על האוננות או: מדוע עזבתי את פריז ולא סיפרתי לאמי

"אבל, חכי רגע. למטה, במקום המוצנע ההוא, קורה איזה דבר. את זוכרת את הכפתור הזעיר, שאמו קראה לו 'זִיזִי'? המקום המוצנע ההוא, זה שרק אמא שלו ראתה ובלילות אולי היתה מוצצת אותו בחשאי, כפי שילד מוצץ סוכריה קטנה, הבולבול הזה, ששום תועלת לא צמחה ממנו, מלַמד את עצמו לצַמח".

פרק מתוך "אחייך אלייך, אחייך", רומן חדש מאת משה סקאל 

אמא,

אני שוכב על האבנים הקשות של פרדייז ביץ, וכותב במחברת. סביבי הכול שקט – יתר הרוחצים שרועים על כסאות פלסטיק או על מגבות הפרושות על האבנים, עירומים כביום היוולדם. הם קוראים בספר או עוצמים עיניים ומנמנמים. אם תסתכלי על התאריך היום, תגלי שלפני שבועיים בדיוק עזבתי את פריז, אחרי קצת פחות משנתיים. עכשיו מסתבר שקיבלתי החלטה נכונה: הבוקר קראתי באינטרנט שהטמפרטורה בצרפת הגיעה לשיא חדש, ושאנשים שם נמצאים בסכנת חיים. סכנת חיים, אמא!

אבל אני בכלל לא מופתע. הרי הקיץ הוא עונה בלתי נסבלת בפריז. זאת עיר שאינה מתַפקדת בחום: המים בנהר הסֶן מסנוורים את מי שמתבונן בהם, השמש בולעת כל חלקה טובה בעיר, והאנשים מרטטים בתוך עיסת החוֹם והלחוּת כמו בתוך קרם קרמל. תחילת הקיץ האחרון היתה קשה במיוחד, והעובדים בסניף הבנק שלי הקדימו את נסיעתם לחופשה השנתית. כולם – ובראשם פקיד הבנק הדקיק, זה שפתח לי את החשבון כשהגעתי לגור בפריז.

הוא אדם מרושע, פקיד הבנק שלי. הרי אין דבר שמעצב נפש מִרשעת, כמו שילוב של ילדוּת טובה עם נעורים איומים. בוקר אחד, כשהיה הפּקיד ילד בן אחת-עשרה, הוא נדהם לגלות חמש שערות שצמחו בלילה על ערוותו. עיניו נפקחו, ודבר בחייו לא היה כפי שהיה קודם לכן.

אני מציע שנלך צעד-צעד: פקיד הבנק הזה גדֵל במשפחה מבוססת. נאמר שהוא בנם הבכור של מנהל בנק ושל מורה בבית ספר תיכון. כשהוא נולד, אמו הצעירה מלטפת ומנשקת אותו ללא הפסקה. היא אף פעם לא חשבה שמשהו כל כך יפה וטהור יוכל לצאת מבין ירכיה. היא מכסה את גופו בנשיקות, מלטפת את עורו החלק, משחילה את אצבעותיה בין אצבעותיו הזעירות. היא מחליפה את החיתולים שלו, וניחוחם מעביר בה רטט. היא גוזזת את ציפורניו, רוחצת אותו, וכל אותה העת מוסיף גופו להפיץ את ריחו הענוג. את הדבָר הקטן שהוא מסתיר בין ירכיו היא מכנה "זִיזִי".

אביו של פקיד הבנק הוא טיפוס מגושם ושעיר, שזין גדול נשרך לפניו כמו זנב. הוא נוהג לתפוס את בנו ולהניפו גבוה-גבוה מעל לראשו. התינוק בוכה, החדר מסתחרר מול עיניו. הוא מקמט את פרצופו, וצווחותיו מחרישות את אוזני אביו. האב מניח את התינוק במיטתו והולך משם. הוא מפקיר את בנו לחושך ולאם הצעירה.

