היה קר. גשם לא הפסיק לרדת, ונכנסנו לתפוס מחסה בחנות הצמודה לתחנת הדלק, מחנויות הדרכים האלה, שמוכרים בהן שמן מכוניות, ממתקים ומגזיני פורנו. מאחורי הדלפק עמדו שניים: גבר כבן שלושים וחמש, מוצק, מזוקן, לבוש בגדי מוסכניק, ולצדו אשה כבת גילו+, שערה מחומצן, ופניה מעידים כי תחת הארשת הקשוחה שלה מסתתרת נפש רכה וטובה. 

יומן מדריד, חלק ו'

(לקריאת יומן המסע, חלק א', לחצו כאן)

גוסטב דורה, "המבול"

לפנות בוקר התעוררתי מזיע. בראשי התגלגל משפט ביידיש. המשפט היה: "דו ביסט קיין מענטש", כלומר: "אתה לא מֶנטש". את המשפט הזה אמר לי אבי, ששפת אמו בכלל ערבית.  אבי דיבר אלי בקוֹלי, ואני הטחתי בעצמי שוב ושוב בשמו של אבי: "דו ביסט קיין מענטש, דו ביסט קיין מענטש!", ואילו הוא עמד עכשיו לפנַי ושתק. שכבתי בתוך המצעים הסגולים והרכים של המיטה בביתו של אנריקה – מיטה לא גדולה, בעלת אפיריון דו-מימדי עשוי עץ, ועל המיטה ערב-רב של כריות גדולות וקטנות, כולן רכות למדי ומצופות מצעים סגלגלים נעימים וריחניים. שם התעוררתי, ובעודי טובל בריח המצעים והזיעה, התבוננתי בחלון המשקיף למרפסת האמבטיה, ומֵעבר לה אל הפיר העצום של אותו בניין רכבת שרוחבו כ-600 מטרים וגובהו ארבע-עשרה קומות, וראיתי את השמש נרעדת לרגע, ואז נכנסת מאחורי ענן.

לא הרגשתי טוב. קמתי מהמיטה, הרתחתי מים בסיר, שפכתי לתוך המים המורתחים דבש סמיך מתוך צנצנת גדולה, הלכתי והתיישבתי מול מסך הטלוויזיה וצפיתי בחדשות.

שטפונות בספרד! המדינה המארחת שלנו, שכיבדה אותנו במזג אויר שמשי וקיצי במשך השבועיים הראשונים לשהותנו, נמלאה כעת מים. מים על רחובותיה של מדריד ועל צ'וּאקה ועל כיכר צ'ואקה ועל כל הבניינים, מים בתוך המרזבים ובינות לפיגומים, מים לאורך רחוב גראן ביה בואכה השכונה החדשה שלנו, מים על הבתולה מלוּרְדֶס, על השמשות, על צירי החלונות הנרעדים, על המסגד הגדול שמולנו (המסגד הגדול באירופה!), אי שם מולנו, מבעד לעננים ולגשם. צפיתי בטלוויזיה בשטפונות: מכוניות מפליגות ברחובות כאילו היו נהרות וימים; ברי טפאס נמלאים מים, ויושביהם נמלטים מהם ליבשה; עצים הקורסים מחמת הסחף, עמודי חשמל רעועים, מגרשים נעלמים תחת המים, הכול היה לְמים.

יצאתי מהבית וירדתי לקנות שני רבעי עוף, לחם פרוס וירקות למרק, עליתי בחזרה הביתה בגשם שוטף – והתמסרתי כל כולי לשפעת. היומיים הבאים עברו עלי מול מבזקי השטפונות בטלוויזיה. אכלתי סירים מלאים במרק עוף, שתיתי כמויות אדירות של מים עם דבש חיוור וסמיך, טפטפתי טיפות הומאופטיות לשקערוריות של כוסות מים, תיניתי את צרותי בטלפון למשפחתי שבתל אביב ולחברַי שבפריז.

