סיפור מאת משה סקאל

אסכולת פונטנבלו, "גבריאל אסטרס ואחת מאחיותיה", 1594, מוזיאון הלובר

א.
"המסך עולה על שתי נשים שיושבות זו לצד זו באמבט. מצד ימין יושבת גבריאל, אשתו של אַנרי הרביעי, מלך צרפת. משמאלה יושבת אחת מאחיותיה. הצופה בַּציור מבחין מייד בתנועה יוצאת הדופן של האחות: היא צובטת את פטמתה של אשת המלך."

אצבעותיו של יפתח מגששות אחר הכפתורים שבמכשיר השֶׁמע, וקולו של הקריין אומר בשנית: "המסך עולה על שתי נשים שיושבות זו לצד זו באמבט. מצד ימין יושבת גבריאל, אשתו של אנרי הרביעי, מלך צרפת. משמאלה יושבת אחת מאחיותיה. הצופה בַּציור מבחין מייד בתנועה יוצאת הדופן של האחות: היא צובטת את פטמתה של אשת המלך." ואז ממשיך: "מאחור, בין שתי הנשים, יושבת משרתת, ועוסקת בסריגה. נהוג לומר שצביטת הפטמה היא רמז להריונה של גבריאל, העתידה ללדת את בנו הבכור של המלך. לפי סברה זו, המשרתת, המופיעה ברקע התמונה, סורגת בגד לרך שייוולד. צבעיהם האדומים של הבדים, האש הבוערת באח והמחווה הפרובוקטיבית, כולם תורמים לנופך התיאטרלי, ומעוררים תחושת אינטימיות אצל הצופה. מבטן העיקש של הנשים, הניבט היישר לעבר הצופה, וכן צבעו העדין של עורן, כעין הפורצלן, יוצרים אווירה חסודה וחושנית כאחד, ואין ספק שהם תרמו להצלחה המיידית שזכה לה הציור."

יפתח אינו מוותר. אצבעו לוחצת שוב על המקשים, והוא מקשיב: "המסך עולה על שתי נשים שיושבות זו לצד זו באמבט." הוא מטלטל את ראשו בתסכול. מה כל-כך קשה להבין? "המסך עולה" – את זה הוא עוד מבין –  אבל בשום פנים ואופן לא את ההמשך, מכיוון שהשפה שבה מדבר הקריין היא צרפתית, ויפתח כמעט שאינו דובר צרפתית, ואם לא די בזאת, הוא גם עיוור. מה עושה בחור עיוור במוזיאון, ועוד במוזיאון הלוּבר, על חדריו וחדרי חדריו, ומסדרונותיו, והמעליות, והמדרגות, וחצר הפסלים, וכל אותם תיירים יפנים ואמריקאים וספרדים והוֹדים השועטים בו, העשויים להביא כל אדם שעיניים רואות בראשו לידי בלבול, קל וחומר יפתח – מה לו ולכל זה? הסיבה נעוצה באסנת, ידידתו של יפתח, שהציעה לו להצטרף אליה לטיול בפריז, ואף מימנה לשניהם כרטיס מכספי מלגה שקיבלה מהאוניברסיטה. בתמורה, ביקשה ממנו שילך אתה למוזיאון הלובר, לאגף המוקדש למצרים העתיקה.
�
כשהגיעו לבסוף השניים לַמוזיאון, טילטל יפתח את ראשו בחוסר הסכמה, וסירב לגשת עם אסנת לאגף מצרים העתיקה. הוא הרגיש פתאום סקרנות אדירה לטייל לבדו במחלקה לאמנות צרפתית, ולהקשיב שם להסברים בְּמכשיר השֶׁמע. יפתח הוא בחור עיקש, ואסנת נכנעה לבסוף ושכרה עבורו את המכשיר. היא לימדה את אצבעותיו לנוע על הכפתורים, וקבעה איתו כעבור שעתיים וחצי ביציאה. רק כאשר נעמד יפתח אל מול אחת התמונות, והקיש את מספרהּ, שנידבה לו אחת התיירוֹת, הסתבר לו שהקריינים במכשיר מדברים בצרפתית. אבל אז כבר היה מאוחר מדי.

