מבקר הספרות ג'ורג' סטיינר אמר פעם ששפה חדשה פירושה אפשרויות חדשות. עבורי, שפה חדשה פירושה מולדת חדשה. אחרי שהצרפתית הפכה בעבורי לשפת יום-יום, הייתי צריך להרחיק למחוזות אחרים, לשבור את הראש ואת השיניים, ולחשוף טפח אחר טפח מן השפה החדשה – המולדת החדשה – שבה בחרתי.
"מכוֹרה שלי, ארץ נוי אביונה, / למלכה אין בית, למלך אין כתר". לאה גולדברג, מתוך "משירי ארץ אהבתי"
השלושה באוקטובר: חג לאומי
ביום השנה לאיחוד גרמניה, נערך יריד ברחבה הסמוכה למבנה הרייכסטג. מי שלא זקף את ראשו והבחין בכיפת הזכוכית שעל פסגת הרייכסטג ובכתובת לצידה: "למען העם הגרמני", יכול היה לחשוב שמדובר ביריד חקלאי באחת הפרובינציות. על הבמה ישבו זמרים, כובע בּוֹקרים לראשם, ושרו מוזיקת קאונטרי (מוזיקת קאונטרי זוכה בגרמניה לחיבה מיוחדת). בין דוכני הנקניקיות וכריכי הדגים יכולת לקנות כוס משקה, לשבת על הספסלים הצרים והמוארכים ולסבוא להנאתך.
בעודי שותה יין מוגז ונוגס בכריך מעולה שמחירוֹ יורו אחד – מעט יותר מחמישה שקלים חדשים – חשבתי כמה חבל שבישראל קשה לפעמים למצוא מסעדות עממיות. ואילו בפריז, למשל, אפשר להתארח במסעדות ויאטנמיות, הודיות, אפריקניות, ספרדיות, צפון-אפריקניות וכו' וכו', לאכול טוב ולשלם מחיר שפוי. את "חג המוזיקה", לדוגמא, הנחגג ביום הראשון של הקיץ, מכנים הפריזאים: "חג המֶרְגֶז", על שם הנקניקיות הצפון-אפריקניות הסגלגלות והנוקשות, שריחן החזק ממלא בו את הרחובות.
סוף השבוע: גיחה לדרזדן
חצות. באחד הרחובות הראשיים של דרזדן, המתחבר לגשר שמוביל לעיר העתיקה, מתגודדות קבוצות של נערים. הם לבושים במעילי עור מהוהים, שערם מגולח וצבעוני, ודוקרנים כסופים מזדקרים מכתפיהם. נדמה שכּל מי שצועד ברחוב, מחזיק בקבוק בידו. התנועה סואנת, וחלק מהמכוניות נוסעות בזיגזג, ככה סתם. אחרי שחצית את הגשר מעל נהר האלבֶּה, מתחילה עיר הרפאים. בלילה דולקים הפנסים בעיקולי הרחובות, ואורם הצהוב מבצבץ מבּין המבנים המשוחזרים, שפּיח עוטף את חזיתם. האויר צונן ורוח נושבת. דרזדן מצוייה בתהליך שִחזור מתמשך, ובתאורת הלילה העמומה, קשה לדעת אם הקימורים הממלאים את השמַים מעל למבנים הקודרים, הם שרידי ההפצצות, או שמא הם מִתווה המבנה המקורי, שהופגז ושוחזר.
בדוכני התיירות מוכרים גלויות בשחור-לבן, שבהן נראית העיר אחרי מתקפת בעלות הברית בשנת 1945 (שלושים וחמישה אלף מתושבי דרזדן מתו בהפצצות בסוף מלחמת העולם השניה). חיפוש באינטרנט מעלה תמונות של עיי חרבות, שגופות נערמות בהם זו על גבי זו. כיום, שישים שנה מאוחר יותר, שבה דרזדן וצומחת מבין ההריסות: ה- Frauenkirche, הכנסייה הפרוטסטנטית הגדולה, ששחזורה החל בשנת 1992, פתחה זה מכבר את שעריה; כשבעה מליון תיירים פוקדים בכל שנה את העיר ומבקרים במוזיאונים, בבית האופרה ובגני הבארוק הנפלאים. עם זאת, מי שיתבונן היטב, אפילו מבקר לרגע, יגלה שלמרות כל המירוק והשחזור, מדובר בעיר שעדיין מלקקת את פצעיה.
