מבקר הספרות ג'ורג' סטיינר אמר פעם ששפה חדשה פירושה אפשרויות חדשות. עבורי, שפה חדשה פירושה מולדת חדשה. אחרי שהצרפתית הפכה בעבורי לשפת יום-יום, הייתי צריך להרחיק למחוזות אחרים, לשבור את הראש ואת השיניים, ולחשוף טפח אחר טפח מן השפה החדשה – המולדת החדשה – שבה בחרתי.

"מכוֹרה שלי, ארץ נוי אביונה, / למלכה אין בית, למלך אין כתר". לאה גולדברג, מתוך "משירי ארץ אהבתי" 

השלושה באוקטובר: חג לאומי
ביום השנה לאיחוד גרמניה, נערך יריד ברחבה הסמוכה למבנה הרייכסטג. מי שלא זקף את ראשו והבחין בכיפת הזכוכית שעל פסגת הרייכסטג ובכתובת לצידה: "למען העם הגרמני", יכול היה לחשוב שמדובר ביריד חקלאי באחת הפרובינציות. על הבמה ישבו זמרים, כובע בּוֹקרים לראשם, ושרו מוזיקת קאונטרי (מוזיקת קאונטרי זוכה בגרמניה לחיבה מיוחדת). בין דוכני הנקניקיות וכריכי הדגים יכולת לקנות כוס משקה, לשבת על הספסלים הצרים והמוארכים ולסבוא להנאתך.

בעודי שותה יין מוגז ונוגס בכריך מעולה שמחירוֹ יורו אחד – מעט יותר מחמישה שקלים חדשים – חשבתי כמה חבל שבישראל קשה לפעמים למצוא מסעדות עממיות. ואילו בפריז, למשל, אפשר להתארח במסעדות ויאטנמיות, הודיות, אפריקניות, ספרדיות, צפון-אפריקניות וכו' וכו', לאכול טוב ולשלם מחיר שפוי. את "חג המוזיקה", לדוגמא, הנחגג ביום הראשון של הקיץ, מכנים הפריזאים: "חג המֶרְגֶז", על שם הנקניקיות הצפון-אפריקניות הסגלגלות והנוקשות, שריחן החזק ממלא בו את הרחובות.

סוף השבוע: גיחה לדרזדן
חצות. באחד הרחובות הראשיים של דרזדן, המתחבר לגשר שמוביל לעיר העתיקה, מתגודדות קבוצות של נערים. הם לבושים במעילי עור מהוהים, שערם מגולח וצבעוני, ודוקרנים כסופים מזדקרים מכתפיהם. נדמה שכּל מי שצועד ברחוב, מחזיק בקבוק בידו. התנועה סואנת, וחלק מהמכוניות נוסעות בזיגזג, ככה סתם. אחרי שחצית את הגשר מעל נהר האלבֶּה, מתחילה עיר הרפאים. בלילה דולקים הפנסים בעיקולי הרחובות, ואורם הצהוב מבצבץ מבּין המבנים המשוחזרים, שפּיח עוטף את חזיתם. האויר צונן ורוח נושבת. דרזדן מצוייה בתהליך שִחזור מתמשך, ובתאורת הלילה העמומה, קשה לדעת אם הקימורים הממלאים את השמַים מעל למבנים הקודרים, הם שרידי ההפצצות, או שמא הם מִתווה המבנה המקורי, שהופגז ושוחזר.

בדוכני התיירות מוכרים גלויות בשחור-לבן, שבהן נראית העיר אחרי מתקפת בעלות הברית בשנת 1945 (שלושים וחמישה אלף מתושבי דרזדן מתו בהפצצות בסוף מלחמת העולם השניה). חיפוש באינטרנט מעלה תמונות של עיי חרבות, שגופות נערמות בהם זו על גבי זו. כיום, שישים שנה מאוחר יותר, שבה דרזדן וצומחת מבין ההריסות: ה- Frauenkirche, הכנסייה הפרוטסטנטית הגדולה, ששחזורה החל בשנת 1992, פתחה זה מכבר את שעריה; כשבעה מליון תיירים פוקדים בכל שנה את העיר ומבקרים במוזיאונים, בבית האופרה ובגני הבארוק הנפלאים. עם זאת, מי שיתבונן היטב, אפילו מבקר לרגע, יגלה שלמרות כל המירוק והשחזור, מדובר בעיר שעדיין מלקקת את פצעיה. 