הוא נסוג מן התמונה. רגליו גיששו ומצאו ספסל. הוא התיישב והשעין את ראשו הכבד על כפות ידיו. רק באותו בוקר הם נחתו בפריז, ובלילה כמעט לא ישנו בגלל הטיסה. גם במטוס לא הצליח יפתח להירדם, בגלל השאון הבלתי פוסק: הדיילים והדיילות, המסיעים את עגלותיהם מקצה אחד של המטוס לקצהו השני, וקרקושי סכיני הפלסטיק ומזלגות הברזל, ושקיות הפלסטיק המבותרות, וציקצוקי הלעיסות, והמיות הקיבה, וחריקות השיניים של הנוסעים, ועפעפיהם הנטרקים והנפערים, ונחירותיהם המחרידות את המנוחה כהולם ברקות.

במוזיאון יפתח אינו מרים ידיים. הוא שב ונעמד מול התמונה, לוחץ שוב את המִספר על גבי מכשיר השֶׁמע, וקולו של הקריין מטפטף כעירוי את המילים הזרות לתת הכרתו: "המסך עולה על שתי נשים שיושבות זו לצד זו באמבט." מה אומר הקריין, לעזאזל? המילים מתחברות זו לזו: "המסךעולה עלשתינשיםשיושבותזולצדזובאמבט." המסך עולה… אבל אז: "צובטתאתפטמתהשלאשתהמלך." "צובטתאתפטמתה." מה הוא אומר? יפתח משפיל את עיניו, ופיו נושף בחזהו. הוא רוצה לצעוק מרוב תסכול, אך לשונו נבלעת, ואצבעותיו לוחצות על המקשים, ושוב נשמע קולו של הקריין, ושוב אותו הסבר שרוטט באוזניו כמו לחש. קולו של הקריין אינו נמוך במיוחד, אך הוא רגוע ונעים למשמע, ומשכיח מליבו של יפתח את המולת הלילה והיום. הוא שומע, מבעד לאוזניות, את שקשוק איבריהם של המבקרים במוזיאון, והמיית השׂפות השונות שבפיהם מרשרשת באוזניו.

בפעם העשירית, החמש-עשרה, העשרים וחמש, מקשיב יפתח לקריין החוזר-לעייפה על אותן השורות, אלה המיתרגמות ל"המסך עולה על שתי נשים שיושבות זו לצד זו באמבט" וכו', וכבר נדמה לו שהוא מכיר את הקול היכרות אינטימית כזו, שפתאום מתגנבים ממנו רמזים המכוונים אליו בלבד. באותו רגע מחליט יפתח לחפש את בעל הקול הזה, וגם למצוא אותו, שהרי אין דבר העומד בפני הרצון.
�
�
ב.
�
"הנה אתה, יפתח", מגיחות מאחוריו שתי זרועות, ואצבעות מכסות את עיניו. "מה אתה עושה כאן, כאילו שתלו אותך במקום?" שואלת אסנת.
"אני מקשיב להסברים של התמונה הזאת," הוא אומר.
אסנת מעיפה מבט קצר בציור, ואז מסתכלת ביפתח, כמנסָה לפרש מה היה באותו ציור שמשך את תשומת ליבו של ידידהּ עד כדי כך, שהוא נטוע לפניו כפסל. "אני עייפה," היא מכריזה. "אולי נלך למלון?"
"אבל רציתי להקשיב להסבר," מוחה יפתח.
"נבוא מחר עוד פעם," היא מפהקת. "לא ישנּו כל הלילה. תגיד, אתה לא עייף?"
"אני עייף," הוא נסוג.
"טוב מאוד. אז נלך לישון, ומחר נבוא הנה שוב."
"טוב," מתרצה יפתח. עיניו כמו נמסות, וראשו הולם מרוב עייפות.
ביציאה מן המוזיאון הם נפטרים ממכשיר השֶׁמע. יפתח מעביר את אצבעותיו על הכפתורים כנפרד מהקול, וכבר שומע איך ניטל המכשיר בידיים זרות ומונח בין יתר המכשירים.

הם יוצאים מן המוזיאון, וחולפים ליד רחבה שבה מחליקים נערות ונערים על גלגליות בין שורות מעוקלות של קוֹנוּסים זוהרים. כשמסתלסל גופם של המחליקים בין הקונוסים, צונח ישבנם על עקביהם, וזרועותיהם נשלחות לאחור. אחר-כך נעמדים אסנת ויפתח מול איש הקולֶה ערמונים על משטח פח, והאיש ממלא קופסת קרטון בערמונים מלוא החופן ומגיש להם. הם נבלעים במדרגות הרכבת התחתית, ונוסעים לבית-המלון.

