הייתי חומק לשעה קלה מהחמאם, יורד לבריכה עטוף בחלוק הרחצה, פושט את החלוק וצולל למים, ואז גומא את שבעה-עשר המטרים מצד לצד כמו דג זהב. מחוץ לקו המים כבר ארבָה לי הבת של הקוֹנְסִיֶירְז', ילדה נמוכה ומדושנת, שכל שעות היום היתה רובצת בבריכה ורק דבר אחד מעסיק אותה: הצלקת שלי.

א. אופניים חדשים והחלטה ישנה

לפני שבועיים יצאתי מהבית והלכתי לקנות אופניים. נכנסתי לחנות וסקרתי את זוגות האופניים שעמדו בחוץ, ואת זוגות האופניים התלויים בתוך החנות כמו הבהמה השחוטה של רמברנדט. "שלום", אמרתי לשני המוֹכרים – אב ובנוֹ, "אני מחפש אופניים". "הגעת למקום הנכון", אמר המוכר המבוגר. הבּן שאל אותי שתיים או שלוש שאלות ("טובים, זולים ולא מנקרי עיניים", היתה התשובה), והוריד את אחד הזוגות מהמִתלה. הפקדתי בידיו את רשיון הנהיגה שלי, ויצאתי לרכיבת נסיון במעלה רחוב מרמורק בואכה הבימה. כעבור חמש דקות שַבתי לחנות ולא עמדתי על המקח.

במהלך הימים הבאים שעטתי ברחובות העיר, ורק יכולתי להצטער על כך שלא היו לי אופניים בפריז. כמה נחמד להגיע מהר ממקום למקום! להספיק לעבור בבית ולאכול כמו בן אדם, להגיע לשכונות שלא יצא לי לבקר בהן כמעט אף פעם מאז החזרה לארץ (רכיבה באישון לילה לפלורנטין, למשל).

מבחינות מסוימות, רכיבה על אופניים היא כמו שחייה בבריכה. בזמן שאני רוכב או שוחה, עולות בי מחשבות שונות מאשר כהולך רגל. אפשר לומר שהמחשבות באות ממש ממקום אחר, שיש להן קצב מסוים ומוסיקה מסוימת, ואפילו צבע אחר. זה הצבע של המחשבות שממלאות את הראש כשהגוף חוצה את הרחובות במהירות הרוח או כשהוא שרוי במים ומתנועע. והמחשבות הללו הולכות וקרבות ממקום בלתי ידוע אבל מובחן, הולכות ותופחות עד שהן ממלאות את כל המסך לפני העיניים.

צפיתי פעם בסרט על להקת דגים המורכבת מנקבות קטנות וצהובות, שסביבן חג דג זכר גדול בצבע סגול. כשהזכר נטרף, יוצאת מבין להקת הנקבות דגה צהובה אחת. הדגה הופכת לדג זכר סגול, המקיף את להקת הדגים במסלול אינסופי עד שגם הוא נטרף, וחוזר חלילה, במחזור אינסופי. כאלה הן גם המחשבות שעולות בי בעת השחייה או הרכיבה. הן נדחקות מבין המחשבות האחרות, עוברות מוטציה ולפעמים הופכות להחלטה.
וכך התגבשה בראשי ההחלטה לעזוב את פריז.
 
ב. שלוש בריכות

כשחייתי בפריז הייתי שוחה בשלוש בריכות שונות:

הראשונה, בריכה אולימפית עמוסה, הממוקמת במרכז מסחרי גדול במרכז העיר. מי שמגיע לבריכה הזאת צריך לחלוץ את נעליו לפני הכניסה למלתחות, לפשוט את כל בגדיו ולהישאר בתחתוני סליפ, לחבוש כובע ים (גם אני – על פי חוק!) ואז להפקיד כל את חפציו בדלפק הקבלה אצל עובד אחד, לקבל מִספר מעובד אחר, ולהודות לעובד שלישי. במַים הרדודים מתגפפים זוגות. אחרי השחייה עומדים הרוחצים במלתחות ומסתבנים שעה ארוכה זה מול זה. בחדרי ההלבשה קבוע שלט (בתרגום חופשי): "מקום ציבורי, אנא שִמרו על התנהגות נאותה". פעם תפסה שם אחת העוֹבדות על-חם שני בחורים שהסתגרו יחד בתא, ועשתה סקנדל גדול.

הבריכה השניה שונה מהראשונה בתכלית השינוי. מדובר בבריכה הנמצאת ברחוב Pontoise בלב הרובע הלטיני בפריז. הבריכה בנויה בסגנון אר נוּבוֹ, ופוקדות אותה משפחות יאפיות עם ילדים צווחנים (אם כי מנומסים). הייתי הולך לבריכה הזאת פעם בשבוע, ביום השחייה הלילית. אז הייתי ננעל בתא ומשאיר בו את בגדי ואת חפצי, מטייל בשבילים החשוכים של הקומה השנייה, ויורד לטבול בבריכה, שפנסים קבועים במעמקיה ומציפים את המים באור כחלחל. במַים הייתי מתהפך וצף על הגב, פוקח את העיניים ורואה את קוי המתאר הנהדרים של הבניין מרצדים מבין הטיפות, ושומע – מבעד לאטמי האוזניים העשויים סיליקון – את מייקל ג'קסון שר "בליים איט און דה בוגי".

