מאת משה סקאל
 

"כל דבר בעולם – מעניין אותי."
(מתוך שיחה עם סבתי יוֹלַנדה, תרגום חופשי)

כשהייתי בן שמונה-עשרה או תשע-עשרה, עשיתי לי מנהג: בכל יום שישי בצהריים הלכתי לבקר את סבתי. שירַתּי באותו זמן בקִריה, וביתה נמצא לא רחוק משם, באחד הרחובות המתפצלים מרחוב הנביאים לכיוון הים. בקצה אותו רחוב עומד בניין פינתי ישן, שתריסיו תכולים ומטפסים עד תקרת הקומה הראשונה, ומרבית חווקיהם חסומים במַסקינטייפ חוּם – שריד למלחמת המפרץ ומגן מפּני רוחות הפרצים הנושבות מן הים.

מאז ומעולם, בכל פעם שהגעתי לביקור, הייתי שורק מן החוץ את השריקה המשפחתית המוסכמת, ואז שומע את קולה הגבוה של סבתי קורא מבִּפנים: "קִי אֶס?", ועונה: "אני." אז הייתי שולף את המפתח מן הכיס, מטפס שלוש מדרגות בחדר המדרגות החשוך ונכנס לדירה.

דירתה של סבתי יולנדה היא דירת חדר וחצי שנקנתה בשנות החמישים המוקדמות בדמי מפתח. כשנכנסים לדירה, לאחר שחוצים את חדר האורחים, פוסעים במסדרון וחולפים על פני השִידה שעליה מונחות תמונות של כל הילדים והנכדים, מגיעים לחדר השינה. שם, על מיטה העשויה עץ מעוּבד בצבע קרם, שעל מזרנהּ פרושות שלוש שכבות של מצעים בצבעי פסטל, היתה יושבת סבתי יולנדה – על גבי שתי כריות, בכתונת קיץ לבנה שמעליה שמוטה חולצה המגִנה על הכתפיים מפני רוחות הפרצים העלולות לחדור את הסורגים והחלונות המוגפים ואת דלת המרפסת.

תחילה הייתי נושק לשתי לחייה, ואז מתיישב בזהירות על כורסת האורחים הקטנה, הסמוכה לשולחן הטואלט. על שולחן זה היו מונחות קופסאות ובתוכן מסרקים, רוֹלים, מראות קטנות וגלויות ישנות, ואילו כלי האיפור היו מאופסנים בתוך קופסת מתכת אדומה בצורת לב. מאחורי כל אותן קופסאות היתה מונחת מראָה גבוהה בצורת טריפטיך. זוהי מראה בת שלושה חלקים: מראה מלפנים, מראה מימין ומראה משמאל.

מאז ילדותי ועד הימים שבהם אירעה ההתרחשות שעליה אני רוצה לספר, היחיד מכל הנכדים שהורשה לשבת על הכיסא מול המראה שלצד הטואלט, היה אני. תחילה הייתי מסתכל לְפנים, אז מגלגל את האישונים לצד, סוקר את צדודיתי מצד ימין, ומצד שמאל, ואז מתבונן בַּהשתקפות הנכפלת מכל צד, ומרכין את הראש, ומשחק באצבעותי בקופסאות המונחות על השולחן, עד שסבתי יולנדה היתה גוערת בי. לבסוף היא היתה מאבדת את סבלנותה ומבקשת שארד מהכיסא. אז היתה קמה ממיטתה ומתיישבת במקומי לצד שולחן הטואלט, מציירת לעצמה זוג גבות צנומות בעזרת עיפרון חום, מורחת אודם בוהק על השפתיים, נועצת רוֹלים בשׂערהּ, מפנה אלי את ראשה, ומחייכת.

בכל יום שישי, בשתיים בצהריים בדיוק, היה מצלצל הטלפון. אני הייתי מגיש לסבתי את המכשיר, והיא היתה מרימה את השפופרת ואומרת: "בונז'ור, אודֶט." אז היתה משוחחת קצרות עם אחותה, דודה אודֶט, מוסרת לה דרישת שלום ממני, ומיד כשהניחה את השפופרת היה הטלפון מצלצל שוב, וסבתי היתה מרימה את השפופרת ואומרת: "בונז'ור לוּאִיזֶט", ומשוחחת עם אחותה לואיזט, ודודה לואיזט היתה מעבירה את השפופרת לאחות התאומה, דודה פְּיֶירֶט. אחרי ששוחחה עם שלוש אחיותיה ומסרה לכל אחת מהן דרישת שלום ממני, היתה סבתי מתקשרת לבן הזקונים, דוֹד מרסל, ולבסוף היתה חושקת שפתיים, תמיד חושקת שפתיים, ומתקשרת גם לאחיה הבכור, דוֹד אדמונד.

