מאת משה סקאל סדרת "פרוזה", הוצאת ידיעות ספרים, 2007 יום אחד עמיחי מחליט לעזוב את תל אביב ולהשתקע בפריז. חדוה, אמו המאמצת, מתארת ביומנה באופן מפורט וכמעט מציצני את חבלי ההסתגלות של בנה לעיר הגדולה. היא
הייתי חומק לשעה קלה מהחמאם, יורד לבריכה עטוף בחלוק הרחצה, פושט את החלוק וצולל למים, ואז גומא את שבעה-עשר המטרים מצד לצד כמו דג זהב. מחוץ לקו המים כבר ארבָה לי הבת של הקוֹנְסִיֶירְז', ילדה
כמה אומלל, כך חשבתי לעצמי, לחזור למולדת אחרי שש שנים בחו"ל – ישר למלחמה. נזכרתי בביטוי הצרפתי: Mal du Pays (מילולית: "הכאב של הארץ"), שפירושו עֶצב וקשיי הסתגלות של מי שעקר ממקום אחד למקום אחר.
כשהציעו לי לעבוד ב"ועידת התביעות", הרמתי גבה. שואה? מה לי ולשואה? והלוא מוצאי במשפחה ספרדית, ואפילו לא מיוון או מאלג'יריה. הדבר הקרוב ביותר לטראומת שואה שספגתי בבית, היה סיפוריה של סבתי על התקופה שבה ישבו
המסיבות של אוליבייה אינן תמיד מיושבות. לפעמים הן אפילו פרועות למדי. הרבה דברים קורים באותה דירה קטנה וחמימה במהלך הלילה הארוך ועד לשעות הבוקר. לא מעט אהבות נוצרו לאורך השנים במסיבותיו של אוליבייה – אהבות