בחזרה לשיעורי הגרמנית בברלין
שיעורי הגרמנית כוללים אינטראקציה אינסופית עם חברַי לכיתה – שתי שוויצריות דוברות איטלקית, צ'יליאני, איטלקיה מדרום איטליה, סרבית, שוויצרית דוברת צרפתית ורוסייה ממוסקווה. במהלך אחד השיעורים השבוע שיחקנו במין משחק הגדרות, והוטלה עלי משימה: להסביר בגרמנית לתלמידה האיטלקית – קתולית אדוקה – את המילה "חמוֹת", וזאת מבלי לעשות שימוש במילה "אמא". אימצתי את מוחי, ולבסוף אמרתי: "יזוס". האיטלקייה הִנהנה. הוספתי: "ובכן, יזוס הוא בנהּ של…". האיטלקייה אמרה: "מדונה". אמרתי: "יופי. עכשיו, נגיד שאַת יוצאת עם יזוס. אז מדונה היא ה… שלךְ". האיטלקיה מאוד נבהלה, ואילו את המורה לגרמנית, ששמהּ וֶרוֹנָה ומוצאהּ באחת הערים הסקסוניות בדרום, זה הצחיק כהוגן. 

מבקר הספרות ג'ורג' סטיינר אמר פעם ששפה חדשה פירושה אפשרויות חדשות. עבורי, שפה חדשה פירושה מולדת חדשה. אחרי שהצרפתית הפכה בעבורי לשפת יום-יום, הייתי צריך להרחיק למחוזות אחרים, לשבור את הראש ואת השיניים, ולחשוף טפח אחר טפח מן השפה החדשה – המולדת החדשה – שבה בחרתי.

אין דבר מפַרך ומענג מִזה.

אף על פי שגרמנית היא שפה קשה מאוד, יש בה לדעתי משהו שהופך אותה בסופו של דבר לקלה ללמידה. אולי בזכות הסדר וההגיון של הכללים הדקדוקיים שלה, ואולי מדובר ביותר מזה. לפעמים נדמה לי שמשפטים מסויימים פשוט נשמעים טוב יותר בגרמנית תקנית. הם מתנגנים טוב יותר, ואפשר ממש לשמוע את המוזיקה בוקעת מתוכם. והרי אין דבר קל לזכירה כמו המוזיקה של שפה.

אומרים שמי שלומד יידיש, הגרמנית שלו הולכת קפּוּט, ושמי שלומד יידיש – הגרמנית שלו הולכת פייפן. במהלך השנה הנוכחית אני אמור ללמוד יידיש במסגרת הלימודים לתואר. או-אז תינתן יריית הפתיחה למלחמת השפות הפרטית שלי.
 
יורש העצר האמיתי
אני יושב בבית הקפה "גוֹרקי פארק", ואוכל מרק ירקות עם קרעפלך. קראתי עכשיו באינטרנט, ששרי ממשלה בישראל אמרו שאביגדור ליברמן הוא "אישיות רצויה בקואליציה". זאת בניגוד למנצח דניאל ברנבוים, למשל, שהוא פרסונה נוֹן גראטה, משום שהוא בוחר להשמיע יצירות של ריכרד וגנר במהלך ביקוריו בארץ ותומך במאבק הפלסטיני. מיששתי את הדרכון הישראלי התחוב לי במכנסיים, ונזכרתי בציור שראיתי במוזיאון ה- Zwinger בדרזדן, ציור שהוא מין גִלגול של משפט שלמה:

בממלכה מסויימת רצו לקבוע מי מבּין הנסיכים יזכה להיות יורש העֶצר. כפתו את את המלך לעץ, וכל אחד מן הנסיכים התבקש ליידות לעברו חץ. מי שהחץ שלו יפגע קרוב ביותר ללִבו של המלך – אמרו להם – הוא זה שיהיה יורש העצר. וכך נעמדו הנסיכים ויידו חיצים לעבר אביהם. רק נסיך אחד ישב בצד וסירב ליידות חיצים, והוא זה שזכה לבסוף בכתר, משום שהוא-הוא היה בנו האמיתי של המלך.

