"האם בפלסטין מתגוררים התושבים בדירות גדולות?" שאלה המורה לגרמנית את התלמיד החדש בכיתה, בחור עזתי בשם אוסאמה. "הידעתם?" גילתה לנו לפני כן המורה בגאווה בלתי מוסתרת, "בגרמניה יש הרבה זוגות לא-נשואים, שחיים יחד". אחת כך נשמעה דפיקה בדלת, ולחדר נכנס גבר מזוקן, גבוה ומרשים, לבוש בחליפת שלושה חלקים. הגבר הכריז את שמי. נעמדתי מייד.

"רק לפעמים, אין קול, יהי נפתח/ מסך של אישונו, תחדור תמונה/ בין אבריו, בשקט שנמתח – / ובתוך לבו גוועת, ואינה". (ריינר מריה רילקה, "הפנתר", Jardin des plantes. מגרמנית: משה זינגר)

בגן החיות של ברלין ישב אריה בכלובו הגדול, מחזיק בין כפותיו עצם אדירת מימדים. הוא חשף ניבים מחודדים והחל לתלוש את הבשר מהעצם. מדי פעם פלט נהמה, שהחרידה את קהל המבקרים, והבריחה אחדים מהם לכלוב הסמוך, שם סיימו שתי לביאות חסונות לאכול את ארוחת הצהריים שלהן. בשאר הכלובים ביתרוּ יתר הטורפים (טיגריס, נמר, יגואר, פנתר וברדלס) את הטרף שהשליכו להם עובדי גן החיות, ועונג אדיר עיוות את פניהם. בשעת העיכול שאחרי הארוחה סקרו הטורפים את קהל המבקרים במבט מזוגג, ואז השתרעו על הרצפה לחטוף שְלאף שטוּנְדֶה.

Sano di Pietro, San Geronimo

כְּלוּב אחרי בן אדם

גן החיות של ברלין ממוקם בפאתיו המערביים של פארק Tiergarten רחב הידיים. באחד האגמים הירוקים מרכינים העצים את ענפיהם למים, ולהקת חסידות שחורות מקננות עליהם בהמולה רבתי. לא רחוק מהן שוכן בית הקופים, שם מתרוצצים קופים זעירים מאחורי הזגוגיות, מכרסמים בשברי גזר ושאר פירות וירקות, וקופצים מטה ומעלה בשאון אילם. הקופים הגדולים יותר סרוחים על רצפת חדרם, כובשים את ראשיהם בין הזרועות, ומדי פעם פוערים את העפעפיים ובוהים בהבעה אדישה בקהל המבקרים הנועץ בהם מבט טמום.

במהלך המצור הפרוסי על פריז בחורף 1870-1871, הורשה קומץ קטן של מיוחסים לאכול מבשר החיות של ה"זַ'רְדַן דֶה פְּלַנְט" (גן החיות הקטן שבגדה השמאלית של הסֶּן). וכך כתב ביומנו ויקטור הוגו, שזכה להימנות עם מיוחסים אלה: "אפילו בשר סוסים שוב אין לנו למאכל. אולי אלה כלבים? אולי עכברושים? (…) אנחנו אוכלים את הלא-נודע".

לפעמים נדמה לי, שיותר משהאדם האורבני רוצה לראות את בעלי החיים מאחורי סורג ובריח, הוא פשוט משתוקק לעמוד מולם כשהוא, האדם, סגור ומסוגר: אין יוצא ואין בא.
 
השקיעה באתמול

"Shall I stay here at the zoo
Or should I go and change my point of view
For other ugly scenes"
Alphaville, Big in Japan

ארוחת ערב אצל חברים ישראלים המתגוררים בברלין. ברקע, על מסך המחשב של המארח, מוקרנת ישיבת הפתיחה של מושב החורף של כנסת ישראל, בשידור חוזר מאתר הכנסת. בזמן שכל הנוכחים טובלים לחם גרמני עתיר דגנים בַמרק הטעים, מדברת יושבת ראש הכנסת בזכות מלחמת לבנון ("זאת היתה מלחמה צודקת, אולי המלחמה הצודקת ביותר שניהלנו"). היא מסכמת במשפט הבא: "אין לנו את הלוקסוס של השקיעה באתמול".