כשהטלפון אצל דוד אדמונד צילצל, אשתו, דודה חבצלת, היא שענתה תמיד מהעבר השני. דודה חבצלת נולדה באיסטנבול, ושמהּ היה נִילוּפֶר. בכל פעם שענתה לטלפון – הוגה את ה"הלו" במבטא הטורקי שכולם במשפחה כל כך אהבו לחקות – היתה סבתי מחליפה איתה כמה מילים, ואז דורשת בשלומו של אחיה הבכור אדמונד. השיחה היתה מסתיימת בברכת "שבת שלום" חפוזה, ואחריה היתה סבתי פולטת אנחה. ואני הייתי נעמד מאחוריה, שנינו מתבוננים במראָה, ואצבעותי היו מלטפות את כתפיה, העטופות עור רך ורוטט כמו קרם קרמל.
 
*
"כשהגעתי לפלשתינה, בשום אופן לא הסכמתי לגור מחוץ לתל אביב, למרות שהחופים היפים ביותר היו בכלל בבת ים. עכשיו הם הורסים הכול עם שוברי גלים. אבל כשגרנו עוד במצרים, היינו נוסעים בכל שנה לבית הקיץ באלכסנדריה, ואני תמיד נורא התגעגעתי לקהיר. פעם הלכנו לנשף, ובן דוד של המלך פארוק חיזר אחרי אחותי, דודה אודֶט. אני לא צריכה להגיד לך שיותר לא חָזרנו לשם."
(שָם)
 
יום שישי אחד, כשכבר הייתי חייל משוחרר, התקשרה סבתי יולנדה כהרגלה לדוד אדמונד, ולאחר שענתה לה אשתו, דודה חבצלת, עיני סבתי התמלאו דמעות. היא הרכינה את השפופרת והניחה אותה בשקע הכתף בידיים רועדות, וכשהסתיימה השיחה היה עלַי לקרוא לאבי, שעידכן את כל בני המשפחה בחדשה העצובה, ושלח אותי מיד הביתה.

יומיים אחר כך, כשעמדנו כולנו מעל קברו הטרי של דוד אדמונד, עבר רחש בקהל. אותו רחש, כשם שהתחיל  באחת – כאילו ניתַן אות לקונן על איזה דבר שקשור במוות, אם כי הוא לא בהכרח המוות עצמו – פסק באחת. לכולנו היה ברור, שֶמה שראינו שם, אותה קטסטרופה בלתי-צפויה שגילינו, חייבת להישאר בדלתיים סגורות. היו שם, בנוסף לאחיותיו ואחִיו של דוד אדמונד שנותרו עדיין בחיים, בניהם ובנותיהם של הדודים והדודות, וכן נכדיהם, וביניהם אני. רק אדם אחד נפקד מן המקום: אלמנתו של המנוח הטרי, הלוא היא דודה חבצלת.

דודה חבצלת עמדה בחוץ – לא מחוץ לבית הקברות, אלא מחוץ לטורי החלקות, במקום שבו נושקים החיים למתים. למרבה המזל, לא יכלה דודה חבצלת לפסוע יותר משפָּסעה כשהסיעוה לבית העלמין, ונותרה לעמוד בכניסה, סמוך לַכיור העגול. כמה ימים קודם לכן לקתה הדודה בלִבה, וכמעט שהלכה לעולמה, אילולא הקדים אותה דוד אדמונד שהיה תמיד בריא כמו שד, והוציא את כל העוקץ ממותה, עד כדי כך שנותרה בחיים. בקיצור, כשעמדנו והסתכלנו על התחבולה האחרונה שרקח דוד אדמונד – הנערץ והשנוא מכל הדודים – נשמנו לרווחה על שרגליה של דודה חבצלת בשום פנים לא צלחו לפלס דרך בין המצבות, ולגלות בסופו של דבר שאין לה מקום שם, לצִדו של דוד אדמונד.
 
