כשהציעו לי לעבוד ב"ועידת התביעות", הרמתי גבה. שואה? מה לי ולשואה? והלוא מוצאי במשפחה ספרדית, ואפילו לא מיוון או מאלג'יריה. הדבר הקרוב ביותר לטראומת שואה שספגתי בבית, היה סיפוריה של סבתי על התקופה שבה ישבו בני המשפחה בקהיר, ושִקשקו מכיבושיו של זה-שלא-מזכירים-את-שמו ימח שמו. בהשוואה להרבה ישראלים שאני מכיר, מדובר במשחק ילדים. 

מחר, בתום שמונה חודשים בישראל, אני שב לאירופה. אני נוסע לברלין, למשך שלושה שבועות. מטרתה המוצהרת של הנסיעה היא לימודי גרמנית בקורס אינטנסיבי ויומיומי.

אם אנסה להתחקות אחרי תהליך הזיקה שלי לגרמניה ולגרמנית, אוכל לנקוב בכמה ציוני דרך: "מסע החורף" מאת שוברט; הקנטטות של באך בביצועו של דיטריך פישר דיסקאו; תומאס מאן; וו'.ג. זבלד. אבל לא פחות מכּל אלה – העבודה בַשלוחה הפריזאית של האירגון "ועידת התביעות" (או בשמה הרשמי: "הוועידה על תביעות יהודיות חומריות כנגד גרמניה": ארגון עולמי ללא כוונת רווח הפועל באמצעות משא ומתן להבטחת פיצויים והשבת רכוש לניצולי שואה וליורשים של קורבנות השואה).

כשהציעו לי לעבוד ב"ועידת התביעות", הרמתי גבה. שואה? מה לי ולשואה? והלוא מוצאי במשפחה ספרדית, ואפילו לא מיוון או מאלג'יריה. הדבר הקרוב ביותר לטראומת שואה שספגתי בבית, היה סיפוריה של סבתי על התקופה שבה ישבו בני המשפחה בקהיר, ושִקשקו מכיבושיו של זה-שלא-מזכירים-את-שמו ימח שמו. בהשוואה להרבה ישראלים שאני מכיר, מדובר במשחק ילדים.

בימים ההם עבדתי כפקיד קבלה בבית מלון בשעות הלילה (ראו: "על הגמר הגדול, מעדניות ריקות ושעון החורף של הפרולטריון"), במקביל לעבודה נוספת: לימוד קורס אינטנסיבי בעברית, אחד-על-אחד, שש שעות ביום. התלמיד שלי היה מנהל שיווק בחברת תרופות גדולה, שנשלח לעבוד בישראל. החֶברה שלו מימנה ארוחות צהריים במסעדות צרפתיות, שאִפשרו לי להגיע למשמרות הלילה בבית המלון על קיבה מדושנת.

ואז הכול השתנה: הקורס האינטנסיבי ללימוד עברית הסתיים, ושילחתי את התלמיד לדרכו החדשה בישראל; העבודה בבית המלון, שהיתה בהתחלה קוריוז רומנטי נחמד, הפכה עם הזמן למעיקה ונצלנית. בכלל, יוקר המחייה בפריז הכפיל ואף שילש את עצמו תוך כמה שנים, וכדי לשלם את שכר הדירה האימתני מבלי לעבוד עשרים שעות ביום, הגיע הזמן שאמצא עבודה חדשה.

אם כן, שלחתי את קורות החיים שלי באנגלית לסניף האירופי של "ועידת התביעות" בפרנקפורט, ויום אחד – בין לימוד העברית למשמרת לילה בבית המלון – הלכתי לפגוש בגדה השמאלית של פריז את הבוסית שלי-לעתיד, גברת ולקנובה. זמן קצר לאחר מכן כבר התחלתי לעבוד בשלוחה הצרפתית החדשה של "ועידת התביעות", שנפתחה אד-הוק לצורך טיפול בתביעותיהם של אזרחי צרפת שנאלצו להתחבא בשואה. 

                                             * * *
 
מי שאומר שואה, תכף
גומרים אותו בסכין.
יש שואה, אבל בחו"ל.
יש חו"ל מעֵבר לשואה.
(שם)
�
כמי שגדל והתחנך בישראל, השתלשלות האירועים בכל הקשור לשואה היתה תמיד פשוטה למדי:
א. מאז ומעולם רצו להשמיד אותנו.
ב. פעם אחת כמעט הצליחו.
ג. לא הצליחו.
ד. קמה מדינת ישראל.

