ביום האחרון לחופשה בקרואטיה, באי חוואר, המוקף בחופים שלווים ובמים כה צלולים עד שאפשר לראות את הציפורניים בכפות הרגליים, התקבל במכשיר הטלפון הנייד שלי אס.אם.אס.: "הטיסה שלכם בוטלה. אתם צריכים להגיע לשדה התעופה של ספליט באחת בצהריים, ואוטובוס יסיע אתכם ללובליאנה, שם תטוסו בטיסת סַנדוֹר לתל אביב".
והלוא היום האחרון באי הקרואטי אמור היה להיות מוקדש לרחיצה בים, לדקות אחרונות של שפיוּת לפני החזרה לישראל. עוד לפני שהספקתי לשאול את עצמי איך, לכל הרוחות, נחליף את כרטיס המעבורת שלנו לספליט, שאמורה היתה לצאת באותו יום אחר הצהריים, צִלצל הטלפון הנייד. חדווה, נציגת חברת הנסיעות, התקשרה לוודא שההודעה על ביטול הטיסה התקבלה. שאלתי אותה כמה זמן תארך הנסיעה ללובליאנה, והיא ענתה: "שש שעות".
העפתי מבט מהמרפסת של בעלת הצימר, גברת פלִיצָה קַרַטָן, וראיתי את קו החוף, את בתי האבן היפים של חוואר, את המנזר הפרנסיסקני, את הסירות העוגנות, את השלדגים הצווחנים, שצוללים למים ואז נוסקים עם דג מפרפר במקוֹרם. הסתכלתי לתוך החדר, חשבתי על התיקים שצריך לארוז, ונאנחתי.
למזלה של חדווה מחברת הנסיעות, פקידת חברת הספנות הקרואטית הסכימה להחליף את כרטיסי המעבורת שלנו, ובשעה אחת בצהריים כבר התרחק האי חוואר במהירות מקו האופק, ופינה את מקומו לעיר ספליט. משם נסענו לנמל התעופה, ואז עלינו לאוטובוס מטעם חברת הנסיעות. ישבו שם כבר כשנים-עשר ישראלים שנתלשו מחופשתם, כמונו. אמרתי לעצמי שאיי קרואטיה ודאי פעלו את פעולתם על הנופשים והשרו עליהם רוגע, משום שאיש מבּין הנוסעים לא התלונן, ואף אחד לא איים לתבוע את חברת הנסיעות. לכל היותר פלטו אנחה, בזמן שהנהג הקרואטי התניע ויצא לדרך.
שש השעות המתוכננות מספליט ללובליאנה הלכו והתארכו. הטיסה אמורה היתה לצאת בשעה אחת בלילה, ורק בחצות, אחרי שמונה שעות נסיעה (כולל שתי עצירוֹת – אחת לשירותים ואחת לקפה), הגענו למעבר הגבול של סלובניה. התור היה ארוך: מכוניות פרטיות, אוטובוסים ומשאיות נושאות סחורה. לבסוף הורידו אותנו מהאוטובוס, והדרכונים שלנו הוחתמו. אחר-כך היה צריך להמתין עוד כחצי שעה כדי לעבור את בדיקתם של שוטרי המכס, ורק אז יכול היה האוטובוס להמשיך – באיחור ניכר – לנמל התעופה של לובליאנה.
כעבור רגע התקשרה חדווה, נציגת חברת הנסיעות, ושאלה למה, לעזאזל, אנחנו מאחרים. ענִינו לה שעיכבו אותנו במעבר הגבול ושנגיע בקרוב. חדווה ביקשה שנגיד לנהג "שייתן גז", משום שהיא "תכף מקבלת התקף לב". אחת הנוסעות באוטובוס, ממוצא רוסי, הפצירה בנהג בְרוסית שניסתה לשוות לעצמה הגייה קרואטית, שייתן גז, ובשעה אחת וחצי בלילה, שלושים דקות לאחר מועד ההמראה המיועד, הגענו, מתנשפים, לנמל התעופה. מרחוק כבר אפשר היה לראות את הנוסעים מטפסים על מדרגות המטוס. עובדי הבטחון העבירו אותנו בדיקה קצרצרה. נרשמנו לטיסה ורצנו למטוס.
באמצע הטיסה הופיעה מישהי ושאלה: "אתם הנוסעים שהגיעו אחרונים?" ואז הזדהתה: "אני חדווה מחברת הנסיעות. תשמעו, כמעט עשיתם לי התקף לב".
השענתי את הראש על החלון, התבוננתי בעננים המשייטים תחת המטוס, ונזכרתי בבעלת הצימר הקרואטית, פלִיצַה קַרַטָן. כשראתה את הדרכון הישראלי שלי, חייכה פליצה קרטן ואמרה בגרמנית רצוצה: "ישראל, כן. זאת מדינה מאוד מעניינת. הייתי שם לפני שמונה שנים. מדינה מאוד מעניינת. יש שם ים שאפשר לצוף בו למעלה, למעלה. ויש שם עיר מאוד מודרנית, עם בניינים גבוהים-גבוהים". ואז קדרו פניה של פליצה קרטן, והיא אמרה: "רק המצב. צריך לעשות שלום". הנהנתי. כן, כן, צריך לעשות שלום.
כשנפרדה מאתנו לשלום, אמרה פליצה: "יש אצלי הרבה זוגות של גברים בלי נשים. ובספטמבר מגיעות שתי נשים צרפתיות". היא מסרה לידי כרטיס ביקור, וסיכמה בגרמנית: "להתראות!".