בחזרה לשיעורי הגרמנית בברלין
שיעורי הגרמנית כוללים אינטראקציה אינסופית עם חברַי לכיתה – שתי שוויצריות דוברות איטלקית, צ'יליאני, איטלקיה מדרום איטליה, סרבית, שוויצרית דוברת צרפתית ורוסייה ממוסקווה. במהלך אחד השיעורים השבוע שיחקנו במין משחק הגדרות, והוטלה עלי משימה: להסביר בגרמנית לתלמידה האיטלקית – קתולית אדוקה – את המילה "חמוֹת", וזאת מבלי לעשות שימוש במילה "אמא". אימצתי את מוחי, ולבסוף אמרתי: "יזוס". האיטלקייה הִנהנה. הוספתי: "ובכן, יזוס הוא בנהּ של…". האיטלקייה אמרה: "מדונה". אמרתי: "יופי. עכשיו, נגיד שאַת יוצאת עם יזוס. אז מדונה היא ה… שלךְ". האיטלקיה מאוד נבהלה, ואילו את המורה לגרמנית, ששמהּ וֶרוֹנָה ומוצאהּ באחת הערים הסקסוניות בדרום, זה הצחיק כהוגן.
מבקר הספרות ג'ורג' סטיינר אמר פעם ששפה חדשה פירושה אפשרויות חדשות. עבורי, שפה חדשה פירושה מולדת חדשה. אחרי שהצרפתית הפכה בעבורי לשפת יום-יום, הייתי צריך להרחיק למחוזות אחרים, לשבור את הראש ואת השיניים, ולחשוף טפח אחר טפח מן השפה החדשה – המולדת החדשה – שבה בחרתי.
אין דבר מפַרך ומענג מִזה.
אף על פי שגרמנית היא שפה קשה מאוד, יש בה לדעתי משהו שהופך אותה בסופו של דבר לקלה ללמידה. אולי בזכות הסדר וההגיון של הכללים הדקדוקיים שלה, ואולי מדובר ביותר מזה. לפעמים נדמה לי שמשפטים מסויימים פשוט נשמעים טוב יותר בגרמנית תקנית. הם מתנגנים טוב יותר, ואפשר ממש לשמוע את המוזיקה בוקעת מתוכם. והרי אין דבר קל לזכירה כמו המוזיקה של שפה.
אומרים שמי שלומד יידיש, הגרמנית שלו הולכת קפּוּט, ושמי שלומד יידיש – הגרמנית שלו הולכת פייפן. במהלך השנה הנוכחית אני אמור ללמוד יידיש במסגרת הלימודים לתואר. או-אז תינתן יריית הפתיחה למלחמת השפות הפרטית שלי.
יורש העצר האמיתי
אני יושב בבית הקפה "גוֹרקי פארק", ואוכל מרק ירקות עם קרעפלך. קראתי עכשיו באינטרנט, ששרי ממשלה בישראל אמרו שאביגדור ליברמן הוא "אישיות רצויה בקואליציה". זאת בניגוד למנצח דניאל ברנבוים, למשל, שהוא פרסונה נוֹן גראטה, משום שהוא בוחר להשמיע יצירות של ריכרד וגנר במהלך ביקוריו בארץ ותומך במאבק הפלסטיני. מיששתי את הדרכון הישראלי התחוב לי במכנסיים, ונזכרתי בציור שראיתי במוזיאון ה- Zwinger בדרזדן, ציור שהוא מין גִלגול של משפט שלמה:
בממלכה מסויימת רצו לקבוע מי מבּין הנסיכים יזכה להיות יורש העֶצר. כפתו את את המלך לעץ, וכל אחד מן הנסיכים התבקש ליידות לעברו חץ. מי שהחץ שלו יפגע קרוב ביותר ללִבו של המלך – אמרו להם – הוא זה שיהיה יורש העצר. וכך נעמדו הנסיכים ויידו חיצים לעבר אביהם. רק נסיך אחד ישב בצד וסירב ליידות חיצים, והוא זה שזכה לבסוף בכתר, משום שהוא-הוא היה בנו האמיתי של המלך.
ואילו בישראל, אמרתי לעצמי, לא חסרים כתרים, וגם לא מי שיקשור אותם. אלא שגם אם יכפתו לעץ את כל בעלי האישיות הרצויה בקואליציה, וגם אם יידו בהם חיצים עד מחרתיים, שום דבר לא יעזור. מפני שיש דבר אחד שחסר להם, דבר פשוט, וזה הלב.