הצעה נאיבית: אולי כדאי שבאחד מביקוריה הממלכתיים בגרמניה תפקוד יושבת ראש הכנסת את המוזיאון לתולדות גרמניה, שבשדרת אוּנְטֶר דֶן לִינְדֶן בברלין. שם היא תוכל להציץ בסדרת התחריטים של פרנסיסקו גויה (1746-1828), "אסונות המלחמה". אחר-כך, אם התחריטים הללו יהיו לה, חלילה, קשים מדי לבליעה, היא תוכל להתבדר בצפייה סרטונים בשחור-לבן המציגים את ימיה היפים של רפובליקת ויימאר, על נשפי הריקודים וחיי התרבות התוססים שלה. אבל מייד אחר-כך מוטב לה, ליושבת ראש הכנסת, לסור לקפיטריה האנינה של המוזיאון, ולהזמין שטרודל תפוחים בקצפת. אחרת היא עוד עלולה להיתקל בכמה מוצגים לא נעימים. אחרי ככלות הכול, מדובר בדברים ישנים מאוד. והרי לנו, כפי שהיא אמרה בעצמה, "אין את הלוקסוס של השקיעה באתמול".
  
זאת לתעודה – שיעור גרמנית אחרון
נושא השיעור: דירות מגורים. "האם בפלסטין מתגוררים התושבים בדירות גדולות?" שאלה המורה לגרמנית את התלמיד החדש בכיתה, בחור עזתי בשם אוסאמה, שקיבל מלגה של שלוש שנים ללימודי הנדסת מחשבים בברלין. "הידעתם?" גילתה לנו לפני כן המורה בגאווה בלתי מוסתרת, "בגרמניה יש הרבה זוגות לא-נשואים, שחיים יחד". אחר כך נשמעה דפיקה בדלת, ולחדר נכנס גבר מזוקן, גבוה ומרשים, לבוש בחליפת שלושה חלקים. הגבר הכריז את שמי. נעמדתי מייד. הוא הציג את עצמו: מנהל בית הספר. לאחר מכן הגיש לי את תעודת הסיום, ה- Zertifikat, וכל הנוכחים מחאו כפיים. לאחר שמנהל בית הספר, מר פרוֹידנפלד, יצא מהכיתה, וההמולה שככה, פנתה שוב המורה לגרמנית לאוסאמה, התלמיד העזתי, ושאלה אותו: "וכמה עולה דירה להשכרה בפלסטין?"

צחוקם של הנידונים לאבדון
יום אחרון בברלין. יום אחרון בפרידריך שטראסה ובהַקֶשֶר מַרְקְט, אחרון בבית הקפה גורקי פארק, בתחנות הרכבת התחתית, הרכבת העילית ורכבת הפרברים, יום אחרון בברים המעושנים, בדוכני הכריכים, בשבילי האופניים, בדירות בעלות התיקרה הגבוהה, בין מהגרים ישראלים, רוסים, איטלקים, פולנים.
להתראות, ברלין.

"אמש הציע פריץ ונדל שנצא לסיור ב'מאורות', כמין ביקור של פרידה, כי המשטרה מתחילה להראות ענין רב במקומות האלה. (…) הסתבר ש'סאלומה' יקר מאוד ומדכא אף יותר מששיערתי. כמה מציגות לסביות וכמה בחורים בעלי גבות מרוטות הסבו על יד דלפק המשקאות, ומפעם לפעם געו בצחוק צרוד או צרחו צריחות-לילית משולשות, האמורות לכאורה לגלם את צחוקם של הנידונים לאבדון. (…) רוב הקהל היו סוחרים מהוגנים בשנות העמידה, הם ומשפחותיהם, והם היו קוראים מתוך השתאות של מזג טוב: 'באמת כך הם עושים?' 'שמע, לא אני!'. יצאנו באמצע הצגת קברט, לאחר שבחור אחד בשמלת-קרינולינה מוכספת ובכיסויי-שדַים משובצים באבנים טובות עשה במכאובים אבל בהצלחה שלוש ישיבות של פישוק שלם".
מתוך "פרידה מברלין" מאת כריסטופר אישרווד, 1939 (תרגם מאנגלית אמציה פורת, הוצאת "עם עובד" 1975)