זהו, שינה חטופה, ונסיעה לילית לנמל התעופה. שם, הידחקות בתור עם מאות הנוסעים לתורכיה בחברת טורקיש איר. אחר כך, אחרי שעיכבו אותנו שעה ארוכה בגלל ההרשמה לטיסה בלֶג איסטנבול-מדריד, רצנו בדיוטי פרי – בכיס רישרשו לי הכרטיסיות שנתן לי אבי, עם זכאות לקפה חינם בארקפה, אבל לא היה זמן – עד למטוס הדחוק, וכל משך הטיסה הקצרה ישנתי.�
�
נחיתת ביניים באיסטנבול 

"- מה סלקא אדעתך, שוטה? מה לזו ולסטמבול? – נענה בנימין, מעקם פניו בשחוק, כאילו סטמבול היא עיר מולדתו – סטמבול, שוטה, יש בה ת"ק רחובות, כל רחוב יש בו ת"ק פעמים ת"ק בתים, בעלי חמש-עשרה או עשרים קומות, וכל בית דרים בו ת"ק בני אדם! סבור אתה שבזה באת לסוף שבחיה, טעית! המתן נא, יש ויש מבואות, סימטות, בצעי המים, שווקים, כרמליות וקרפיפים, סרטיות ופלטיות כחול הים".
 (מתוך "מסעות בנימין השלישי", מאת מנדלי מוכר ספרים. מהדורה חדשה של הספר ראתה אור לאחרונה בהוצאת עם עובד בעריכתו של בני מר).  

בזמן שהתיישבנו לשתות קפה תורכי, הסתכלתי מסביב: ללא ספק, אנחנו בתורכיה. אותם שפמים יפים, אותן רעלות צבעוניות, אותה שפה המתנגנת כמו דגדוג נעים ומתמשך, אותן פּידֶה, הלוא הן הפיצות התורכיות, המצופות בשר טחון, והכי חשוב: מוסטפא כמאל, הוא אתאתוּרכּ, "אבי התורכים", אותו יהודי סלוניקאי (ויש האומרים – הומו), אבי הרפובליקה התורכית, שדיוקנו מעטר כל קיר וקיר ברחבי תורכיה: אתאתורכ יושב ושותה קפה, אתאתורכ בוהה נכחו, אתאתורכ מוקף מעריצים, אתאתורכ בכל מקום. 

נזכרתי בקורותינו באיסטנבול לפני שנתיים. נסענו אז לבקר זוג חברים תורכים שהכרנו בפריז, דרך חבר משותף, מרצה לספרות באוניברסיטת פריבּוּר בשווייץ. באותו חודש אוגוסט, במהלך מסע שערכנו באיי יוון, ישבנו בלסבּוֹס ולטשנו עיניים לעבר השני של הים, שם ניתן היה לראות את תורכיה. למחרת כבר הפלגנו בספינה ונטשנו את יוון לטובת אייווליק – חור נידח ושקט, במערב תורכיה. שם שלחנו אס-אם-אס לשני התורכים שהכרנו בפריז – אורַי אגין, סוֹפר, וברברוֹס אלטוג, סוכנו הספרותי. ברברוס סימס לנו בחזרה שהשותפה שלו נסעה ושהחדר שלה פנוי לשבועיים, והזמין אותנו לאיסטנבול.  

את הדרך מאייווליק לאיסטנבול עשינו באוטובוס. מערכת הרכבות בתורכיה אינה מן המפותחות, אבל הם מפַצים על זה ברשת אוטובוסים נוחה וזולה, עם דיילים במדים ופפיון אדום, שעוברים בין המושבים, מחלקים עוגות שוקולד ספוֹגיות בשם "Eti" ומזליפים מי ורדים על אצבעותיהם של הנוסעים. הדרך, שאמורה היתה לארוך אחת-עשרה שעות, התארכה לארבע-עשרה שעות, כולל הפלגה במעבורת על פני ים השיש. וגם אז, כשכבר הגענו לאיסטנבול, חיכינו שעה תמימה בזמן שהאוטובוס פילס את דרכו בכבישים הפקוקים, עד שהגענו למחוז חפצנו. 

בביתו של ברברוס, המארח, כבר חיכתה לנו חבורה שהורכבה מתורכים בהווה ותורכים בעבר המתגוררים בקרויצברג שבברלין. המארחים לקחו אותנו לאכול באחת המסעדות האופנתיות (למחרת הסברנו להם שהתקציב שלנו צנוע בהרבה, ושמחנו לגלות שבאיסטנבול אפשר לאכול כיד המלך גם בארבע לירות תורכיות לגולגולת). במסעדה שוחחתי עם בן זוגו הבריטי של התורכי המתגורר בברלין (שחקן מפורסם, הסביר לי המארח), וסיפרתי לו שאני מתכוון ללמוד גרמנית. "אין היום שום סיבה ללמוד גרמנית", הסביר לי הבריטי ברצינות גמורה. "השפה של העתיד היא תורכית", הוא סיכם והחווה בידו לעבר הסועדים. 