אחר כך הוא גדל, פקיד הבנק שלי. הוא לומד לשבת, למחוא כפיים, להגיד: Maman, Papa . הוא אומר דברים שרק הוא מבין. ילדותו היא ילדות מאושרת ומטומטמת למדי. הוא שמח בעצמו, בדיוק כפי שהוא שמח באוכל שמוכנס לפיו, בצללים המרצדים לכבודו על הקיר ובאמו המחייכת לעברו. הכול נעשה לכבודו ולשביעות רצונו. במהלך השעות הארוכות שבהן הוא ספוּן בחדרו, הוא מדבר אל החיות המקיפות אותו, הנראות והבלתי נראות. הוא שר לעצמו שירים, ואט-אט בדידותו מופגת. מאוחר בלילה מתגנבת האם לצד מיטתו. היא מיטיבה את השמיכה ואצבעה מלטפת את לחיו החמה. למחרת מגיעה המטפלת ורוחצת אותו בידיים אמונות.

ימיו של פקיד-הבנק-לעתיד עוברים עליו בחברת ילדים בני גילו. יש להם נושאים משותפים, יש להם שפה משותפת. עולמם אדיר המימדים הוא רחבת המשחקים. הם אוהבים לגעת זה בזה, הם בוכים לעתים קרובות, הם נהנים למלא את בגדיהם בגרגרי חול. אחר הצהריים, לאחר שלקחה אותו המטפלת מגן הילדים, היא רוחצת אותו. הילד מחזיק את הזִיזִי בין אצבעותיו ונהנה להשתין ממנו אל עבר המים הנעלמים בחור הביוב. בערב מושיבה אותו אמו במטבח ומעמיסה אוכל אל פיו. הילדון לועס את האוכל ובוהה בעיניה של אמו. אצבעו נשלחת לעברה, ואוכל נשפך מבין שפתיו על חזהו העירום –

"עמיחי" – את קוטעת אותי – "תפסיק להטריח אותי בילדותו של פקיד הבנק שלך. תגיע לעיקר". אבל אמא, סבלנות. אם תתאזרי בסבלנות, אולי תדעי מדוע אני מַלאה אותך בכל זה. הרי ברור לך שאני לא מדבר רק על פקיד הבנק שלי. אני בוחר בו וכופה עליו את דמותו בדיוק כפי שאת אימצת אותי וכפית עלַי את שמי ואת שׂפתי, ואת מסע הנדודים האינסופי – שתחנתו הנוכחית היא יוון, האי היווני קַלִימְנוֹס.

ובכן, בוקר אחד, כשהפּקיד ילד בן אחת-עשרה, הוא נדהם לגלות חמש שערות שצמחו בלילה על ערוותו. עיניו נפקחות, ודבר בחייו לא היה כפי שהיה קודם לכן. הוא נועל את חדר האמבטיה, ובוחן את עצמו. אביו מתדפק על הדלת. "אני לא מוכן שבבית הזה יהיו דלתות נעולות!" צועק האב. "רק רגע", עונה הנער. ראשו רכון על חלציו, וריאותיו מתנשפות מן המאמץ ומן הלחץ. "תפתח את הדלת", ממשיך האב לצעוק. הנער כורך מגבת סביב מותניו ופותח את דלת חדר האמבטיה. הוא משתחל משם בטרם יספיק האב לעצור אותו, מסתגר בחדרו ומעלים את גופו תחת השמיכה. שם, הוא טובל את אצבעותיו במבושיו הצפודים מן הקור.

אחר כך יגיע תורם של הפצעים המוגלתיים על האף ועל המצח ועל הסנטר. גם שערות יצמחו לו פֹה ושם, ולבסוף, לקורת רוחם של אביו ואמו, יוכתם העור שמעל לשפתו העליונה בשפם. הנער יגזוז את השפם בסתר, והשפם יצַמח שוב. הוא ישוב ויגזוז אותו, והשפם, כמו גידול שוטה, ישוב ויעלה מעל לשפתו. ובכל פעם יהיו השׂערות עבות יותר, ברורות יותר לעין הבולשת אחר חרפּתו. הנער יורגל ללכת ברחוב כשראשו מורכן כלפי מטה. הוא יסתיר את פיו באצבעותיו וימעט בדיבור.

