג. כשהטיחו בהם ביקורת על אורח חייהם המתירני, פרסמה קולט תגובה באחד העיתונים, וכתבה כי מדובר "בשני זוגות שארגנו את חייהם באופן הנורמלי ביותר שאני מכירה, האופן המסב להם עונג".
זמן-מה לאחר מכן פגשה קולט את אנרי דה ז'ובנאל, מי שעתיד להיות בעלה השני, ואחד משני בעליו של העיתון Le Matin. אנרי נבחר לסנאט של מחוז קוֹרֵז ב- 1921. אך השמועות אמרו שמועמדותו לתפקיד שגריר צרפת בברלין הוסרה בעקבות פרסום תמונתה של קולט רוקדת עירומה באולם מופעים. מתחת לתמונה הופיע הכיתוב: "אשת השגריר העתידית של צרפת!".
קולט ואנרי נישאו בשנת 1912. שנה לאחר מכן ילדה קולט את בתה בֶּל-גָזוּ. אנרי גוייס בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, וקולט עבדה כאחות בבית חולים צבאי. כשנתגלה לה כי לאנרי דה ז'ובנאל יש מאהבת חדשה, שבה קולט ושקעה בדיכאון, אך הפעם מצאה נחמה בכתיבה.
***
במשך שנים נפוצו שמועות על זהותו האמיתית של שרי. בין השאר נטען כי דמותו מבוססת על דמותו של ברטראן דה ז'ובנאל, בנו החורג של בעלה השני, שעמו ניהלה קולט מערכת יחסים שערורייתית. כשהתחיל הקשר האינטימי שלו עם קולט בת הארבעים ושבע היה ברטראן דה-ז'ובנאל בן שבע-עשרה. אלא שייחוס זה אינו מבוסס, שכן כתיבת הספר "שרי" קדמה לפרשת אהבים זו. בזכרונות שפרסם ברטראן עשרות שנים אחר-כך, הוא סיפר שכבר באחת מפגישותיהם הראשונות העניקה לו עותק של ספרה והקדישה לו אותו כך: "לבני, שרי". אמו של ברטראן התנגדה כמובן לקשר בין בנהּ לבין הסופרת הבשלה, אך מחאותיה נפלו על אוזניים ערלות. בני הזוג נהגו לסעוד יחדיו בציבור, יצאו יחד למסעות, ואף התגוררו בדירות סמוכות.
זכרונותיו של ברטראן מבהירים אפוא באופן חד-משמעי שהספר "שרי" אינו מבוסס על דמותו. אבל דווקא בגילוי זה, שאִכזב כמה רודפי סנסציות, יש משום אמת עמוקה: אכן, מה מסעיר יותר מאשר יצירה ספרותית המקדימה את המציאוּת ואף מחוללת אותה? קולט חוותה את חייה כתהליך מתמיד של יצירה מכוּונת, ולא כאיזה גורל אטביסטי המוכתב מלמעלה. רבות נכתב על ההשפעה שיש לחיים על הספרות, והִנה חייה של קולט מספקים לנו דוגמה להשפעתה של הספרות על החיים עצמם. הספרות כמו סייעה לה לאזור אומץ ולפעול על פי עקרונותיה, בלי להתחשב במבטה המוקיע של החברה.
***
אחת התגובות המהללות והבלתי-צפויות שעורר הרומן שרי היתה תגובתו של הסופר אנדרה ז'יד: "אני משוכנע כי לא ציפית לשמוע דברי שבח ממני,"הוא כתב לקולט. "גם אני מופתע מכך שאני כותב לך, ומשתומם מהעונג הרב שידעתי בעת שקראתי את ספרך". הוא מספר כי קרא את הספר "בתנופה אחת", וומדבר בשבחי סגנונה של קולט שניחן "בתבונה כה רבה, בשליטה כה מוחלטת, בהבנה כה מעמיקה של סודותיו הכמוסים ביותר של הבשר!"
אך היו כמובן גם מקטרגים. היו שהתייחסו לרומן כאל "ספרות נשים". באחת הביקורות אף נטען כי קולט כותבת כדי לשאת חן ומפלרטטת עם הקורא. התוצאה, סיכם המבקר, יש בה חן שכוחו יפה בטווח הקצר, אבל זהו בעצם "יופיו של השטן", וסופו להתפוגג ולא לעמוד במבחן הזמן. המציאות הוכיחה, כמובן, את ההפך. קולט זכתה לתהילה ולהצלחה בארצה, בזקנתה זכתה לשלל פרסים וכיבודים, ובמותה בגיל 81, בשנת 1954, נערכה לה הלוויה ממלכתית והיא נטמנה, ככמה מגדולי הסופרים של צרפת, בבית הקברות "פר לשז" שבפריז.
"שרי" מאת קולט, מצרפתית: בבה ינאי. עריכת תרגום: דורי מנור. פן הוצאה לאור 2012