יום שלם התעסקתי עם השלָט האימתני של הדי.וי.די, ולבסוף הכנעתי אותו וצפיתי בסרט: "To Be or not to be". הסרט מסַפר על אהבתה של שחקנית פולניה זוהרת לקצין רוסי במהלך מלחמת העולם השנייה בפולין. סצנת הפתיחה נהדרת: השנה היא 1942. היטלר פוסע ברחובות ורשה, וכולם מתגודדים סביבו בסקרנות. לבסוף מתברר להם שזה כלל אינו היטלר, אלא שחקן תיאטרון המגלם את דמותו ויוצא לרחוב כדי לבדוק את אמינות התלבושת. אחר כך פרצה מלחמת העולם השנייה, ואני – שבימים רגילים מוכן לראות סרטי טבע על טורפים אכזריים או סרטים שבהם חונקות נשים את המאהבים שלהן וקוצצות את איברם ("אימפריית החושים") – נתקפתי מורך לב וקטעתי את הסרט. במקום "להיות או לא להיות" העדפתי לצפות שוב ושוב בדי. וי. די. של "אגם הברבורים" בכוריאוגרפיה של מתיו בורן, בברבורים הזכרים הרוקדים אלה עם אלה ובזרועותיהם המתפתלות כצוואר ברבור. בכל פעם שדורי שב הביתה, נשאתי אליו עיניים דאובות, כאילו היה שליח השב משדה הקרב. "בכלל לא קר", הוא מסר דיווח מן האגם שבחוץ, "אפילו נעים". "כאן, בקומה 14, קר ועוד איך", עניתי בקול ענות חלושה. השפעת החלישה אותי כהוגן.

למחרת היתה אמורה שרון, חברתנו הטובה מפריז, להגיע למדריד. קבענו שניפגש באטוֹצ'ה, תחנת הרכבת של מדריד, וניסע משם במכונית שכורה לטיול של ארבעה ימים. למחרת קמתי, ארזתי את המזוודה, בלעתי את כל התרופות, וכשהדלקתי את הטלפון הנייד, חיכתה לי הודעה משרון: הטיסה מפריז בוטלה בגלל מזג האוויר בספרד. התקשרתי לטלפון הנייד של שרון, ובתום הערכת מצב קצרה סוּכם שהיא תעלה על טיסה חלופית לברצלונה, ומשם תגיע באוטובוס למדריד. פרקתי את המזוודה, לבשתי מחדש את הפיג'מה ונשכבתי על הספה עם כוס מים ודבש ביד. השטפונות על מסך הטלוויזיה הלכו וגאו. שרון התקשרה מברצלונה ועידכנה אותנו בהתקדמות המסלול האִטי שלה לעבר מדריד.

בחצות הלילה קיבל דורי את פניה של שרון בתחנת האוטובוסים. כשהם נכנסו לדירה, לאחר ששרון בחנה את עקבות מרק העוף בכל מקום והריחה את ריחות הדבש, ולאחר שהתפעלה כמצופה מהדירה המטורללת, היא פשפשה במזוודת הטרוֹלי ונתנה לנו מתנות, ממש כמו בחג המולד. קיבלנו את ספרו של תיאופיל גוטיֶה "מסע לספרד" (שממנו ציטטתי ביומן מסע זה), קיבלתי ביסקוויטים אורגניים עשויים אצות מרשת החנויות הצרפתית "נטורליה" (אני משוכנע שמגלי הארצות של ימי הביניים אכלו ביסקוויטים כאלה כשהפליגו למסעות ארוכים), קיבלנו במתנה אפילו קצף גילוח אורגני, עשוי טיט. שרון היתה עייפה מתלאות הדרך. פרשתי בעבורה את כריות הספה על השטיח הרך, ציפינו את הכריות במצעים (בילדותי היתה אמי קוראת למיטה כזאת "מיטת כיף") ושרון הפליגה מיד בחלומות.