הבריכה השלישית היא כבר אופרה אחרת. מדובר בבריכה הממוקמת במעלה רחוב אוֹבֶּרְקַמְפְּף, ברובע העשרים, שהוא רובע של מהגְרים. מאחורי דלפק הקבלה בכניסה לבניין יושבת גברת הדומה דמיון מבהיל לסזמי, היא תרזיה וייכבורדט, בעלת הפנימיה שאליה נשלחת טוני בודנברוק ב'בית בודנברוק' לתומאס מאן: "תרזיה וייכברודט היתה גיבנת, גיבנת וכפופה כל-כך, שקומתה לא היתה גבוהה מקומת שולחן. בת ארבעים ואחת היתה, אך הואיל ונועם המראה לא נחשב בעיניה מעולם, היו מלבושיה כמלבושי מטרונה בת ששים או שבעים" (מגרמנית: נילי מירסקי).

בקומת הקרקע שוכנת הבריכה, שאורכה שבעה-עשר מטרים. מעליה, בקומה הראשונה – חמאם לנשים, ובקומה השניה – חמאם לגברים. לחמאם הזה אין שום קשר לחמאמים האותנטיים-עַלק והיקרים להפליא במערב, או לסאונות של הגייז. מי שנכנס לחמאם אוברקאמפף מקבל סבון קטן וזול וחלוק רחצה, ואז יושב בחדר קטן ומעלה אדים, לצד גברים צפון-אפריקנים משופמים ומסבירי פנים (חלקם באים בשביל מרחץ האדים, וחלקם אדונים נשואים החפֵצים להתפנק קצת עם בני מינם). הייתי חומק לשעה קלה מהחמאם, יורד לבריכה עטוף בחלוק הרחצה, פושט את החלוק וצולל למים, ואז גומא את שבעה-עשר המטרים מצד לצד כמו דג זהב. מחוץ לקו המים כבר ארבָה לי הבת של הקוֹנְסִיֶירְז', ילדה נמוכה ומדושנת, שכל שעות היום היתה רובצת בבריכה ורק דבר אחד מעסיק אותה: הצלקת שלי.

ובכן, בגיל שמונה-עשרה הסיר רופא עור נקודת חן תחת החזה שלי, והותיר צלקת קטנה בצורת צלב. אותה ילדה, בת הקונסיירז', אהבה את הצלקת שלי אהבה עזה. בכל פעם שיצאתי מהמים היא עקבה אחרי עד למתלתחות, ושם נעמדה מולי – ראשה מגיע עד לחזי – ושלחה את היד לְצלקת-הצלב. בפעמים הראשונים ניתרתי ממקומי בבהלה. אבל עם הזמן התרגלתי. בת הקונסיירז' היתה נוגעת בצלקת, ואז מסתובבת והולכת משם. לפעמים היתה קוראת לאחת מחברותיה, ושתיהן הסתתרו מאחורי אחד העמודים ובהו בצלקת שלי כמהופנטות. 

אלה שלוש הבריכות. 

ומאז העזיבה את פריז אינני שוחה. עד היום שבו התחלתי לרכוב על אופניים ברחובות תל אביב, נשכח ממני המצב התודעתי הזה, שבו הגוף נע בקצב שהוא אינו מורגל בו – קֶצב איטי יותר או, לחילופין, מואץ – והקצב הזה, התנודות שהגוף אינו רגיל אליהן, גורם למחשבות לבוא ממקום אחר, ואף להתיישב במקום אחר וליהפך לאיזה דבר שנשאר גם אחר-כך – זמן רב אחרי היציאה מהבריכה או הירידה מעל האופניים.
 
ג. שני ספרים במאה שקל! שלושה ספרים – השלישי חינם!

הודות לאופניים החדשים שקניתי, חזרה לחיַי אותה מוסיקה שעליה אני מדבר. ובזכות המוסיקה הזאת אני חולף נטוי גרון בתל אביב ליד יערות עם זאבים מפחידים ודגים טורפים, בזכותה אני מדלג בין הטיפות ולא נרטב. לפעמים אני נעצר ליד חנות ספרים, קושר את האופניים לעמוד חשמל, נכנס ומחפש את הרומן שפרסמתי, שראה אור לפני כשבועיים. המוֹכרת או המוֹכר שואלים: "אפשר לעזור?". "אני מחפש את הספר שלי", אני עונה ופוזל לצדדים, "קוראים לו X". "והספר שלך" הם מבררים, "הוא במִבצע?". "לא", אני מודה ומניד בראשי. המוֹכר או המוֹכרת מזכים אותי במבט שפירושו: "אם כך, רק אלוהים יכול לעזור לך".

לבסוף אני יוצא מחנות הספרים. אצבעי נשלחת וממששת מבלי משים את הצלקת דמוית הצלב תחת החזה. אני משחרר את האופניים מעמוד החשמל, מדווש משם הלאה, ומתמלא במחשבות.