הוא אינו כמו כולם, ושונוּתו חותכת בו כמו תער העובר על הלב. כל אותם מקומות, שבילדותו נראו לו רחבים כל כך ובנעוריו התכווצו עד לבלי היכר, חונקים עכשיו את נפשו. אין לו חבר. איך ניתן לחבבו? הרי הוא מכוער, הוא מרופד בשומן הממלא את פטמותיו ומקשה אותן. עורו משוח תמיד במעטה בוהק, שיניו גדולות ועקומות, פצעים נפערים בבשרו כאילו ניסרו בו כל העת. והכאב, הכאב הבלתי מוסבר הזה, מושך את גופו מעורר הגועל מטה-מטה…

הנער נועל את עצמו בחדר השירותים של אולם הספורט. לכאורה, מותרות בלתי רגילים – לשבת בחוסר מעש בשעה שחבריך מתרוצצים על מגרש הספורט ובועטים בכדור לכל עֶבר. אבל, חכי רגע. למטה, במקום המוצנע ההוא, קורה איזה דבר. את זוכרת את הכפתור הזעיר, שאמו קראה לו "זִיזִי"? המקום המוצנע ההוא, זה שרק אמא שלו ראתה ובלילות אולי היתה מוצצת אותו בחשאי, כפי שילד מוצץ סוכריה קטנה, הבולבול הזה, ששום תועלת לא צמחה ממנו, מלַמד את עצמו לצַמח. הנער מתבונן בהשתאות כיצד הוא נמתח, כמו אצבע מתוך אגרוף. הוא רואה כיצד הוא מתיישר ונעמד במאונך לגוף (הרי אם לא היה מחובר לגוף, הוא היה פשוט מתנתק ממנו ומקפץ כמו זנב של שממית).

הזיזי מתרומם ומתרומם, ולפעמים מרגיש הנער צורך לתפוס בו. וכשנוגעות אצבעותיו בזיזי, הופך הזיזי לנרצע. תחת האצבעות הלופפות אותו הוא תופח, ושׂומה על הנער לאחוז בו בחוזקה ולהניע את אצבעותיו חזור והנע. הזיזי תופח עוד, וכבר לא ניתן, גם לוּ רצה, להשיבוֹ לחיק התחתונים. כל גופו של הנער גועש סביב הזין, והזין הוא לוֹ מרכז הכובד, וגופו של הנער כמרחף. אצבעותיו משפשפות את העור העדין, הסמוק, וזכרונו הגנטי מפשפש ומפשפש, ולבסוף – הנה, מים! נוזל! שפיך? הזהו השפיך המדובר?

"עמיחי" – את מתקוממת – "נער כזה, כפי שאתה מתאר אותו, אינו יכול לדעת דבר וחצי דבר על זרע, שלא לומר 'שפיך'. אתה מדובב את הגיבור שלך, עמיחי. ומה הרמזים האלה על מין אוראלי, כביכול, שביצעה בו אמו? אתה בכלל יודע לאן אתה נכנס, עמיחי? אתה רוצה לתאר יחסים אדיפליים, אדרבה, עשו את זה הרבה לפניך. אתה רוצה לזעזע? הִצלחת. אבל מה בדיוק אתה מנסה לרמוז? עשה לי טובה, עמיחי…"

אבל אמא, מה את מדקדקת בפרטים, כאילו הכרת אותו כבר, את הנער שמבלי שיידע מתפתחת בו נפש מִרשעת? אני מתאר תהליך, בסדר? ת-ה-ליך. ואני מזכיר לך – מדובר ב פקיד הבנק שלי. לא את, לא אני. פקיד הבנק. ועוד דבר, תפסיקי לקרוא בשמי כל הזמן, עמיחי ועמיחי. זה גורם לך לריגוש? וחוץ מזה, מה את מִתחסדת? את הרי יודעת שבנסיבות אחרות את ואני היינו יכולים להיות מאהבים!

השתקתי אותך? טוב מאוד.

