על ספרה של יסמין גהטה: "ליל הקליגראפים"
הוצאת שוקן
מצרפתית: חגית בת-עדה
 
 
מאת משה סקאל
"האל אינו מתעניין באלף-בית הלטיני". כך קובעת גיבורת "ליל הקליגראפים", רומן מאת הסופרת הצרפתיה ממוצא תורכי יסמין גאטה. גאטה, מומחית להיסטוריה של האמנות, נולדה בפריז בשנת 1975. "ליל הקליגראפים" יצא לאור בצרפת ב- 2004, בעיצומו של הדיון המתמשך סביב שאלת צירופה של תורכיה לאיחוד האירופי. לאורך השנים מיטלטלת הרפובליקה הצרפתית בין התנגדות נקודתית לַמהלך (הדרישה שתורכיה תכיר בקפריסין היוונית או עניין העמדתו לדין בתורכיה של הסופר אורהן פאמוק בשל איזכור שואת הארמנים), לבין התנגדות עקרונית עמוקה הרבה יותר, ששורשיה נוגעים לשאלות של זהות ודת (ניקולא סרקוזי, שר הפנים הצרפתי והמועמד המוביל לנשיאות הרפובליקה ב-2007, מתנגד נחרצות לצירופה של תורכיה, ומעוניין בהגדרתה כ"שותפה מועדפת" בלבד).
עם זאת, קשה להעלות על הדעת אף את אפשרות צרופה של תורכיה לאיחוד האירופי כיום, לולא הרפורמות שהנהיג מוצטפא כמאל, נשיאה הראשון של הרפובליקה התורכית, בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת.

במאי 2008 ימלאו שמונים שנה להחלפת האלף-בית הערבי בתורכיה באלף-בית הלטיני. היה זה אחד מביטוייה הרדיקליים ביותר של מהפכת "התורכים הצעירים" בהנהגת כמאל, העתיד להיקרא אתאתורכּ, 'אבי התורכים'. בין הרפורמות הרבות בהקשר זה ניתן להזכיר את מתן זכות ההצבעה לנשים, את השימוש בלוח השנה הגרגוריאני במקום בלוח השנה המוסלמי, את חוק חינוך חובה, את ביטול הפוליגמיה, את ביטול הכאליפה ועוד. מטרתן המוצהרת של הרפורמות הללו היתה ליצור רפובליקה חילונית, הקרובה ברוחה למדינות המערב.
עם החלת הרפורמות של אתאתורכ, איבדה התרבות התורכית אחדים מסממניה המובהקים. ביניהם – הוויתור על הקליגראפיה ועל הקליגראפים, אומני הכתיבה התמה המסורתיים. אלה הפכו באחת למייצגי דור ישן שאבד עליו כלח. את סיפורם של אלה מבקשת לספּר יסמין גאטה ברומן מרתק זה, הרואה אור בעברית בתרגומה היפה של חגית בת-עדה.
 
בספרו "כמאל אתאתורכּ" (הוצאת טלנדייה, פריז, 1999), מגולל אלכסנדר ז'בקוב את הסיפור הבא: ב-23 באוגוסט 1928, שלושה חודשים לאחר חקיקת החוק בדבר חובת השימוש באלף-בית הלטיני, הגיע מוצטפא כֶּמַאל לביקור בלתי מתוכנן בתקירדאג', בחוף האירופי של ים מרמרה, וסקר את הקהל הרב שהתאסף במקום. כמאל פנה לאימאם שנקרה על דרכו, ואמר לו: "מוֹרי, האם אתה מכיר את האלף-בית החדש?" "לא, פחה", ענה האימאם, "עדיין לא למדתי אותו". כמאל הגיש לאותו אימאם פיסת נייר, וביקש ממנו לכתוב תפילה באלף-בית הישן. לאחר מכן תירגם כמאל לאותיות לטיניות את התפילה שרשם האימאם, ואמר לו: "למד מהר את האותיות החדשות, ודאג שכולם ינהגו כמוך. עליך ללמוד זאת עד הפעם הבאה".

אלא שהחלפת האלף-בית הערבי בלטיני, כפי שהיא נתפסת ברומן "ליל הקליגראפים", אינה באה לפגוע בפרנסתם של הקליגראפים הוותיקים בלבד: היא מסלקת את אלוהים עצמו אל מחוץ לגבולות תורכיה. כך מנסחת זאת גיבורתה של יסמין גאטה: "אתאתורכ גירש את אלוהים מהארץ, (…) (הוא) החליף את הכּתב כפי שמספקים תחליף של חלב אם" (עמוד 52).

"ליל הקליגראפים" הוא בראש ובראשונה ספר קינה. לא בכדי נפתח הרומן במותה של הגיבורה, המסופר (בלשון עבר) מִפיה. ליתר דיוק, לפנינו ספר העוסק בזכות לקינה: קינה על מות המילה המוסלמית הכתובה בתורכיה ועל אובדן מעמדם של הקליגראפים המסורתיים, קינה על מצב האוּמנות בעידן השיעתוק הטכני, קינה על חוסר היכולת לעסוק ביצירה במקביל לניהול חיי משפחה "תקינים", ולבסוף – קינתהּ של אם על בנהּ. יסמין גאטה מתַמרנת הלוך וחזור בין כל הנושאים הללו – מן הקל לכבד, מן הציבורי לאישי – ועושה זאת ביד אמן.
 