במהלך העבודה ב"ועידת התביעות" נתקלתי ביהודים צרפתים, שבכל פעם שהם הולכים למשטרה כדי לחדֵש את רשיון הנהיגה שלהם, הם דורכים במקום שממנו יצאו השוטרים לעצור את הוריהם ולהסגירם לידי הנאצים. רק אז הבנתי עד כמה אני בעצם לא מכיר את חוויית הנרדף, ועד כמה אין לי מושג מה זאת אנטישמיות, פשוט משום שאני ישראלי יהודי, שמעולם לא סבל מגזענות על רקע דתי או לאומי.

בימים ההם התהדקה אצלי הזיקה לשפה הגרמנית. העבודה עם קולגות גרמניות (אנשים שבכל יום מתמודדים עם שאלות כמו: "את/ה יהודי/ה?", ואז משיבים בשלילה ומוסיפים משהו כמו: "ובדיוק בגלל זה אני עושה את העבודה הזאת"), קרבה אותי לשפה שתמיד חינכו אותנו לשנוא. קניתי ספר לימוד, ובמשך כמה חודשים קראתי בו בעניין הולך וגובר.

אהבת הגרמנית שלי נחשבת בעיני גורמים מסוימים במשפחתי למין סטייה, ולא פעם אני זוכה למבטים של חלחלה או של סלחנות. כל העניין מעלה על דעתי תערוכה של האמן גידי לנדן בשם "רקומבינציה", המוצגת בימים אלה בתל אביב. מאז שנפתחה התערוכה רציתי להמליץ עליה בבלוג, והִנה הזדמנות. גידי לנדן מציג פאזלים שחלק מהחלקים שלהם "נדדו" והורכבו מחדש, דבר שגרם לדימויים החבוטים של הפאזלים ליהפך לבלתי צפויים, ולעתים אף למעוותים ממש.

אני מצטט מתוך קטלוג התערוכה, שכתב אמיר בקר: "קשה לחשוב על שם קולע יותר לתערוכה מהכותרת שנתן לה האמן – רקומבינציה. בתחום הגנטיקה, מושג זה מתאר צירוף חדש של גנים באורגניזם, שלא היה קיים בהוריו, אם כתוצר של רביה טבעית, אם כתוצאה של מוטציה לא מכוונת. בשנים האחרונות נפוץ השימוש במונח דנ"א רקומביננטי (Recombinant DNA) בתחום ההנדסה הגנטית, לתיאור תהליכים שבהם 'מושתלים' מקטעי גנים באופן מלאכותי אל תוך רצף גנטי אחר, לעיתים של אורגניזם שונה לחלוטין, על מנת לגרום לשינוי בתפקודו".

האם ייתכן – אני תוהה בקול רם – שגם אני בעצם פאזל כזה? מין מוטציה שאיש אמנם לא הוסיף ולא גרע ממִספר חלקיה, אבל שמשהו בַהרכבה שלה בכל זאת השתנה, שלא לומר השתבש?

 ייתכן.

                                               * * *
�
כשאדע את הקזוּס, יתמלאו השמים
מפלצות משונות, ולא תהיה עוד שואה.
(שם)
 
אני שואל את עצמי מי יהיו התלמידים בכיתה שלי בקורס הגרמנית בברלין: האם יהיו אלה מהגרים רוסים? צפון אפריקאים? תורכים? ישראלים? אני רק מקווה שלא אצטרך לענות חזור-וענה על שאלות בדבר הסכסוך, המצב הבטחוני או עמוֹס עוז. מצד שני, יכול מאוד להיות שהצרפתית שלי תבלבל אותם. הנה רעיון: אולי פשוט אומַר שאני מפּריז? כמה הכול יהיה פשוט אם יחשבו שאני צרפתי! הנה מחשבה אופטימית לקראת השנה החדשה: אני נוסע אפוא לברלין כנציגו המוצהר של העם הצרפתי, ולמעשה כנציגו הסמוי של הישראלי, שרוצה לדעת איך עושים את זה: כיצד מתמודדים עם העבר – באמת מתמודדים עם העבר – וממשיכים הלאה. המשך יבוא.

גידי לנדן, מתוך "רקומבינציה"