על מה הוא חושב, אפוא, אותו נער המשחק בזיזי שלו וממציא מחדש את האוננות? הרי מתוך כל הזיכרון הגנטי שטוען מידע במוחנו עד לפרטי-פרטים, נשמטה, ולא במקרה, מלאכת האוננות. זאת מאחר שעל כל נער להמציא אותה בכל פעם מחדש. כך, מהותה של האוננות הראשונה היא ההיפך מכל דבר שבטי. זהו הגרעין הכמוס ביותר, שממנו תצמח אישיותו.

הנער, כמובן, לא מודע לנאמר לעיל. הוא עסוק במשחק החדש שגילה. זהו משחק מענג מאין כמוהו, שכמו האמנות האמיתית, תכליתו האחת והיחידה היא עצם קיומו. עכשיו תעקמי את האף, אמא, ותאמרי: "מה לזה ולאמנות?"

שֶקט, אנינה שלי. אני מזמין אותך להתבונן בנער בן השלוש עשרה, הסָפון עדיין בחדרו:

מול עיניו פרש הנער חוברות שונות. היכן השיג אותן? הוא ליקט מִפה ומשם: חוברת אחת מצא בין החפצים שהטמין אביו במעמקי הארון. חוברת אחרת הוא רכש בחנות לספרים משומשים. זוהי חוברת פורנוגרפית ששמה: "אהבה במגרש הטניס", ודפיה מקומטים מרוב שימוש. בחוברת זו נראים איברים מזדקרים מתוך מכנסי אדידס, וחצאיות טניס מורמות, ואשכים שעירים וכבדים, ושפתיים לחות של קוּס. אבל מבּין כל הדברים שקיבץ אותו נער, הדבר המצית את דמיונו במיוחד הוא ספר בכריכה עבה ששאל מספריית בית הספר. זהו רומן אמריקאי מלא בתיאורי מין, ובמיוחד בתיאורים של מין אוראלי. די במחשבה על אותו ספר אמריקאי, כדי לגרום לַזיזי לצמח כפי יכולתו. אז הנער שולף אותו מתוך התחתונים, והזין מתעקם, והנער משפשף אותו, והזין מתרצה תחת אצבעותיו, בעוד עטרתו הופכת סמוקה, והַשפיך משפיך ונקרש לו בין אצבעותיו.

הרי לנו משחק חדש, שהנאה בצדו. הנער משליך תחת מיטתו את ניירות הטישוּ, המפיצים ריח חזק, מפורש. הוא מתקלח והולך לבית הספר, ובזמן שיעור הספורט תופס מחסה בתא השירותים הנעול. שם הוא שולף את הזין, ולמשך דקות ארוכות הוא איננו קיים. זוהי הדרך היחידה שיש בידו כדי לחמוק לשעה מאותם נעורים אומללים. שוב אין לו גוף, כי אם זיזי חשקן. והזיזי נכון בכל רגע לפלוט זרע – אבל מהו הזרע הזה? הרי לשפיך אין שום קשר לכל אותם תרשימים ביולוגיים המסבירים את כל עניין ההפריה… הפריה? הלוא זוהי עקרוּת לשמה! כי כבר כתבתי לך, הטעם היחיד באוננות הוא מעשה האוננות עצמו. זאת משום שמדובר בהתגלותה של אמת. במשך כל אותן שנים אומללות, במשך כל אותן שנים מחוקות, זוהי האמירה היחידה של הנער שלנו. באמצעותה הוא משתף את העולם במתווה של נפשו: נפש לבנה, סמיכה ומבעבעת, שמעֵת שהיא יוצאת לאוויר העולם, היא נקרשת ומפיצה בו את ריחה החזק.

ויום אחד מסתכל הנער סביבו. הוא רואה את חבריו השבים ממגרש הכדורגל ופושטים את בגדיהם. גופם של הנערים רטוב מזיעה, והם פונים להתקלח בין טורי המקלחות. שלא כמוהו, חבריו אינם יודעים בושה. הם מטלטלים את מבושיהם לכל עבר וצוחקים. הם מסיחים בנחת על כל אותן שׂערות שמעטרות את עורם. הם מקפלים את המרפק, ושרירים רכים מקפצים לנגד עיניו. הנער מרכין את ראשו.