"אל תעיר אותי, אני רוצה יקיצה טבעית," מצהירה אסנת, ונבלעת תחת השמיכה. יפתח, על מיטתו שבצידו השני של החדר, פושט את בגדיו, שוכב ומתמתח. איך יוכל כעת, בעיצומו של היום, לשכנע את גופו שעליו לישון? הוא משעין את לחיו הימנית על הכר, ואז את לחיו השמאלית, ושוב את לחיו הימנית, ושוב השמאלית. אחר-כך הוא מתהפך על הגב, ורגליו נעמדות כזוג קונוסים, ומרפקו מקופל על ראשו, וזכרונו מחשיך. "צבעיהם האדומים של הבדים, האש הבוערת באח והמחווה הפרובוקטיבית תורמים לנופך התיאטרלי, ומעוררים תחושת אינטימיות אצל הצופה. מבטן העיקש של הנשים," מדבר קול של הקריין בראשו, "הניבט היישר לעבר הצופה, וכן צבעו העדין של עורן, כעין הפורצלן, יוצרים אווירה חסודה וחושנית כאחד, ואין ספק שהם תרמו להצלחה המיידית שזכה לה הציור."

נחירות קלות עולות מן המיטה שמנגד. "אילו אבא שלי היה רואה אותי עכשיו," מהרהר יפתח, "הוא היה מתפלא שאני נמצא באותו החדר עם בחורה יפה כמו אסנת ומנסה להירדם. הוא היה אומר לי: 'חביבי, כל-כך הרבה דברים יש לעשות יחד בחדר אחד, בעיר הרומנטית הזאת, בחור ובחורה…'" וכבר יפתח מצטער גם בשביל אביו, וגם בשביל עצמו, שהוא מהרהר באביו בִּמקום להמשיך ולשחזר לעצמו את קולו של הקריין. לבסוף הוא נרדם.

כשמתעוררים השניים, כבר שקעה השמש, ומן החלון נגלה לעיניים רחוב זר, מואר באור ערביים. אסנת פונה לחדר הרחצה, ושאון המים מרטיט את הצינורות שבקירות. יפתח מתיישב במקומו מעסה את רקותיו. הוא מושיט את ידו לתיק, ומעלה ממנו בגדים ארוכים. כשיוצאת אסנת מחדר הרחצה, היא מוצאת את יפתח לבוש ומוכן ליציאה.
"אתה לא רוצה להתקלח?" היא שואלת.
"אני אתקלח כשנחזור," הוא אומר. "אם לא נצא עכשיו, לא נמצא מקום שעוד מגישים בו אוכל".
אסנת מתלבשת, והשניים יוצאים מן החדר. הם תועים ברחוב, וכשהם חולפים לצד טלפון ציבורי, אומרת אסנת: "אולי נתקשר הביתה?"
"אם את רוצה," מושך יפתח בכתפיו.
"עכשיו או אחרי האוכל?" מתלבטת אסנת. יפתח מטלטל את ראשו, ולבסוף מחליטים השניים לאכול, ורק לאחר מכן להתקשר לישראל. הם מוצאים בית-קפה נעים ומזמינים בו שני סלטים. יין אדום נמזג לכוסותיהם ומתיר את כבלי השינה.
"מה ראית במוזיאון?" שואלת אסנת.
"אני לא יודע," עונה יפתח. "המכשיר היה בצרפתית."
"אוּי," היא פולטת בצער, ומבטה נודד אל היושבים בשולחן הסמוך. "ומה תרצה לעשות מחר?"
יפתח מסיט את ראשו לשולחן שאליו נשאה אסנת את עיניה. אסנת משתוממת, ושבה להתבונן בו.
"אני לא יודע," הוא אומר. "אולי נלך לקונצרט?"
"אפשר לברר," היא אומרת. "אבל אמרו לי שהכול נורא יקר."
"אז לא," הוא נמלך בדעתו.
"אתה בסדר?" שואלת אסנת את יפתח המשתעל ומושיטה לו כוס מים.
"כן," הוא מסדיר את נשימתו ולוגם מן הכוס.
כשהם יוצאים מבית-הקפה, אומרת אסנת: "יש כאן שני טלפונים ציבוריים. שנתקשר?"

