ביום הנסיעה לקרואטיה, הגשתי את כתב היד הסופי של הרומן שלי (ששמו 'אחייך אלייך, אחייך') להוצאה לאור. התייחסתי לתאריך הנסיעה כאל דד-ליין אחרון בהחלט להגשה. אחרת הייתי ממשיך לעבוד על כתב היד לנֶצח, ולעולם לא הייתי מוציא אותו מתחום אחריותי. כל כך התרגלתי לשַכתב ולשכתב, וכל כך התמכרתי לשליטה המוחלטת בחייהן של הדמויות (במיוחד בחייו של הדמות הראשית, בחור בשם עמיחי), שהיה לי קשה מאוד לשים לכל זה סוף.

ובכן, תם העניין. כתב היד הוגש, וכעת הוא ממתין לשלבים אחרונים לפני יציאתו לאור, בנובמבר 2006. העבודה המפרכת על הרומן בשנה האחרונה לא היתה מתוכננת. בספטמבר 2005 אמרתי לעצמי שאעבור עליו, אשנה פה ושם, ותוך שבועיים אשלח אותו להוצאה. אפשר להמשיל את המצב שבו הייתי לכניסה של דייר חדש לדירה ריקה: הדירה אמנם ראויה למגורים, אבל לא מתאימה בהכרח לצרכיו. הדייר יכול לבחור: להיכנס לגור בדירה, או להרוס את הקירות ולבנות אותה מחדש. שבועיים אחרי תחילת העבודה על כתב היד, גיליתי שמבלי להתכוון הרסתי את כל הקירות.

עמדתי בתוך חורבותיו של מה שהיה פעם הרומן שלי, וכבר לא היתה לי דרך חזרה. אני זוכר שבאותו הרגע יצאתי מהבית והלכתי לשאוף אויר ולהירגע. לאחר מכן נכנסתי לעבודה אינטנסיבית וארוכה, שבמהלכה, למעשה, כתבתי את הרומן מחדש. מדוע כתבתיו מחדש? האם לא עמדתי מאחוריו כפי שהיה? התשובה היא שאהבתי את הרומן כפי שהיה בספטמבר, אבל מאחר שחלו שינויים מרחיקי לכת באופן שבו אני תופס את הכתיבה שלי ואת ז'אנר הרומן, פשוט לא יכולתי לעמוד מאחורי כתב היד כפי שהיה. בשום פנים לא הסכנתי עם פירסום דבר שלא הייתי כותב כיום. הייתי מוכרח למחוק הכול, כמעט הכול, ולכתוב מחדש.

התהליך הזה עבר עלי במקביל לעזיבת פריז – תקופה מעַרערת מעצם טיבה, של עקירה מארץ לארץ. בנוסף, נאלצתי לדחות את כתיבת עבודת המסטר (שעליה אני עובד באוניברסיטה בפריז) לשנה הבאה. חודשים אחר כך, בתל אביב, הסתיימה העבודה על הרומן. יצאתי מהבית. שוב הייתי צריך להירגע. אני זוכר ששתי מילים התגלגלו בראשי ללא הפסקה: "זהו זה… זהו זה… זהו זה".