בבוקר קלו המים, ושמש הציפה באור צהוב את הזגוגיות בדירתו של אנריקה. התקלחנו שלושתנו, סידרנו את הדירה וניקינו אותה, החלפנו את המצעים, צחצחנו את עקבות העוף מהכיריים, החזרתי את צנצנת הדבש למקומה ויצאנו מהדירה. הגענו לתחנת הרכבת אטוצ'ה, אספנו את המכונית השכורה באיחור של יום, העמסנו את התיקים לתא המטען ויצאנו לדרכנו. לא היה מכשיר ג'י פי אס במכונית, וזמן רב עבר עד שהבקענו את כביש הטבעת הסובב את מדריד ויצאנו לדרכנו. היינו מרוצים בסך הכול. שרון הגיעה לפגוש אותנו במדריד למרות תלאות הדרך, דורי – שאמש התחיל לחוש בגרונו – הרגיש כעת טוב, אני הרגשתי טוב יותר, והגשם פינה את מקומו לשמש אחרי שלושה ימים סוערים. נסענו מערבה. כעבור שעה וחצי נקלענו לשבר ענן. אני אפילו לא זוכר איך זה קרה בדיוק, אבל פתאום נעלמה השמש, השמים התכסו עננים ("כמו שושני נהר") ופתאום התחיל לרדת גשם, גשם בטיפות גדולות, בטוחות, חדות, על שמשת המכונית. זקרתי את הקמיצה השמאלית ולחצתי על כפתור המגבים.

המגבים התחילו לנוע, לאט. אחר כך חדלו. שמשת המכונית התכסתה במסך לבנבן של טיפות. לחצתי שוב על הכפתור. המגבים נעו באיטיות, גרפו את המים ונאלמו שוב. אמרתי לעצמי שוודאי צריך לפצח כאן איזה משהו והתחלתי לשחק עם הכפתורים, הייתי בטוח שצריך לדעת לתפעל את המגבים, שמדובר במכונית חדשה בסך הכול ושלא אמורה להיות בעיה. החלטתי לעצור בתחנת דלק או בכל מקום שיאפשר חניה זמנית. אלא שהיינו על כביש ראשי, ודקות ארוכות לא היה אפשר לעצור את המכונית. השמשה התמלאה עוד ועוד מים, המגבים נעו באיטיות מבהילה, ומכל הצדדים הגיחו מכוניות עד שלא ראיתי מה מגיח מאַין. לבסוף, כשכבר הותשתי מהמאבק, ראינו שלט המורה על פונדק דרכים, ומיהרתי לפנות לכיוונו בעודי מפלס דרך בין המכוניות שפנסיהן מפיצים אור עמום על שכבת הגשם.

חניתי, הוצאתי את המפתח מחור המנעול, ושלושתנו יצאנו מהמכונית. אלא שהמגבים – אותם מגבים ארורים שסירבו לגרוף את המים מן השמשה וסיכנו אותנו בכך בתאונה – המגבים הללו סירבו עכשיו לחדול מפעולתם. מפתח המכונית כבר נח בין אצבעותי, אך הם לא הפסיקו לזוז בשצף-קצף, לגרוף ולשלוח את מי הגשמים לעזאזל, אל מקומות החניה הסמוכים.
"צריך להתקשר לחברת ההשכרה", אמרה שרון. "הם ישלחו לכאן מישהו".
"זה לא יעזור", עניתי. "איך לעזאזל נצליח לשכנע אותם לבוא לחור הזה עם המִבטא הזר שלנו? הם יחשבו שמדובר בתיירים טמבלים שלא יודעים להפעיל את המגבים". אחרי ככלות הכול, אמי היא סוכנת ביטוח, ואני יודע דבר או שניים על מכוניות חלופיות ועל הדרכים להשיג אותן.

