היום אני מצטרף לכל הבלוגרים הכותבים חמישה דברים שהקוראים אינם יודעים עליהם.

נדמה לי שמה שהופך את המשחק הזה – שכבר הפך למסורת חובקת עולם – למוצלח כל כך, זאת העובדה שבסופו של דבר מדובר בקונוונציה אמנותית. זאת אומרת שמתוך הכללים הנוקשים האלה – המטלה לכתוב חמישה דברים מסוימים ולהזמין חמישה בלוגרים נוספים (למה דווקא חמישה? השרירותיות-לכאורה הזאת היא בנפשה של הקונוונציה. הלא בסופו של דבר כל זה הוא משחק!)  – עשויים להיוולד תכנים חופשיים למדי, לפעמים נועזים ומרחיקי לכת. או במלים אחרות: זהו קֶסם מתוך כבלים. לא את אריסטו אצטט בעניין הזה, אלא דווקא את לאה גולדברג: "מעולם לא סברתי שהאמנות היא פריקת-עול. להפך, האמנות היתה בעיני תמיד קבלת-עול. הָראית פעם ערבייה נושאת על ראשה משא כבד וצועדת בגרציה גמורה? זהו בעיני סמל האמנות – היכולת לשאת בקלות, מתוך גרציה, דברים שאינם קלים כלל" (מתוך "ט"ז שיחות עם סופרים", מאת גליה ירדני, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1962).
ועכשיו, לחמשת הדברים:
 

על מאה המבורגרים ומעי רגיז אחד
כשהייתי בן שתים-עשרה עניתי על שאלון שהתפרסם ב"מעריב לנוער". הקוראים התבקשו לשלוח את התשובות בצירוף שקל אחד חדש, ולבחור, אם יזכו, באחד הפרסים הבאים: חליפת אימונית, מאה פחיות קולה, עשרים וחמישה אריכי נגן או מאה המבורגרים. לרגע לא חשבתי שאזכה, ולכן בחרתי בפרס המשעשע ביותר: מאה המבורגרים. שבועיים חלפו, והודיעו לי שזכיתי. בסניף הדואר השכונתי מסרו לי מעטפה חומה ובה מאה תלושים שעל כל אחד מהם היה מוטבע הלוגו הכתום של "בורגר ראנץ'". הלכתי עם התלושים לסניף ההמבורגרים השכונתי, אבל המוֹכרים שם לא האמינו לי לרגע. לבסוף הסכים אחראי המשמרת להתקשר למשרדי ההנהלה, ושם אישר לו מי שאישר את דבר הזכייה המוזרה. במהלך החודשים הבאים סעדתי הרבה באותו סניף – עם חברים, עם בני המשפחה או לבד. עם הזמן הגעתי לכמה הסדרים עם עובדי הסניף: לקבל "בומבה" וצ'יפס תמורת שני תלושים, שני המבורגרים וגלידה אמריקנית תמורת שלושה תלושים וכו'.
בגיל חמש-עשרה סבלתי מכאבי בטן נוראים, ואחרי סידרת בדיקות סדיסטיות במחלקת הגסטרו של איכילוב, אובחנה אצלי תסמונת המעי הרגיז.
 

צפרדעים יוצאות מהכלים
החיה האהובה עלי ביותר היא הצפרדע. כשהייתי ילד, החזקתי בתוך ארון החשמל בחדר המדרגות אקווריום מלא בראשנים שאספתי במזרקה של ספריית סוראסקי באוניברסיטה. בחדרי עמד אקווריום קטן יותר, ובו צפרדע זעירה וירוקה. בבית הספר, בחורף, היו השלוליות שבין הערוגות של שיעור החקלאות מתמלאות בראשנים, ויום אחד היו קופצות מתוכן צפרדעים מכוסות חול, כמו שניצל המכוסה בפירורי לחם. בכל פעם שהמורה טובה זרקה אותי מהכיתה, הייתי הולך לערוגות האלה, מחזיק צפרדע בין אצבעותי ומלטף את ראשה החמוד. כמה שמחתי למצוא לפני כמה חודשים, בחנות ספרים יד שנייה ברחוב דיזינגוף, סֵפר בצרפתית ששמו: La Grenouille dans tous ses états, שראה אור בסדרת "Découvertes" המצוינת של הוצאת גלימאר. פירוש שמו של הספר הוא: "הצפרדע בכל מצביה", כותרת המשחקת על הביטוי הצרפתי: "להיות בכל המצבים", כלומר "לצאת מהכּלים". לצד תמונות משובבות נפש של החיה המקסימה הזאת, אפשר לקרוא בספר על הגלגולים השונים של היחס לצפרדעים למן העת העתיקה (ביוון היתה הצפרדע סמל לפוריות ולחיים ארוכים), ועד היהדות והנצרוּת, שבהן באופן מסורתי נחשבות צפרדעים, אבוי, לחיות המביאות מזל רע.
אך האמת היא שמעל לכל אני מקנא בצפרדע: אותו דו-חי שנזקק למים בעודו ביבשה, וליבשה – בעודו במים. חולשה-לכאורה זו, היא בעיני הסגולה היחידה לשרוד.
 