היא מעמידה את יפתח אל מול מכשיר הטלפון והולכת ונעמדת מול המכשיר שמנגד. יפתח מסיע את אצבעותיו על המקשים, ומחייג מבלי משים את מספרו של הציור מהמוזיאון. אין כל פליאה, שבמקום קולו הנעים של הקריין, עולים צלילים צורמים מתוך האפרכסת. הוא מחייג שוב, ועונה לו קולו של אביו. בזמן השיחה נעוץ מבטו של יפתח באדמה, ואצבעו מתפתלת סביב חוט השפופרת המתכתי. תא הטלפון שלו, המחובר לתא הטלפון שממנו משוחחת אסנת עם משפחתה, הופך יותר ויותר כבד. נדמה ליפתח שמשקלו של העולם כולו רובץ על התא. מבעד לקולו של אביו ולקולותיהם של העוברים והשבים, הוא שומע צליל חנוק של התייפחות, ואת השפופרת שבתא הטלפון שמנגד מונחת על כנה. יפתח פולט כמה מילים ומסיים את השיחה. הוא מניח את השפופרת מידו ונסוג צעד לאחור.

יפתח מניד את ראשו לכל הכיוונים. היכן אסנת? הוא פוסע לאיטו, מגשש וקורא לה. אין תשובה. הוא הולך לכיוון זוג תאי הטלפון השעונים זה אל גב זה, ואצבעותיו מעלות לבסוף את אסנת, המעוכה כנגד מכשיר הטלפון. ידיה מחפות על פניה, ושיערה הלח מרטט.
"מה קרה?" שואל יפתח.
"אבא שלי," אומרת אסנת, וקולה נשבר. "אבא שלי מת."
�
�
ג.
�
ריח גשם עולה מן החלון שבחדר בית-המלון. יפתח קם וניגש לשם, מגיף את התריס, חוזר ונשכב על המיטה. אולי עכשיו יצלח בידו לישון. אסנת נסעה בחזרה לישראל לפני חצי שעה. היא קנתה כרטיס טיסה בטלפון, ומיהרה לשדה התעופה. ליפתח לא היה די כסף לכרטיס טיסה נוסף, והוא אמר לאסנת שלא תדאג בעניינו, הוא כבר יסתדר איכשהו. איך יסתדר לבד בפריז? זה כבר עניין פרטי שלו, וזאת גם שאלה טובה מאוד, מכיוון שמרגע שנפרדה ממנו אסנת ויצאה לדרכה, יושב יפתח וחוכך בדעתו מה יעשה בימים שנותרו. הוא אינו מכיר איש בפריז.

כל הלילה, כשישב והשגיח על חברתו, עלו בראשו מחשבות על מותו של אביה, ותכף ומייד חשב על אביו. כמה יצטער אביו כשישמע מה קרה! אביו של יפתח לא יכול לשאת דיבורים על המוות, שלא לדבר על מוות שאינו רק דיבורים, ועל אחת כמה וכמה כאשר בנו הוא זה שנחשף אליו. כאילו מעוניין אביו של יפתח להרחיק ממנו את כל אותן צרות של העולם, שכולם בו באים ממקום אחד והולכים למקום אחר. וגם עניין אישי יש באותה הדחקה של המוות: אחות קטנה היתה לאביו של יפתח, והוא אהב אותה בכל נפשו. יום אחד פגעה בה מחלה, ומתה. מאז לא רוצה אביו לשמוע על המוות, ויפתח מפחד להכאיב לו. כעת שוב הוא מצטער. על מה הוא מצטער? גם בשביל אביו, שמוֹת אביה של אסנת יכאיב לו, וגם בשביל עצמו, שהוא שוב מהרהר באביו, במקום לטכס עצה מה לעשות בימים שנותרו לו בפריז. האומנם אינו מכיר איש? לא, ועוד איך מכיר! כלומר, איש הוא אינו מכיר, אבל קולו של איש הוא מכיר. האם לחינם ניגן לעצמו שוב ושוב את קולו של הקריין במכשיר השֶׁמע של המוזיאון? הרי כבר אתמול ידע שיחפש את הקריין, ורק לא ידע באילו נסיבות.

יפתח שולח את ידו למכשיר הטלפון, ומחייג לקבלה של בית-המלון. הוא מבקש את מספר הטלפון של מוזיאון הלובר. פקיד הקבלה מסכים להעביר לו את השיחה, ויפתח ממתין. לבסוף עונה אשה, ויפתח מציג את עצמו באנגלית. הוא מספר שהוא עיתונאי ישראלי שמכין כתבה על השימוש במכשירי שֶׁמע במוזיאונים, ושהוא מעוניין לשוחח עם הקריין של מכשיר השֶׁמע של מוזיאון הלוּבר. האשה לא שואלת שאלות. היא מעבירה את השיחה לאשה אחרת, ויפתח חוזר על דבריו, והאשה מעבירה את השיחה לאיש, ויפתח חוזר על דבריו, וכן הלאה. כשכבר נדמה לו שלא נותר ולוּ אדם אחד מעובדי הלוּבר שאיתם לא שוחח, נעתרים ומוסרים לו את מספר הטלפון של הקריין.