במשך החודשים הבאים הוא עושה כמיטב יכולתו כדי לשאת חן: הוא מגלח את שפמו, הוא לובש בגדים נעימים למראה, הוא מִתחבר עם בנים מִדרגה שניה ושלישית. לעתים הוא אפילו זוכה להסתופף במחיצתם של הבנים מן הדרגה הראשונה. אך נדמה כי הבנים אינם משגיחים בו. הם מסתגרים בינם לבין עצמם בבתיהם, תוחבים קלטות וידאו פורנוגרפיות לתוך המכשירים, ועורכים תחרויות.

הנער שלנו שמע על כל אלה. במהלך ההפסקות שבין השעורים הוא סובב וסובב לו בין מגרשי הספורט. עיניו נעוצות באדמה, רגליו נשרכות. הוא זונח את החוברות הפורנוגרפיות. בזמן מעשה האוננות, הוא נעזר בדמיונו הדולף. לפעמים, כאשר אצבעותיו מתרוצצות על גבי הזיזי וגופו נשטף בזיעה, נשמע ברקע הצלצול המבשר את סוף שיעור ההתעמלות. אז נרפה הזין, והנער אינו מצליח עוד לרוממו. אצבעותיו מלטפות אותו, אך לשווא. עם הזמן הדבר קורה לו לעתים תכופות. לבסוף מגיעה תקופה שבמהלכה אפילו העיסוק החיוני הזה שוב אינו בר-ביצוע. במהלך השנה הבאה חוזר מעשה האוננות פה ושם. אבל כבר אין לו, לנער, סיפוק במעשה ידיו. שוב אין זו החוויה הראשונית, הבלעדית רק לו. כעת זהו רק דמיונו שממריא הרחק, אל דמויות יפות ורחוקות, של גופם של הבנים שזנחו אותו לאנחות.

שנים מאוחר יותר, יאמצו אותו גברים בשר ודם אל חיקם. יהיו אלה גברים גדולים, שעירים כמו אביו. הנער שלנו כבר גדל והיה לגבר צעיר בעצמו. הוא יעצום את עיניו, וינסה בכל מאודו להתנער מזכרונות הנעורים הרחוקים. ימי נעוריו יהיו לו כנהר המבקע בין תקופת ילדותו ובחרותו – נהר שורץ תנינים.

כעת את תוהה מדוע טענתי כי נפשו של פקיד-הבנק-לעתיד היא נפש מִרשעת. האם כל אוננות עקרה מעוותת את הנפש כל כך? האם חשקים כמוסים ובלתי ממומשים יחריבו בהכרח את נפשו של כל נער צעיר? לדעתי התשובה חיובית. בעצם, המלים 'נפש מרשעת' אינן מספיק מדויקות. הייתי בוחר במלה הצרפתית tordue , כלומר נפש מעוותת, עקלתונית, אולי מסולפת.

נ"ב

אולי את שואלת את עצמך מדוע החלטתי פתאום לכתוב יומן. דעי שההחלטה התקבלה אצלי כשהזכרת בשיחת הטלפון האחרונה שלנו, שמאז שעזבתי את תל אביב אַת מנהלת יומן וכותבת בו על החיים שלי. לא אמרתי לך שום דבר בטלפון, אבל אין לך מושג כמה זה הכעיס אותי, אמא.

אני בטוח שמבין שנינו, מי שיקרא ראשון את היומן של השני תהיי אַת. את הרי יודעת שאני אף פעם לא הלכתי בדרך הטבע. כשאמות – לפנייך, מן הסתם – תוכלי לצרף את הרשימוֹת הצנועות שלי, ירושתו של בן לאמו, לִרכוּש המשפחה: דירת קרקע ברחוב ארבע ארצות בתל אביב, רהיטי פורמייקה שאת ואבא קניתם בתחילת שנות השבעים, ערימת כלֵי קריסטל מכוערים במיוחד שאבא קיבל במתנה מדודה פנינה ליום הולדתו הארבעים, וארבעה מדפים של ספרי שירה ופרוזה עברית. 