מכרסמים בניו יורק
אני לא יכול לכתוב על החיה האהובה עלי ביותר בלי להזכיר באותה נשימה את החיה השנואה עלי מכולן – העכבר. נכון, מספר האנשים שמתעבים מכרסמים עולה על מספרם של אלה שמחבבים אותם, ועדיין, אצלי מדובר בסלידה עמוקה, שכל התחקות אחר שורשיה תצריך בוודאי פסיכואנליזה ממושכת. בדירה שבה התגוררתי במשך השנתיים הראשונות בפריז (עליית גג שגודלה ארבעה-עשר מטרים רבועים), חיה לה משפחת עכברים בתוך הקירות זה דורי דורות. ואם זה לא מספיק, אז בביקורי הראשון בניו יורק התאכסנתי ב- YMCA האלמותי. בעודי שוכב על מיטת הברזל בקיטון הקפוא ומנסה להתגבר על הג'ט לג, ראיתי פתאום עכבר מדלג מעל התיק ומתחיל לכרסם את הקרקרים שסחבתי מהמטוס. בבוקר נעמדתי מול פקידת הקבלה הקשוחה, ובקול שניסה לשוות לעצמו מידה כלשהי של קור רוח, אמרתי לה:"There's a mouse in my room".
"No extra charge", ענתה פקידת הקבלה במבטא ניו יורקי נחרץ. היא חייכה למראה פני המחווירים, ושלפה מלכודת עכברים מתחת לדלפק. "אבל תדע לך", המשיכה ואמרה, "שזה לא יעזור אם תהרוג אותו, כי יש שם הרבה עכברים אחרים בתוך הקירות".
מישהי שהכרתי בפריז, בחורה אימתנית עם חיוך שוחר טוב, שלקחה אותי תחת חסותה ונהגה ללטף במשך דקות ארוכות את ראשי – ממש כפי שליטפתי אני את ראשיהן של הצפרדעים הקטנות בימי בית הספר היסודי – אמרה לי יום אחד: "גם אם היו אומרים לי שאתה מתעלל בבעלי חיים, אני לא הייתי מאמינה". "האמת היא שאני לא לא נוגע לרעה בזבוב", עניתי לה, "חוץ מיוצא מן הכלל אחד: מכרסמים". "טוב, זה – מִצווה!", השיבה ידידתי האימתנית, בעוד אצבעותיה מלטפות את הקרקפת שלי.
ואף על פי כן, תמיד עשיתי הכול כדי להתרשל במלאכת ציד העכברים, אולי מפני שהדבר היחיד שהוא גרוע יותר מלמצוא בבית עכבר חי, הוא למצוא עכבר שראשו רוצץ ודמו נוזל על המרצפות. 

קישור לבעלי עצבים חזקים: כך בולע נחש אפעה מכרסם, מתוך "הארץ"
 

עלַי ועל ראשי – סיפור הלבֵנה
אחרי הצבא נרשמתי לקורס הכנה לבחינה הפסיכומטרית. יום לפני תחילת הלימודים הלכתי עם חברים לקולנוע לצפות בסרט "ג'קי בראון", ואחרי הסרט המשכנו למועדון בדרום תל אביב, שמאז כבר סגר את שעריו. נכנסנו למועדון ונעמדנו בחצר האחורית, תחת המרפסת המקורה. פתאום אילץ משהו את ראשי להתכופף. בזמן שאצבעותי נשלחו לגונן על הראש, הצלחתי לראות שברי לבנה נופלים ומתפזרים על המרצפות. הרגשתי דם זורם במורד צווארי. בהתחלה אף אחד לא שם לב לכל זה, בגלל ההמולה והרעש. אבל תוך רגע התמלאה הטי-שירט הלבנה שלי בדם. דם נזל על ההדפס של הידיים הנוגעות זו-בזו של ליאונרדו דה וינצ'י, שקניתי ברומא אחרי ביקור בקפלה הסיסטינית. חברַי ואני רצנו החוצה ונכנסנו למכונית. אחד החברים שלי התיישב מול ההגה ושאל אותי: "אוקיי, איך מגיעים לאיכילוב?". מייד פתחתי את הדלת, שלפתי את הטלפון הנייד מהכיס והזמנתי אמבולנס. בבית החולים גילחו לי את השיער ותפרו את הפצע בשישה תפרים. כהגעתי הביתה לפנות בוקר, הערתי בזהירות את ההורים שלי. כשראו הורי את ראשי המגולח והתפוּר ואת החולצה המוכתמת בדם, הם זינקו מיד מהמיטה. "הוא הלך מכות!" אמרה אמי לאבי. "נפלה עלי לבֵנה", הרגעתי אותם. הורַי הסתכלו זה על זו, והנהנו: "הוא הלך מכות".
באיזשהו מקום זה החמיא לי.�
 