*
"כשהייתי פוגשת בחור על חוף הים, אם הוא היה אומר לי שהוא צרפתי, הייתי תכף עושה אחורה פנה. הם הרי בכלל לא מתקלחים, אולי פעם בשבוע. זה גם ידוע שהם אוכלים כל דבר, אפילו עכברים. אבל לדוד אדמונד היתה תמיד חולשה לנשים צרפתיות. כולם היו מאוד מופתעים שהוא התחתן בסוף עם דודה חבצלת."
(שָם)
 
כשהיינו ילדים והיה נפלט מפינו במקרה שמו הפרטי של אחד הדודים או הדודות, אם קראנו: "מרסל! לואיזט! פיירט!", מיד היינו זוכים לקלחת של גערות: "דוֹד מרסל!", "דודה לואיזט! כמה פעמים צריך להגיד לך?", "דודה פיירט! חצוף!", וכן הלאה. אפשר לומר שבמשפחה שלנו החליפו המילים "דוד" או "דודה" את התואר "מסייה" או "מדאם" – תארים שהעברית השמיטה משמותיהם של אנשים כמו דוד אדמונד, שמרגע שבחרו לגור בישראל, צריכים להסתובב בַּחברה עירומים ממש, וכל ילד קורא להם בשמם הפרטי כאילו היו חברים טובים עוד מימי המלך פארוּק. לכן מאז ומעולם הקפידה המשפחה הקפּד היטב על הפנִייה הנכונה לדודים ולדודות, והתארים "דודה" או "דוד" הפכו זה מכבר לחלק בלתי-נפרד משמם.

דוד אדמונד נקבר בחולון, אף שבשנים האחרונות, אחרי שהוּת ארוכת שנים בלונדון, התגורר בנתניה. בהלוויה לא נכחו יוצאי חלציו של דוד אדמונד, משום שבאופן רשמי לא היו לו ילדים. כולנו ידענו על בת אחת, ידועה בכינויה "הלגיטימית" – בצרפתית מכונה ילד שנולד מחוץ לנישואין "הבן הלגיטימי" – שנולדה לדוד אדמונד מאישה אחרת. "לגיטימית" זו של דוד אדמונד חייתה בצרפת, ולכולם היה ברור שהיא לא נכחה בהלווייתו של אביה, אף שאיש לא בדק את העניין לאשורו.

דוד אדמונד היה איש גדַל גוף, וכזו גם היתה חלקת הקבר שלו: רחבה ומרווחת. החלקה נקנתה בשנות השמונים, ואיש לא ידע על קיומה עד מותו, קל וחומר על מקומה וממדיה, כפי שאיש לא ידע יותר מדי על חייו של דוד אדמונד. כולנו ידענו שהוא איש משכיל, ידענו שהוא צבר מוניטין רבים בחוץ לארץ, היו שמועות שהוא עבד במוסד או שלפחות סייע להם בזכות הקשרים המצוינים שלו באירופה, וזהו בעצם.

דוד אדמונד ודודה חבצלת רחשו לי תמיד חיבה יוצאת מגדר הרגיל. במיוחד מצאתי חן בעיני דודה חבצלת נמוכת הקומה. בכל פעם שהתבוננה בי, היו עיניה מתלחלחות והיא היתה סופקת כפיים וקוראת: "הוא הרי יפה כמו ילדה!" אותה חיבה מצד דוד אדמונד ודודה חבצלת הביאה בסופו של דבר לפיוס דרמטי בין דודה חבצלת לבין אבי, שבמשך עשרות שנים לא החליפו ולוּ מילה אחת.

ראשיתו של החרם הזה באמצע שנות החמישים. אבי, שהיה אז בן ארבע וחצי, כינה את הדודה חבצלת "זונה". כששמעה סבתי יולנדה את המילה שהִפנה בנהּ לאחת הדודות – ולא לְדודה סתם אלא לדודה חבצלת המתנשאת והשנואה מכולן – היא לא ידעה איפה לקבור את עצמה. במשפחה שלנו הקפידו מאז ומעולם לא לומר את השם המפורש. אם קרה המקרה ומישהו היה ממש מוכרח לומר "זונה", הוא השתמש בשם הקוד: "זֵד-אוֹ-אֵן-אָה". אבל אבי, שהיה ילד בן ארבע וחצי, וממילא לא ידע דבר בנוגע ל"זֵד-אוֹ-אֵן-אָה", אמר לדודה חבצלת פשוט כך: "זונה".