למחרת התחיל הביקור שלנו בעיר, והתאהבנו בה למעלה ראש. מי שחושב שתל אביב אינה נחה לרגע, צריך לנסוע לקונסטנטינופול כדי להבין חוסר מנוחה מהו. את העיר חוצה, כידוע, הבוספורוס. שתי גדות לאיסטנבול: אירופה מכאן, ואסיה מכאן. דווקא הגדה האסייתית נחשבת לבורגנית יותר, מהוגנת יותר. אנחנו גרנו בדירתו של ברברוס וחתולו הפרסי, "בּוּלוּט" (שפירושו "ענן"), מול הבוספורוס, ברובע צ'יאנגיר שבצד האירופי של העיר, הקרוב לרחוב איסתיקלל. 

מי שנדבק, כמונו, בחיידק האיסטנבולי, יודע שכל מה שצריך לעשות זה לחצות את הרחוב הארוך הזה מצד לצד, עשרים וארבע שעות ביממה, וזהו. כי יש שם הכול – חנויות ספרים נהדרות שפתוחות כל היום והלילה; בתי קפה שמוכרים בהם קינוחים מעולים העשויים מחזה עוף – בי נשבעתי!; מועדונים, בתי בירה, ובעיקר מדרכות רחבות שעליהן שועטים כל הזמן אנשים מכל הסוגים, המינים והגדלים. במשך היום עוברים שם אנשים מהוגנים פחות או יותר, ואילו בלילה עוברת ברחוב איסתיקלל עדלאידע של טרנסווסטיטים ושוטרים, של נהגי מוניות חשקניים וחבריהם, ועוד ועוד. כל עובר אורח צריך לדעת מה הוא – איש המעמד הגבוה או איש המעמד הנמוך – ולנהוג בהתאם. לנו לא היה ספק לאיזה מעמד אנחנו משתייכים: לזעזועם של מארחינו האנינים, צעדנו יחד ברחוב – זרועו של כל אחד על שכם חברו, כמו שעשה, אולי, סבי, בדמשק הרחוקה.
�
מה עוד עשינו באיסטנבול, פרט להשתרכות ברחוב איסתיקלל? התרועענו עם סופרת מצליחה שכותבת ספרות פופולרית – לקוֹחה של ברברוס. הגברת פעילה למען זכויות הסוסים באחד מאיי הנסיכים שבסמוך לאיסטנבול, וכל עולם הדימויים שלה נסוב סביב פעילותה החברתית. יום אחד, כשערכה לנו סיור בגדה האסייתית של הבוספורוס, היא התייחסה לאירועי הטרור שבהם נרצחים ילדים בעיראק, ואמרה ברצינות תהומית: "Terrible! I mean, they're children, it's like horses!"  

בהזדמנות אחרת פגשנו משוררת מופלאה בשם לָלֶה מוּלדוֹר. ללה היא ידידתו של ברברוס וגרה לא רחוק ממנו. כשישבנו בדירתה, הסתכלתי מהחלון וראיתי ספינות גדולות שטות בבוספורוס. היא נתנה לנו לקרוא תרגומים של שיריה לאנגלית ולצרפתית. היינו כבר מוכנים לאכזבה, אך לתדהמתנו ברור היה מיד כי מדובר במשוררת גדולה (וכמובן, מעוררת מחלוקת). ללה שאלה מדוע אנחנו עצובים. ענינו לה שדליה רביקוביץ מתה היום. היא שאלה בת כמה היא היתה, וכשענינו שרביקוביץ היתה בת 69, ללֶה אמרה: "אז זה לא כל כך נורא. היא חייתה". אחר-כך דיברה אתנו על האסלאם ועל היהדות, ועל הקשר המיוחד שבין יהודים למוסלמים, ולבסוף הציעה ללֶה לנגן לנו מוזיקה. היא התיישבה ליד טייפ ישן ודחפה קלטת לתוכו. לא עברו כמה שניות והחדר נמלא בצלילי I shot the sheriff של בוב מארלי. חיוך דק נמתח על פניה מלאי התוגה של לַלֶה.  

"- אי, אי, אי, – קרא סנדרל, מנענע בראשו ומתמיה – מה נורא כרך גדול כזה! אבל, בנימין, בבקשה ממך, אמור לי מאין באו לעולם הכרכים הגדולים האלו? איזו רוח נשא האדם למקום אחד, שיהיו נדחקים ודרים איש על גבי חברו בבתים גבוהים, כאילו צר להם העולם ואין אדמה לפניהם".
(שם) 

כן, אמרתי לעצמי, אנחנו ללא ספק באיסטנבול. הסתכלתי שוב על תמונתו של אתאתורכ, שתיתי את הקפה התורכי, רחרחתי את הפידֶה, ואמרתי לעצמי שאף אחד לא ישכנע אותי שאני לא ביקרתי היום באיסטנבול. אבל היה צריך להתנער מהר מהמחשבות: הרמקולים כרזו באנגלית, במבטא תורכי למהדרין: "אדון סקאל ואדון מנור מתבקשים להגיע בדחיפות לשער היציאה לטיסה למדריד". זנחנו את משקע הקפה, העפנו מבט אחרון באיסטנבול ורצנו משם.
�
המשך יבוא. 

לקריאת יומן המסע למדריד, חלק ב': https://blog.moshesakal.com/?p=38662

מוסטפא כמאל, 1905  וגם: "מדינת הכול כלול" – מאמר שפרסמתי ב"הארץ" בעקבות ההשתלטות על הספינה "מרמרה"  רשימה שפרסמתי במוסף ספרים, "הארץ", המתייחסת לאתאתורכּ