אהבה עם מכונת הצילום
תמיד רחשתי חיבה גדולה, כמעט אובססיה, לכל מה שקשור לדפוס. כשהייתי ילד נהגתי להסתגר בחדר השכפול של בית הספר ולהידחק בין כל מכונות השכפול, הפולטות דפים סגלגלים וחריפי ריח. אחר כך, כשהתחילו להשתמש במכונות צילום, הייתי נעמד ליד המכונה ומצלם אינספור עמודים מתוך ספרים (ספרים עם תמונות של צפרדעים, למשל). אחר כך הייתי גוזר את הדפים המצולמים ומצלם אותם שוב. הייתי מגדיל ומקטין אותם שוב ושוב, חותך ויוצר פוסטרים, ואז תולה את הפוסטרים בחדרי. יום אחד, כשכבר הייתי בן שש-עשרה, נקלעתי לחדר הצילום בבית הספר יחד עם שני נערים בריונים מהכיתה. הם התקרבו למכונת הצילום והתחילו לשחק איתה קצת. אחד מהם פרש את אצבעותיו על משטח הזכוכית, לחץ ביד השניה על הכפתור, והמכונה פלטה מייד צילום שחור, שאצבעותיו הזדקרו מתוכו בגוונים אפורים. אחר כך הדביק חברו של אותו נער את שפתיו למשטח הזכוכית, וכעבור רגע נפלט הצילום של השפתיים מהמכונה. אחרי האצבעות והשפתיים הגיע תורם של פרקי הידיים, של הצוואר, של המרפקים, של הקיבורות העגולות והענוגות, של המצח והאף והפטמות. לבסוף פשט אחד מהם את החולצה. השניים הסתכלו לעברי. "תשגיח על הדלת", פקדו. התקתי את מבטי מהם בצייתנות, ובעודי שומר על הדלת, יכולתי לראות מזווית העין את צמד הנערים נשכבים לפי התור על מכונת הצילום, איבריהם מתנופפים, בגדיהם זרוקים על הרצפה, ואז לשמוע איך מכונת הצילום נאנחת ומתנועעת תחתם, ולראות את הדפים נפלטים מתוך המכונה, עפים לרגע באויר, ונוחתים לבסוף על הארץ.
כשהספר הראשון שלי יצא לאור, שככה אצלי בבת אחת התשוקה לדפוס. העיסוק הזה לא עניין אותי יותר. יש אנשים שכותבים למגרה. ובכן – אני פרסמתי למגרה. וכך, במשך שנים, העותקים של הספרים שלי נערמו אחד על השני במגרות השולחן, ארוזים במעטפת הפלסטיק של בית הדפוס.�
 

וגם – אני חי עם חתן פרס נובל!
יום אחד הגיש דורי מועמדות בפריז ללימודים לתואר שני באוניברסיטה. כשהוא התבקש לכתוב מה הרקע והפרסומים שלו, הוא ציין כי תרגם ספר שזכה לתמיכה של מפעל "מופת" בישראל. כשהגיעה התשובה מהאוניברסיטה, היה מודפס על הטופס, שחור על גבי לבן, שדורי זכה בפרס "מופת", אלא שמישהו בהנהלה מחק את המילה "Mofet", ורשם במקומה: "Nobel". אין צורך לציין שהוא התקבל ללימודי התואר השני.
 

עד כאן חמשת הדברים. תודה לחמשת הבלוגרים, שההזמנה שלהם דרבנה אותי להצטרף למשחק:

אייל גרוס, מתי שמואלוף, יעל ישראל, אביטל גלוברמן, דנה צימרמן

אני מזמין את:

רונן סוניס, אלכס בן ארי, ורד דור, אמירה הס, ערן נויפלד