מאז, במשך יותר משלושים שנה ועד לַפיוס שחל בבר המצווה שלי, לא הסכימה דודה חבצלת להחליף אף מילה עם אבי. כדי כך היתה נחושה בעניין, שגם כאשר היתה מתקשרת בכל שנה מלונדון כדי לאחל שנה טובה לסבתי יולנדה ודרשה בשלומם של כל הנכדים והאחיינים לפי הסדר, התעלמה במפגיע מאבי. במשך כל אותן שנים ביקשה סבתי יולנדה לנחם את עצמה, ואמרה לכולם שזה מפני שדודה חבצלת היא חשׂוכת בנים, ושהכול מצרוּת עין. אבל העלבון היה צורב, ורק הוסיף לקיתונות הכעס המצטברים לחובתו של דוד אדמונד.

את הקרקע לפיוס בין דודה חבצלת לבין אבי הכשיר דוד אדמונד בעצמו. היה זה סמוך לחגיגת בר המצווה שלי, בשנת שמונים ותשע. כמה חודשים לפני הטקס הודיע דוד אדמונד כי את הטלית לבר המצווה הוא ייתן. שבוע לפני שעליתי בפעם הראשונה לתורה, עשו דוד אדמונד ודודה חבצלת את הדרך מנתניה לתל אביב, והגישו לי את הטלית. מאוחר יותר באותו הערב, לאחר שהוטמנה הטלית בארון והודיתי לדוד אדמונד כראוי, ישבנו כולנו מול הטלוויזיה. אבי סיפר לדוד אדמונד ולדודה חבצלת שאני רוצה לעשות חור באוזן ולנעוץ בה עגיל. דוד אדמונד אמר משהו כמו: "עגיל? זה לא משהו שיש לבחורים האלה, אתה-יודע-מי?"

אבא חייך. הוא הרגיע את דוד אדמונד, ובמיוחד את דודה חבצלת, ואמר: "זה לא אותו דבר. האנשים ההם עושים עגיל באוזן ימין. אנחנו עושים לְמוֹמוֹ חור באוזן שמאל."
כך, בזכות החור שעמדתי לעשות באוזן, גילה אבי שיותר משהוא רוצה להפיס את דעתה של דודה חבצלת, רוצה דודה חבצלת להתפייס איתו. כולם ידעו שכל זה בזכותי, שדודה חבצלת נאלצת להודות בינה לבין עצמה שאף על פי שנולדתי לאב חוליגָן, הצלחתי להתעלות מעל לַגֵנים ולצאת יפה כמו ילדה. הפיוס הצליח עד כדי כך, שאפילו שנים מאוחר יותר, לאחר שלָקתה דודה חבצלת בלִבה וכולם היו בטוחים ששעותיה ספורות, היא הסכימה שאבי ירכון מעל מיטת בית החולים ויישק שתי פעמים ללחייה, המפיצות עדיין ריח חזק של או-דה-טואלט. 
 
*
"אני חושבת שכל אישה שמאוהבת בגבר, מרחמת עליו קצת."
 (שָם)
 
בתום ההלוויה של דוד אדמונד כבר לא ניתן היה להסתיר דבר, גם אם חָפצנו להעמיד פנים ששום דבר לא קרה: הקבר התמלא בעפר, וכעת טרחו כמה גברים בהידוק הרגבים, שהפכו למשטח חלקלק ורך, כזה שמתחשק – בנסיבות אחרות – לזנק לתוכו, לטמון את הגוף כולו בחול, ולנהוג כאילו היה לא היה האדם כי אם ראש וצוואר ותו לא. כעת כבר היה לי ברור למעלה מכל ספק שאין בקבר מקום לברייה אחרת, לא לדודה חבצלת ולא לאיש. עמדתי שם, בוהה באדמה המגובבת, וחשבתי לעצמי שיש בעולם אדם אחד פחוֹת שניתן לקרוא לו "דוד", אדם אחד פחוֹת להתקשר אליו בחגים ובימי זיכרון, אדם אחד פחוֹת שנותר בחיים כדי להעיד על השושלת המפוארת של המשפחה שלנו – שושלת ששורשיה נטועים אי-שם ברוסיה ובירושלים, תהילתהּ בקהיר, ודעיכתהּ בערים כמו בת ים, תל אביב ונתניה.