מתוך: "אחייך אלייך, אחייך", סדרת "פרוזה" בעריכת רנה ורבין, הוצאת "ידיעות ספרים" 2007

רשימות נבחרות:

לא סקאל ספורט ולא נעליים – הסבר קצר בלילה האחרון לפסטיבל, ניגש אלי בַפאב אחד המשוררים, בחור צעיר שנושא את נס המאבק המזרחי. הוא שאל שאלה שהציקה לו כבר כמה ימים: "תגיד, משפחת סקאל העשירה מממנת אותך כדי שתוּכל לכתוב?" בלזק והחיים ללא טלויזיה היחס של ישראלים לאנשים שאין להם טלויזיה, מזכיר לי משפט שכתב בלזק בספרו "סֶזָאר בִּירוֹטוֹ". בלזק תיאר את היחס שאמנים זוכים לו מצידם של סוחרים. הוא כתב שהמבט שבו מתבונן סוחר באמן הוא מבט שיש בו תערובת של אימה, של חמלה ושל סקרנות. על הכאב של הארץ, מכוני כושר ואהבת הבדידות כמה אומלל, כך חשבתי לעצמי, לחזור למולדת אחרי שש שנים בחו"ל – ישר למלחמה. נזכרתי בביטוי הצרפתי: Mal du Pays (מילולית: "הכאב של הארץ"), שפירושו עֶצב וקשיי הסתגלות של מי שעקר ממקום אחד למקום אחר. קשיי הסתגלות של אותו עוקֵר מוצאים ביטוי בתחושת נוסטלגיה או מלנכוליה, ולעתים תוקף אותו דיכאון. "איזה מין דבר זה, להיות פרסי?" באחת המסיבות של אוליבייה, פנה אלַי אחד הנוכחים ואמר: "יש לך קצת מבטא". הוא בחן אותי למשך שניה נוספת, ואז שאל בחיוך: "אתה לא צרפתי? מעניין…". באותו רגע נזכרתי במכּרה שלי, אישה ממוצא הונגרי, שחיה בפריז למעלה מעשרים שנה. היא סיפרה לי שהיא שומעת את המשפט הזה בכל יום: "יש לך קצת מבטא!".  על הגמר הגדול, מעדניות ריקות ושעון החורף של הפרולטריון מדאם לה-גיד, בעלת המלון, היתה אישה תמירה כבת שישים, שעל ראשה מתנוססת תסרוקת מטופחת בצֶבע בז'. היו לה ראש זעיר, גוף מוצק וקול צווחני. בניגוד אליה, בעלה – יהודי ממוצא אלגי'ראי – היה אדם חייכני ושתקן. לפעמים הרגשתי שלא נעים לו ממני, וידעתי היטב למה. הסיבה היתה נעוצה ברעייתו, בעלת המלון – גברת מקסימה שיש לה מידה רעה אחת: קמצנוּת. בגנות הגילוי הנאות אני מציע לכל קוראת או קורא בבלוג לחשוֹד. כן, יש בפירוש לחשוד בכל אדם ששמו מופיע בבלוג שלי: אולי פלונית-אלמוני שאני מהלל את שירתה, צעדה איתי יד ביד ביום הראשון לכיתה א'? אולי אלמוני-פלונית שכּתב מאמר מצוין, עומד איתי בקשרי חברות יותר או פחות קרובים? יישור שורות הטקסט שכתב שיינפלד בעד הלחימה בלבנון ובעזה הוא שיר לפי כל הכּללים שלמדנו בבית הספר: הוא כתוב בשורות קצוצות; הוא חרוז, שקול ומנוקד. יתר על כן: הוא מתייחס לשירו של ביאליק "ברכּת עם". אין ספק, זהו שיר. ואיך מכַנים אדם הכותב שירים? הלוא זהו משורר. במבצע: צלֶקת צלב, זוג אופניים ושלוש בריכות! הייתי חומק לשעה קלה מהחמאם, יורד לבריכה עטוף בחלוק הרחצה, פושט