כעת לא נותר לו אלא לחייג ולשוחח עימו. אצבעותיו של יפתח מרפרפות על מקשי הטלפון, והוא מחייג את המספר. מענה קולי. בקולו של הקריין? לא, בקולה של קריינית כללית מטעם חברת הטלפון. מפח נפש!  יפתח משאיר הודעה בנוסח הדברים שאמר לעובדי הלובר, ואז מוסיף את שמו ואת פרטי המלון. לאחר מכן הוא מנתק את השיחה, ומרגיש מוזר ששיקר. "עכשיו צריך לשכוח מהכול," הוא אומר לעצמו, ופונה לחדר הרחצה.

כשֶׁמַים שוטפים את גופו של יפתח, נדמה לו שהוא שומע צלצול טלפון. הוא נועל את ידית הברז, והמים פוסקים באחת. דממה. הוא מסובב את ידית הברז, וצלילים מִצלילים שונים מתנפצים על אוזניו – זרמי המים, ושאון הצינורות בקירות, וקלַחַת שלמה מן החוץ, כאילו כל העולם כולו נרחץ בזמן שיפתח מתקלח. הוא יוצא מהמקלחת, מתנגב, שב לחדר, נכנס תחת השמיכה, עוצם את עיניו, ומחשבותיו כמו נמסות. כעת הוא עולה ומרחף מעל האדמה כעל שטיח מעופף, חש כיצד הולכים ומתנתקים איבריו מן העולם ומתפרקים לחלל.
בחלל זקַנים לבנים כמו עננים, וציפורים אדומות כנף, ומלאכים גוצים, עבי בשר, התוקעים בקרנות יער, וקרני איילים מסולסלים כשופרות. כל הצבעים ששמע עליהם יפתח ודימיין לו את צורתם, כולם נגלים לו בחלום. תקיעת השופרות הולכת ועולה, ויפתח מרגיש איך נשמטת הכרתו, ואיך חוברים להם איבריו ומתלכדים לגוף, ואז לא נותר עוד דבר לבד מצלילם הצורמני של השופרות, וחושך.

הוא זקף את ראשו, וידו נשלחה למכשיר הטלפון. "הלו?"
"כן, שלום. אתה השארת לי הודעה?" שואל הקול באנגלית.
"כן, כן," מתיישב יפתח במקומו.
"אפשר לעזור?"
"אני שיקרתי לך," אומר יפתח, ומייד מוּקל לו.
"מה זאת אומרת?"
"אני לא עיתונאי," מודה יפתח, ואז מספר לקריין הכול: שהוא עיוור, ושהוא נסע לפריז עם חברתו, ואיך מת אביה, ואיך היא נסעה והוא נשאר לבד, ושהוא לא מכיר איש בפריז חוץ ממנו. זאת אומרת, לבד מהקול שלו. הקריין, ששמו בֶּנוּאָה, לא הבין הכול, והיה על יפתח לחזור על הדברים, ולפרש מילים מסוימות, ולבסוף הוא שאל: "אתה מוכן לפגוש אותי?"
בנואה נעתר. קצת מפני שהוא מנומס וקצת מפני שהוא סקרן. "אתה רוצה להיפגש בבית-קפה?" הוא מציע.
"לא," עונה יפתח. "אם לא איכפת לך, אני רוצה להיפגש בלוּבר."
"בסדר," עונה בנואה. יפתח מוסר לו את מספר הציור שלצידו ייפגשו, ובנואה רושם את מספר הציור, ושׂם פעמיו ללובר.