דודה אודֶט מילמלה פעמיים-שלוש: "סֶה לָה וִי", ואילו אני נתתי את דעתי על כך שהולך ונעלם עולמם של הדודים והדודות, שדיברו צרפתית ברי"ש מתגלגלת, ידעו כמה מילים בערבית ספרותית, ויום אחד, בשנות הארבעים של המאה העשרים, נטשו את הבתים המרווחים בקהיר ואת בתי הקיץ באלכסנדריה ואת שאר התפארת, ונסעו להשתקע בְּחולות הים הזהובים של פלשתינה. כמה חודשים לפני שמת דוד אדמונד, יצא לאור קובץ סיפורים קצרים פרי עטי, "התמליל", שגולל במקצת את קורותיה של משפחתי. אולם רק ברגע ההוא, בהלוויה, כשירד המסך על חייו של בכור הדודים והאניגמטי שבהם, אמרתי לעצמי שיום אחד יהיה עלי לכתוב עליהם עוד, וגם עלינו, האחיינים ובניהם, ואולי גם על החיים האחרים שהיו לי, אילו הם היו נוסעים בזמנם להשתקע במדינה אחרת, אמריקה, למשל.

הכול שָבו על עקביהם בדממה. אבי הִנחה אותי לא לצעוד באותה הדרך שממנה באנו, שמא ידבק בי המוות שחָפן כעת את דוד אדמונד. כשהגענו לקצה השביל, אספנו את דודה חבצלת, האלמנה הטרייה, שעמדה שעוּנה על הכיור העגול. דמותה, שתמיד היתה עבת בשר, היתה צמוקה בימים אלה, ופניה דמו ללהבה של נר לפני שהוא כבֶה. ילדיהם של הדודים והדודות מיהרו להוביל אותה משם לספסל, ונזפו זה בזה על כך שהדודה הושארה לעמוד בכניסה לבית העלמין, בלא שאיש ידאג לכך שתשב במהלך כל טקס ההלוויה.

כשהתיישבה לבסוף דודה חבצלת על הספסל, התגודדו הכול סביבה והתבוננו אלה בעיניו של אלה, כשואלים את עצמם מה לעשות עם הדודה עכשיו. בינתיים הִמתנו בדממה למוצא פיה, אך כמו להכעיס, דודה חבצלת המשיכה לשתוק. כעבור כדקה גילגלה הדודה את עיניה לאחור, ומפיה נשמע חִרחור מוזר. בדיוק ברגע זה נשמעו קולות מכיוון שער בית העלמין, וכולנו הסבנו לשם את מבטנו.

ברגע הראשון לא זיהיתי את הנכנסים בשער בית העלמין. אך מקץ שניות אחדות כבר לא היה אפשר לטעות: הם התקרבו לעברנו. כשהגיעו לבסוף עד אלינו, הציצו לעבר דמותה המצומקת של דודה חבצלת, ובבת אחת פרצו את המעגל שלנו. עכשיו כבר זיהיתי אותם בבירור: היו אלה בני משפחתה הטורקיים של דודה חבצלת – אחייניה ובני אחייניה – שהגיעו, כמסתבר, לחטוף אותה מידינו. כשהם נעמדו מולה, פקחה הדודה את עיניה. היא התבוננה באחייניה במבט מוזר, ואז שמטה את ידיה והניחה לאיבריה להינשא על כפותיהם. מבלי לומר לנו מילה הם נטלו אותה והסתלקו מן המקום.
 
*
"אף פעם לא הייתי באיסטנבול, אבל שמעתי סיפורים. אתה יודע שאת העוגות שלהם הם עושים מֵחזה עוף? משוגעים!"
(שם)
 
דודה חבצלת הוסעה לרמת אביב. בני משפחתה העלו אותה לְדירה השוכנת באחד מבנייני הבטון רבי הקומות, השכיבו אותה במיטה ושמרו עליה כפי ששומרים על בן-ערובה יקר ערך. למחרת נסעתי לשם כדי לערוך ביקור חולים מטעם המשפחה אצל דודה חבצלת.