את החלוק וצולל למים, ואז גומא את שבעה-עשר המטרים מצד לצד כמו דג זהב. מחוץ לקו המים כבר ארבָה לי הבת של הקוֹנְסִיֶירְז', ילדה נמוכה ומדושנת, שכל שעות היום היתה רובצת בבריכה ורק דבר אחד מעסיק אותה: הצלֶקת שלי. "ארזת לבד?" – תרגילי סגנון מילעיל: סוכנת מֶנע הפיגוע שואלת נוסע בעֶרב: "ארזת בידיך?" והעלם משמיע: "בטח". תכף מבררת הסוכנת: "סטטוס מזוודֶת הסמסונַייט הבוקר?" הנוסע: "היינו יחד בחדר". "קיבלת חפץ לשנֵּע?" שואלת סוכנת המנע, והנוסע מתרתח: "חלילה!" הסוכנת מפרטת: "סֵפר, סרט, חוברת והלאה…" – "חלילה!" – "ונשק: תער, רֶסס דמע, להב ציפורניים והלאה…" – "להב ציפורניים." – "במטותא: הלהב – לבטן הג'מבו." – "קיבלתי." – "לקחתָּ חפץ מנוסע? שמא נוּצלת לפיגוע?" מבררת סוכנת המנע, והנוסע: "השתגעתי?" סוכנת המנע, חרד"לניקית מיש"ע, מוסרת ניירת וכרטסת, ומסכמת: "בסייעתא דשמיא, תטוסו ברוגע, ותגיעו הביתה בסבבה!" "המילה האחרונה של דודה חבצלת" – סיפור קצר מתוך הגליון השלישי של "הו!" "מומו," אמרה שוב דודה חבצלת, ונראה היה שהפעם היא מנסה לומר משהו. חשתי את אצבעותיה מתהדקות סביב אצבעותי. ניחוח חריף של זיעה עלה מִגופה וסיחרר את ראשי. "מומו," אמרה דודה חבצלת בפעם השלישית, ושאלתי את עצמי אם זה כל מה שהיא מסוגלת לומר. הן לפעמים נוטל אלוהים את כל המילים מפיו של אדם ומותיר לו רק מילה או שתיים, שהוא מוסיף ומגלגל כמין שבועה אחרונה, שוב ושוב, עד שנשמתו יוצאת. האם זה כל מה שיכולה דודה חבצלת להגות? מומו?  ישראלי סמוי בברלין או: הרקומבינציה של המזרחים כשהציעו לי לעבוד ב"ועידת התביעות", הרמתי גבה. שואה? מה לי ולשואה? והלוא מוצאי במשפחה ספרדית, ואפילו לא מיוון או מאלג'יריה. הדבר הקרוב ביותר לטראומת  שואה שספגתי בבית, היה סיפוריה של סבתי על התקופה שבה ישבו בני המשפחה בקהיר, ושִקשקו מכיבושיו של זה-שלא-מזכירים-את-שמו ימח שמו. בהשוואה להרבה ישראלים שאני מכיר, מדובר במשחק ילדים.  מה לך וליידיש דבּר אל העצים והאבנים. אבי כמו בלע את לשונו וחזר להתעסק בשרשרת הסוררת, להלחים את חלקיה זה לזה לבל יתלשו ממקומם ויפלו מן הצוואר. עזבתי אותו וחזרתי לענייני. בשעה שש וחצי בערב הוא העיף מבט בשעון ואמר לי: "סַקֶר אִיל דִיקֶה", כלומר, בתרגום חופשי, "סגור את הבאסטה" בערבית.     יומני מדריד 2007 יום לפני הנסיעה חשבתי לעצמי שזה מעשה טירוף ממש, לעזוב את שדרות רוטשילד ואת ג'וז ולוז ואת מכון הכושר "מעֵבר" ואת שרה מ"חותם" בשיינקין, לזנוח את החיפושית שלי במקום החניה ברחוב מזא"ה, להיעדר מהחנות המשפחתית ומכל בתי הקפה המזדמנים, ובמיוחד להיעדר מן הים, בסוף הקיץ.