ואילו בישראל, אמרתי לעצמי, לא חסרים כתרים, וגם לא מי שיקשור אותם. אלא שגם אם יכפתו לעץ את כל בעלי האישיות הרצויה בקואליציה, וגם אם יידו בהם חיצים עד מחרתיים, שום דבר לא יעזור. מפני שיש דבר אחד שחסר להם, דבר פשוט, וזה הלב. 

וגם: גינת הגוֹלים, המין השלישי, מלנכוליית הסתיו: יומן ברלין, חלק א' אריה אורבני, מושב החורף, דירה להשכיר: יומן ברלין, חלק ג' ישראלי סמוי בברלין או: הרקומבינציה של המזרחים

רשימות נוספות:

לא סקאל ספורט ולא נעליים – הסבר קצר בלילה האחרון לפסטיבל, ניגש אלי בַפאב אחד המשוררים, בחור צעיר שנושא את נס המאבק המזרחי. הוא שאל שאלה שהציקה לו כבר כמה ימים: "תגיד, משפחת סקאל העשירה מממנת אותך כדי שתוּכל לכתוב?" בלזק והחיים ללא טלויזיה היחס של ישראלים לאנשים שאין להם טלויזיה, מזכיר לי משפט שכתב בלזק בספרו "סֶזָאר בִּירוֹטוֹ". בלזק תיאר את היחס שאמנים זוכים לו מצידם של סוחרים. הוא כתב שהמבט שבו מתבונן סוחר באמן הוא מבט שיש בו תערובת של אימה, של חמלה ושל סקרנות. על הכאב של הארץ, מכוני כושר ואהבת הבדידות כמה אומלל, כך חשבתי לעצמי, לחזור למולדת אחרי שש שנים בחו"ל – ישר למלחמה. נזכרתי בביטוי הצרפתי: Mal du Pays (מילולית: "הכאב של הארץ"), שפירושו עֶצב וקשיי הסתגלות של מי שעקר ממקום אחד למקום אחר. קשיי הסתגלות של אותו עוקֵר מוצאים ביטוי בתחושת נוסטלגיה או מלנכוליה, ולעתים תוקף אותו דיכאון. "איזה מין דבר זה, להיות פרסי?" באחת המסיבות של אוליבייה, פנה אלַי אחד הנוכחים ואמר: "יש לך קצת מבטא". הוא בחן אותי למשך שניה נוספת, ואז שאל בחיוך: "אתה לא צרפתי? מעניין…". באותו רגע נזכרתי במכּרה שלי, אישה ממוצא הונגרי, שחיה בפריז למעלה מעשרים שנה. היא סיפרה לי שהיא שומעת את המשפט הזה בכל יום: "יש לך קצת מבטא!".  על הגמר הגדול, מעדניות ריקות ושעון החורף של הפרולטריון מדאם לה-גיד, בעלת המלון, היתה אישה תמירה כבת שישים, שעל ראשה מתנוססת תסרוקת מטופחת בצֶבע בז'. היו לה ראש זעיר, גוף מוצק וקול צווחני. בניגוד אליה, בעלה – יהודי ממוצא אלגי'ראי – היה אדם חייכני ושתקן. לפעמים הרגשתי שלא נעים לו ממני, וידעתי היטב למה. הסיבה היתה נעוצה ברעייתו, בעלת המלון – גברת מקסימה שיש לה מידה רעה אחת: קמצנוּת. בגנות הגילוי הנאות אני מציע לכל קוראת או קורא בבלוג לחשוֹד. כן, יש בפירוש לחשוד בכל אדם ששמו מופיע בבלוג שלי: אולי פלונית-אלמוני שאני מהלל את שירתה, צעדה איתי יד ביד ביום הראשון לכיתה א'? אולי אלמוני-פלונית שכּתב מאמר מצוין, עומד איתי בקשרי חברות יותר או פחות קרובים? יישור שורות הטקסט שכתב שיינפלד בעד הלחימה בלבנון ובעזה הוא שיר לפי כל הכּללים שלמדנו בבית הספר: הוא כתוב בשורות קצוצות; הוא חרוז, שקול ומנוקד. יתר על כן: הוא מתייחס לשירו של ביאליק "ברכּת עם". אין ספק, זהו