לפני שנכנסתי לבניין, העפתי מבט סביבי ואמרתי לעצמי: כשאלוהים ברא את רמת אביב, הוא בוודאי דימה לנגד עיניו את דודה חבצלת. עליתי ודפקתי בדלת. לאחר קבלת פנים חמוצה משהו, הובילו אותי האחיינים בין חדרי הדירה, עד שהגענו לחדרהּ של הדודה. דודה חבצלת שכבה במיטתה, גופה הזעיר עטוף בסדינים לבנים. אחייניה החליפו איתה מבט, והיא סימנה להם לצאת מהחדר ולהשאיר אותה בפרטיות עם הנציג היחיד לבית משפחת דוֹד אדמונד. האחיינים הספיקו ללחוש לי שמיום שבו מת דוד אדמונד, לא הוציאה דודה חבצלת אף מילה מפיה. לבסוף יצאו מהחדר ואני התיישבתי לצד מיטתה. היא הניפה את ידה, ואני הזדרזתי לתמוך בה, עד שהתיישבה והורתה לי במחווה דוממת לתחוב כר מאחורי גבה.

מבטה של דודה חבצלת נדד בחלל החדר. חייכתי אליה, ומחיתי זיעה ממצחי. זאת משום שלמרות החוֹם הכבד של חודש יולי, כל החלונות והתריסים היו, כרגיל, מוגפים, מאימת ה-courant d’air – רוח הפרצים. עיניה של הדודה הוסיפו לתעות, עד שכיווצה לבסוף את שפתיה ופלטה שתי הברות: "מוֹמוֹ." היא נטלה את אצבעותי באצבעותיה היבשות. הרחתי את ניחוח האו-דה-טואלט שעלה מעורה, ראיתי מקרוב את שׂערה הצבוע חוּם, הבחנתי בהשתקפותי באישוניה הירוקים והגדולים.

"מומו," אמרה שוב דודה חבצלת, ונראה היה שהפעם היא מנסה לומר משהו. חשתי את אצבעותיה מתהדקות סביב אצבעותי. ניחוח חריף של זיעה עלה מִגופה וסיחרר את ראשי. "מומו," אמרה דודה חבצלת בפעם השלישית, ושאלתי את עצמי אם זה כל מה שהיא מסוגלת לומר. הן לפעמים נוטל אלוהים את כל המילים מפיו של אדם ומותיר לו רק מילה או שתיים, שהוא מוסיף ומגלגל כמין שבועה אחרונה, שוב ושוב, עד שנשמתו יוצאת. האם זה כל מה שיכולה דודה חבצלת להגות? מומו?

מחשבות משונות עברו במוחי באותם רגעים. לבסוף פצתה דודה חבצלת את פיה ואמרה: "אתה יודע, מומו, כשהגעתי לפלשתינה, למדתי ציור. רציתי להיות ציירת, אבל לא היה לי ממה לקבל השראה – הכול מסביב היה מכוער כל כך. בסוף נסענו לאנגליה ומצאתי עבודה בתור משַׁחזרת תמונות במוזיאונים." הדודה גיחכה לרגע, כיחכחה בגרונה כאילו היא מנסה להוציא ממנו משהו, ואז המשיכה: "כשראיתי אותך, כשעוד היית ילד, אמרתי לעצמי שהִנה, אלוהים שלח לי את המודל שתמיד חיכיתי לו. אתה היית יפה כמו ילדה יפָה. רציתי לצייר אותך, אבל אבא שלך ואני… זה סיפור ארוך. תדע לך, שאם הייתי מציירת מישהו, הייתי מציירת אותך." חשבתי שהדודה גמרה לומר את אשר על לבהּ, אבל לאחר הפסקה קצרה, היא לחשה פתאום: "מומו, אני… קראתי את הסֵפר שלך."

הסֵפר שלי? העפתי מבט לארונית שלצד מיטתה של הדודה, ואכן, תחת קופסות התרופות, ביצבץ קצהו של ספרי, "התַמליל". "מומו," אמרה הדודה, "אני קראתי את הספר," היא דיברה לאט, "ואני חושבת שהוא… אני אגיד לך עכשיו מילה שאף פעם לא אמרתי."

דודה חבצלת, ידעתי, היא מאותן בריות שמקמצות בסופרלטיבים. אך מרגע שבחרו לעשות זאת, אין סופרלטיב שיהיה מוגזם מדי, רהבתני מדי. הקשבתי לה בסקרנות.
"הספר שלך," אמרה דודה חבצלת, ולשונה ציקצקה, כאילו יבש פיה, "הוא… חרא."