תיאור חיי הקליגראפים ברומן הוא תיאור של עולם-שהיה, של אנשים זקנים שירדו מגדולתם והושלכו ככלי אין חפץ בו. גיבורת הרומן, ריקעת קונט, מצטרפת בעודה צעירה כשוליה לסדנת מלומדים "שדברי אלוהים נכנסו בהם כדיבוק". היא מטפלת בקליגראפים הקשישים ובכלי העבודה שלהם, נותנת יד ל"מעשי האמנות הדמיוניים שלהם", ובתום היום אוספת את עבודותיהם ומשמידה אותן.
באותה סדנה פוגשת ריקעת את סלים, קליגראף בודד וחולני, שאדיקותו מזכירה לה "ריח של קדושים מעונים". בין סלים וריקעת נוצר קשר קרוב. קשר זה מוסיף ללוות את ריקעת גם לאחר התאבדותו של סלים ("הקליגראפים מתים כשאינם מסוגלים לשרת עוד את אלוהים", קובעת ריקעת ביחס למותה-שלה, עמוד 136).

סלים מוריש לריקעת את כלי עבודתו, וריקעת הופכת לקליגראפית מכוח אותו עיזבון. משקיבלה לידיה את ירושתו של הקליגראף הקשיש, היא יוצאת למסע אל תוך חייו האישיים. אך מלאכתה השאננה של ריקעת לא מאריכה ימים: שנים אחר כך נתקף בעלה השני קנאה אובססיבית בעיסוקהּ. הוא משליך את הדיוויט – מכתבתו של סלים הקשיש – דרך החלון, אל תוך מימי הבוספורוס.
בתווך מתוודע הקורא לחייה האומללים של המספרת. בעלה הראשון, כפי שהיא מעידה, "בחר לו מקצוע בצלמו ובדמותו – רופא שיניים – כדי לעקור את הרע מהשורש" (עמוד 11). מחאתה של ריקעת מתבטאת בהתמסרות טוטאלית לתרגילי הקליגראפיה.

נדמה כי חוסר יכולתה של ריקעת לנהל חיי משפחה בריאים הם כורח המציאות ממש: הקליגראפים מקדישים את חייהם לאללה, והם בדרך כלל רווקים. נישואיה הראשונים של ריקעת מתפרקים עד-מהרה: היא נוטשת את בעלה בקוֹניה, "אסם התבואה של הארץ", הרווי בזכרם של מסדרי הדרווישים המחוללים, וחוזרת עם בנם לאיסטנבול. בנהּ שנולד מנישואים שניים, נור, הופך לאהבה הגדולה של חייה. גם כאן היא נוחלת מפח נפש: אביו של נור מסתלק מאיסטנבול ולוקח איתו את הבן הקטן. כל שנותר לה להתנחם בו הוא הקלם, כלי עבודתו של הקליגראף. "הקליגראפים יכולים להגיע לסיפוק מיני רק בחיבוק קַלַם", לוחש באוזנהּ של ריקעת סלים, ידידהּ המת, באחד הפרקים. "(…) לקליגראפים אין לב כדי לאהוב, כי אם קַלַמים כדי לכתוב" (עמוד 116).
 
בשנת 1949 ביקר הסופר הצרפתי ז'אן קוקטו בתורכיה. "הדבר החדש באמת באיסטנבול זו השפה הכתובה", כתב קוקטו ביומן המסע, שפירסם בספרו 'מעליש' (הוצאת גלימאר, פריז, 1949). טענתו של קוקטו היא כי תפקידם של הסופרים והמשוררים התורכים הוא לחַשל לשון חדשה שתהיה כחומר ביד היוצר לתביעותיהם הפואטיות: "(…) הזמן היה קצר מכדי לחנך את העם ולרומם אותו למעלתה של השפה התורכית האמיתית. הכרח היה ליישר את השפה, להנמיך אותה, להניחה בכל מחיר בהישג ידם של הכול. (…)  תפקיד זה (…) הוא ייעודו של המשורר – ליצור ולבסס שפה של האוזן, ולסגלהּ בעבור העין".  
במקום אחר ביומן מתייחס קוקטו לאופן שבו התקבלה בקרב התורכים מהפכתו של אתאתורכ, ומשווה  אותו להתמודדותו של העם הצרפתי עם מהפכות: "העם התורכי הוא בעל נפש הירואית. הוא אינו מקבל בגו שפוף את תכתיביו של כמאל פחה (…) הוא מהרהר בהן ונוקט פעולה רק מעת שהוא מודע למעשיו. זהו מכניזם ההפוך לזה הפועל אצלנו: הפעולה קודמת למחשבה. המהפכה שלנו הורגת, ואילו המהפכה של התורכים הפילה חללים מעטים בלבד".

דומה שיסמין גאטה סבורה אחרת. סלים, הקליגראף הקשיש שאיתו מתיידדת ריקעת, שם כאמור קץ לחייו. גורלם של שאר משתתפי הסדנה אינו טוב יותר. רובם יוצאים מדעתם, כאותו קליגראף המשרטט קווים דמיוניים על הדף.

באחד הפרקים ברומן 'ליל הקליגרפים' משוחחת ריקעת עם מנהל אוניברסיטה, שאומר לה כי מקצוע הקליגראפיה מזכיר יתר על המידה את האימפריה העות'מאנית, ולא יוכל לשרוד בעידן החדש. תשובתה של ריקעת יכולה להיקרא כמֶסר שמקפל בחובו הרומן 'ליל הקליגראפים': "והרי הקליגראפיה יכולה לתת ביטוי לרגישות של תקופה חדשה. היא אינה קפואה בזמן ועליה להמשיך ולהתפתח. שלשלת הקליגראפים היא אינסופית ועליה להמשיך להתקיים עד קץ כל הימים. רק הם יודעים לנהל דו שיח בין אלוהים ובני אדם".