גם יפתח הולך ללוּבר. הוא יוצא מבית-המלון, מפקיד בידי נהג מונית שטר, והמונית נעצרת מול רחבת הכניסה של מוזיאון הלוּבר. יפתח יוצא מהמונית, וממצמץ בעיניו. הוא שולח את רגלו, ומפלס את דרכו למוזיאון. איך מגשש בחור עיוור את דרכו לתוך קרביו של המוזיאון הגדול בעולם? זאת שאלה טובה מאוד, וגם יפתח מהרהר בכך בזמן שהוא צועד לאיטו, וריחות וקולות מפלסים לו דרך. בדרכו הוא מהרהר בחברתו אסנת, שטסה בחזרה לישראל, ונוסעת להלווייתו של אביה, והוא חושב עליה עומדת מעל לגופת אביה המלופפת תכריכים, ואיך מורידים אותו לאדמה, ואיך זורקים עליו את רגבי האדמה, ומהדקים אותה היטב מעליו, ואסנת בוכה ובוכה – – –

גופו של יפתח נתקל בשומר. משם כבר מובילים אותו למחוז חפצו. הקריין בנואה כבר עומד וממתין לצד הציור. בנואה מברך אותו לשלום, ויפתח מזהה את קולו, ונרגש. הוא שומע את קהל המלווים נפוץ, ושומע רק את בנואה לבדו, המביט לרגע בציור ולרגע ביפתח.
"למה רצית שניפגש כאן?" שואל בנואה הקריין באנגלית. מקרוב נשמע קולו מעט רועד, ומכל מקום פחות רגוע מאשר באוזניות של מכשיר השֶׁמע, אבל מה זה כבר משנה, יפתח נרעש רק למחשבה שהקול הזה, שהוא האזין לו כל-כך הרבה פעמים, מדבר עכשיו למענו בלבד, ואומר דברים לאוזניו בלבד, והוא, יפתח, יכול לגרום לקול לדבּר ולדבּר כרצונו, למענו, אל תוך אוזניו. ריחו של בנואה הקריין נבלל בקולו, ושניהם, הריח והקול, מפיסים את דעתו של יפתח ומחדדים את חושיו.
"רציתי שתספר לי על הציור הזה," עונה יפתח.
"אבל אני לא מומחה לאמנות," עונה בנואה הקריין. "אני בסך הכול קריין."
"אני יודע," עונה יפתח. "אבל, בבקשה, אם כבר הסכמת ובאת עד הנה, אולי תספר לי על הציור?"
"המסך עולה על שתי נשים שיושבות זו לצד זו באמבט," פותח בנואה את פיו ואומר בצרפתית. "מצד ימין יושבת גבריאל, אשתו של אנרי הרביעי, מלך צרפת. משמאלה יושבת אחת מאחיותיה. הצופה בַּציור מבחין מייד בתנועה יוצאת הדופן של האחות: היא צובטת את פטמתה של אשת המלך."
יפתח שומע את בליל המילים, ומטלטל את ראשו. "מה רואים בציור?" הוא מַקשה.
"אמרתי לך," אומר בנואה.
"לא", אומר יפתח. "אני לא מבין צרפתית. מה קורה בציור?"
"יש כאן שתי נשים שיושבות באמבט," אומר בנואה באנגלית, לאחר מחשבה עמוקה.
"שתי נשים?" שואל יפתח. "מי אלה?"
"זאת שיושבת מצד ימין היא אשתו של מלך צרפת, אנרי הרביעי. וזו שיושבת משמאלה היא אחותה."
"איך הן נראות?"
"יש להן עור לבן כמו פורצלן," אומר בנואה, "והשיער שלהן מגולגל על הראש."
"ומה הן עושות?"
"האחוֹתצוֹבֶטֶתאתפִּטְמתָהשלאשתהַמֶלֶך," עונה בנואה.
"מה?" אומר יפתח. "לא הבנתי."
"האחותצובטתאתפטמתהשלאשתהמלך," חוזר ואומר בנואה, שמרוב מבוכה חזר ודיבר בצרפתית.
"תסביר לי," קרב אליו יפתח, ועפעפיו רוטטים. "תסביר לי מה קורה שם!"
"אבל הסברתי לך," מתנצל בנואה, ורואה את אצבעותיו של יפתח מתפתלות ומגששות נכחו.

לבסוף נרפה יפתח ונסוג. הוא מרכין את ראשו, מהלך באיטיות לאחור ונשען על הקיר. סביבו דממה. הוא שומע, מרחוק, את פסיעותיהם של המבקרים בחדרים הסמוכים. הוא חש חולשה כבדה באיבריו, וגופו נרפה. בנואה פוסע לעברו. יפתח שומע את צעדיו, הוא מריח אותו מולו. השניים שותקים. יפתח שומט את זרועותיו לצדדים. אז שולח בנואה את ידו לעברו של יפתח, ושתי אצבעותיו מועכות את פטמתו.