Susanna and the Elders (1610) by Artemisia Gentileschi

היה קר. גשם לא הפסיק לרדת, ונכנסנו לתפוס מחסה בחנות הצמודה לתחנת הדלק, מחנויות הדרכים האלה, שמוכרים בהן שמן מכוניות, ממתקים ומגזיני פורנו. מאחורי הדלפק עמדו שניים: גבר כבן שלושים וחמש, מוצק, מזוקן, לבוש בגדי מוסכניק, ולצדו אשה כבת גילו+, שערה מחומצן, ופניה מעידים כי תחת הארשת הקשוחה שלה מסתתרת נפש רכה וטובה. בקיצור, דורי הסביר להם בכמה מילים בספרדית במה הדברים אמורים. האשה פקדה מיד על הגבר שלצדה: "חוֹרְחֶה, לך תראה מה הבעיה". חורחה ניגש אתנו אל המכונית. הוא נטל את המפתח מידי, התיישב על כסא הנהג, הכניס את המפתח לחור המנעול וכעבור שתי שניות פסק: "זה מקולקל". אני מודה שבאיזהו מקום רווח לי. אז מה אם המכונית מקולקלת ואנחנו תקועים, אמרתי לעצמי, העיקר שהוכח כי הכושר המוטורי שלי אינו פגום.

נכנסו בחזרה לחנות, קנינו שוקולד, ובזמן שחורחה התקשר לדווח על התקלה לחברת ההשכרה, גלגלנו שיחה עם הקופאית, סוזאנה. "את יודעת", אמר דורי לסוזאנה, "בעברית שמך הוא שושנה, וזה בעצם כמו 'רוֹסָה' (כלומר 'ורד')". סוזאנה צחקה צחוק מקסים ואמרה: "ורד ורד, אבל קצת נבוּלה". דורי רמז לעבר חורחה וסיפר לסוזאנה שחוֹרחֶה הקדוש (הוא גיאורגיוס) קבור בלוֹד שבישראל. "קדוש?" צחקה סוזאנה צחוק גדול והצביעה על חורחה. "זה לא קדוש, זה גֶבר מרושע!".

ככה עמדנו ודיברנו שעה ארוכה, עד שהגיע גרר ואסף את המכונית המקולקלת לדרכה. כך עמדנו ושוחחנו עוד כשעה וחצי, עד שהגיעה המונית ואספה גם אותנו. הפרחנו נשיקה לעבר סוזאנה ונפרדנו לשלום ממנה ומחורחה. נהג המונית נסע, אחוז אמוק, לעיר הסמוכה, אווילה, שם חיכתה לנו המכונית החלופית. נכנסנו למכונית, בדקנו את המגבים, והחלטנו שמספיק תלאות עברנו עלינו ביומיים האחרונים – מה גם שהחשיכה ירדה והגשם לא לגמרי פסק. את הלילה, כך אמרנו, נעביר בעיר עם השם המוזר, אווילה.

אווילה חומות סביב לה. יש האומרים – החומות הימי-ביניימיות השמורות ביותר. שתי דמויות מפורסמות הוציאה העיר: סנטה תרזה והמשורר המיסטי המופלא סן חואן דה לה קְרוּס. שעה תמימה התפתלה המכונית בין רחובותיה הצרים של העיר העתיקה בחיפושינו אחר ההוסטל. בדרך עצרתי לשאול את בנות המקום הקשישות כיצד מגיעים, וזכיתי לחיוכים בפה מלא – לעתים חסר שיניים – ולהסברים ארוכים, מלאי פלפל, כולם על טהרת הספרדית. בסופו של דבר החניתי את המכונית החלופית,  ויצאנו לתור את המקום. רק למחרת, אחרי לילה של שינה מתוקה, אפשר היה להסתובב בעיר העתיקה, בשוק הירקות בכיכר העיר, בקתדרלה הנהדרת. יומיים נותרו לנו עד לחזרתה של חברתנו שרון לפריז. והמסע החל.

בשבוע הבא – המסע שבתוך המסע וצ'ופצ'יק במדריד. יומן מדריד, חלק ז' ואחרון.