שיר. ואיך מכַנים אדם הכותב שירים? הלוא זהו משורר. במבצע: צלֶקת צלב, זוג אופניים ושלוש בריכות! הייתי חומק לשעה קלה מהחמאם, יורד לבריכה עטוף בחלוק הרחצה, פושט את החלוק וצולל למים, ואז גומא את שבעה-עשר המטרים מצד לצד כמו דג זהב. מחוץ לקו המים כבר ארבָה לי הבת של הקוֹנְסִיֶירְז', ילדה נמוכה ומדושנת, שכל שעות היום היתה רובצת בבריכה ורק דבר אחד מעסיק אותה: הצלֶקת שלי. "ארזת לבד?" – תרגילי סגנון מילעיל: סוכנת מֶנע הפיגוע שואלת נוסע בעֶרב: "ארזת בידיך?" והעלם משמיע: "בטח". תכף מבררת הסוכנת: "סטטוס מזוודֶת הסמסונַייט הבוקר?" הנוסע: "היינו יחד בחדר". "קיבלת חפץ לשנֵּע?" שואלת סוכנת המנע, והנוסע מתרתח: "חלילה!" הסוכנת מפרטת: "סֵפר, סרט, חוברת והלאה…" – "חלילה!" – "ונשק: תער, רֶסס דמע, להב ציפורניים והלאה…" – "להב ציפורניים." – "במטותא: הלהב – לבטן הג'מבו." – "קיבלתי." – "לקחתָּ חפץ מנוסע? שמא נוּצלת לפיגוע?" מבררת סוכנת המנע, והנוסע: "השתגעתי?" סוכנת המנע, חרד"לניקית מיש"ע, מוסרת ניירת וכרטסת, ומסכמת: "בסייעתא דשמיא, תטוסו ברוגע, ותגיעו הביתה בסבבה!" "המילה האחרונה של דודה חבצלת" – סיפור קצר מתוך הגליון השלישי של "הו!" "מומו," אמרה שוב דודה חבצלת, ונראה היה שהפעם היא מנסה לומר משהו. חשתי את אצבעותיה מתהדקות סביב אצבעותי. ניחוח חריף של זיעה עלה מִגופה וסיחרר את ראשי. "מומו," אמרה דודה חבצלת בפעם השלישית, ושאלתי את עצמי אם זה כל מה שהיא מסוגלת לומר. הן לפעמים נוטל אלוהים את כל המילים מפיו של אדם ומותיר לו רק מילה או שתיים, שהוא מוסיף ומגלגל כמין שבועה אחרונה, שוב ושוב, עד שנשמתו יוצאת. האם זה כל מה שיכולה דודה חבצלת להגות? מומו?  ישראלי סמוי בברלין או: הרקומבינציה של המזרחים כשהציעו לי לעבוד ב"ועידת התביעות", הרמתי גבה. שואה? מה לי ולשואה? והלוא מוצאי במשפחה ספרדית, ואפילו לא מיוון או מאלג'יריה. הדבר הקרוב ביותר לטראומת  שואה שספגתי בבית, היה סיפוריה של סבתי על התקופה שבה ישבו בני המשפחה בקהיר, ושִקשקו מכיבושיו של זה-שלא-מזכירים-את-שמו ימח שמו. בהשוואה להרבה ישראלים שאני מכיר, מדובר במשחק ילדים.  מה לך וליידיש דבּר אל העצים והאבנים. אבי כמו בלע את לשונו וחזר להתעסק בשרשרת הסוררת, להלחים את חלקיה זה לזה לבל יתלשו ממקומם ויפלו מן הצוואר. עזבתי אותו וחזרתי לענייני. בשעה שש וחצי בערב הוא העיף מבט בשעון ואמר לי: "סַקֶר אִיל דִיקֶה", כלומר, בתרגום חופשי, "סגור את הבאסטה" בערבית.     יומני מדריד 2007 יום לפני הנסיעה חשבתי לעצמי שזה מעשה טירוף ממש, לעזוב את שדרות רוטשילד ואת ג'וז ולוז ואת מכון הכושר "מעֵבר" ואת שרה מ"חותם" בשיינקין, לזנוח את החיפושית שלי במקום החניה ברחוב מזא"ה, להיעדר מהחנות המשפחתית ומכל בתי הקפה המזדמנים, ובמיוחד להיעדר מן הים, בסוף הקיץ.