"חרא" חזרתי מרוב הפתעה על מילתה האחרונה של דודה חבצלת, והרגשתי אשם, כאילו אני, ולא היא – הדודה – הטחתי את המילה "חרא". לרגע שאלתי את עצמי אם שמעתי נכון. הרי מאז ומעולם דיברה דודה חבצלת במבטא טורקי כבד, ואפילו את שמהּ העברי, שבחרה לעצמה בנעוריה, היתה הוגה במלרע, בהשתלחות גנדרנית ומתנשפת, שכמו סימַן קריאה בסופהּ: 'חבסֶלֶת!'. אבל לא, היה לי ברור ששמעתי נכון: דודה חבצלת קראה את ספרי "התמליל", ובחרה לגדף אותו באוזנַי – אני, היחיד מכל בני משפחת דוד אדמונד שהגיע לבקר אותה! הסתכלתי עליה, וידעתי שאני יכול בקלות להתיז באוזניה את המילה ההיא, שבגללה היא החרימה את אבי במשך יותר משלושים שנה.

כיום אני לא מצליח להיזכר מה באמת התכוונתי לומר לה באותו רגע, כי בדיוק כשפתחתי את הפה ועמדתי לדבר, נטרקו עפעפיה של הדודה. כף ידה הקטנה נשמטה בתוך ידי, וחזהּ עלה וירד לאט. קמתי ממקומי והלכתי לפתוח את החלון. הרוח החלשה שחדרה דרך התריסים המוגפים כדי מחציתם הסתחררה בחלל החדר, והיה נדמה לי שאני רואה הקלה על פניה המיוסרים של דודה חבצלת. תחת עפעפיה הגדולים, הקמוטים, התרוצצו האישונים, ולבסוף שככו, וכעת רק קולות נשימתה העמוקה נשמעו בחדר.

התיישבתי שוב לצִדה והיטבתי את השמיכה על הגוף הקטן. פתאום הבנתי מדוע הנוצְרים, כשמת אדם, משגיחים על גופתו במשך כל הלילה. דודה חבצלת היתה בחיים – על כך העידו נשימותיה העמוקות – אבל לי היה ברור שהשיחה שלנו היא השיחה האחרונה שהדודה ניהלה בחייה, ושאותה מילה שהיא הטיחה בפני היא המילה האחרונה שיצאה מפיה. שמעתי את בני משפחתה משוחחים בשקט בחדר הסמוך, וכעבור כמה רגעים דפק אחד הגברים בדלת. כשנכנס, סיפרתי לו הכול: את כל מה שראיתי בבית הקברות, את כל פרטי הקטסטרופה שעליה ניצח דוד אדמונד מתוך קברו. אחרי ככלות הכול, הרי היתה להם זכות לדעת מה קרה. כשסיימתי את דברי, שמעתי לרגע קצר אחד את דודה חבצלת משתנקת והרכנתי את עיני לעברה. באותו רגע הציף בבת אחת אור צהוב את החלון, ואינסוף גרגרי אבק זעירים הסתחררו בחדר. הנדתי בראשי לאות שלום והלכתי משם.
 
*
"כשהם גרו בלונדון והיא היתה מתקשרת ביום שישי ואומרת 'שבת שלום', אני לא הייתי עונָה."
(שָם)
 
בצהרי יום שישי של אותו שבוע הלכתי לבקר את סבתי. יצאתי מהקִריה, פסעתי ברחוב הנביאים, פניתי ימינה ושמאלה והתפתלתי ברחובות תל אביב עד שהגעתי לאותו רחוב צר, שבקצהו התריסים התכולים והמוגפים. שרקתי את השריקה המשפחתית, שמעתי את קולה הגבוה של סבתי אומר: "קי אס?", עניתי: "אני", הוצאתי את המפתח מהכיס, פתחתי את הדלת ונישקתי את סבתי לשלום. ישבתי מולה ושתיתי כוס תה. בשעה שתיים צילצל הטלפון. סבתי הרימה את השפופרת, וכעבור מספר שניות שמעתי אותה אומרת: "וִוי, וִוי", ואז נאנחת, ואומרת: "סֶה לָה וִי" פעמיים או שלוש. כשהניחה לבסוף את השפופרת, לא שאלתי אותה מה קרה, כי הספקתי לנחש.

קמתי מהכורסה, הלכתי והתיישבתי על הכיסא שלצד שולחן הטואלט. התבוננתי בפרצופי שהשתקף במראה שמולי, פעם מצד ימין ופעם מצד שמאל, ואז פעמיים, וארבע פעמים ושמונה פעמים וכך הלאה… הבחנתי בקמט אחד או שניים במצחי, אבל העלמתי מהם עין. הייתי יפה כמו ילדה.