כעת, כששמעתי שאנחנו עומדים להתגורר ברחוב "הבתולה מלורדס", נזכרתי בכל המראות מפאטימה, וקיננה בי תחושה, שהדירה שאליה אנחנו עוקרים איננה דירה רגילה. הו, כמה צדקתי! הלוא כשאני פוגש אדם לראשונה, אני יודע על פי רוב באיזה סוג של בריה מדובר. יש מקרים שבהם אני לוחץ את היד למישהו, ותכף ומיד עובר רעד בגופי וכל איברי משקשקים, ואני שומע: "בְּרח!"  

יומן מדריד, חלק ד'

       (לקריאת יומן המסע, חלק א', לחצו כאן)

"הצב היה מעין שיגעון שעלה על דעתו של דֶז-אֶסַנְט זמן מה לפני שעזב את פריס. יום אחד התבונן בשטיח מזרחי מבריק, וכשעקב אחר רצי הכסף העוברים בסיבי הצמר הצהובים-הכהים והסגולים כעין השזיף, אמר בלבו: טוב היה אילו עמד עליו דבר מה מתנועע שידגיש בגונו הכהה את צבעוניותו של השטיח."  (מתוך הרומן "להפך" מאת ז'וֹריס-קרל הוּיסְמַנְס. מצרפתית: בני ציפר. הוצאת כרמל 1998)

ביום ראשון הלכנו לשוק הפשפשים של מדריד. בערים שבהן אנחנו שוהים אנחנו אוהבים בדרך כלל לבקר בגן החיות המקומי, ולאו דווקא לפשפש בעתיקות של שוק הפשפשים (בצרפתית יש פועל מיוחד – chiner – לתיאור פשפוש כזה), אבל אולי בגלל ענייני תקציב (כניסה לגן החיות של מדריד – שהמלכה סופיה בכבודה ובעצמה פרשה את חסותה עליו ועל דובי הפנדה המפורסמים שלו – עולה חמישה-עשר יורו), החלטנו הפעם לשנות ממנהגנו ולבלות את יום ראשון בין דוכני השוק. שוק הפשפשים של מדריד – ה-Rastro – נראה כמו כל שוק פשפשים אחר, קרי דוכנים על גבי דוכנים, ערב-רב של מפשפשות ומפשפשים, מעילי עור, כרזות, שמאטעס, מניפות, חלקי חילוף, דיסקים מזויפים, אבנים מזויפות, מכונות תפירה זינגר, וכו' וכו'. אלא שסביב השוק יש כמה פונדקי טפאס סואנים במיוחד, סואנים אפילו יחסית למדריד.

בעיני מצא חן במיוחד מקום בשם "toma qué toma", שפירושו: "חטוף מה שחטוף". וכך זה מתנהל: על הבר מונחים מגשים עם טרטינים מצופים בדגים, בממרח ביצי דגים, במינֵי נקניק, בפירות ים, בגבינות או בירקות, וכל אחד לוקח מה שהוא רוצה. שותים עם זה מה ששותים (ורמוט או בירה, למשל), והכול טעים למדי ורגוע, הכי רגוע שאפשר בעיצומה של המולה ושאון של יום ראשון. אחד הפרדוקסים של מדריד הוא שניתן למצוא בה המולה ושלווה, הדרוֹת בכפיפה אחת. ממש כפי שתושבי מדריד הם מלאי חיים ועדינים כאחד, שקטים וסוערים כאחד, מתעניינים בְּמופגן  ובלתי פולשניים כאחד.

כשיצאנו מהשוק (אחרי שקניתי מניפה אותנטית לסבתי), הלכנו למוזיאון הפראדו, שוב. ביום ראשון פותח הפראדו את שעריו לקהל הרחב בחינם. הביקור במוזיאון ביום ראשון שונה מביקור בשאר הימים, אולי בשל העובדה שאיש לא שילם בכניסה, אולי משום שמגיעים לשם אנשים שלא מגיעים בימים אחרים, ואולי משום שאווירת יום ראשון טיפוסית מדביקה את המבקרים במוזיאון. כך או כך, המולה כלשהי – יחסית לדממת מוזיאון – שוקקת בין כתלי הפראדו, ואפשר להלך בניחותא בין החדרים, לנעוץ עיניים באין מפריע בתמונות, לקשקש, לשעוט, לעצור ולבהות נכחך באין מפריע. אפילו נדמה שהשומרים פחות משגיחים ביום הזה על המבקרים.

ניצלתי את האווירה הבלתי רשמית כדי לטפס ולבקר בציורים המאוחרים של גויה: הזקֵנים המבעיתים שלו, כרונוס הזולל את בניו, והציור המפורסם של כיתת היורים. אחר כך נפלטתי משם, לא לפני שבדקתי מה שלומה של המלכה מריה לואיזה מפּרמה, כמובן (הנה מריה לואיזה על סוס; וכאן מריה לואיזה בשמלה ששוליה מרובעים; שם מריה לואיזה בתצלום משפחתי – עומדת במרכז, וזרועותיה הענוגות חשופות; ושם מריה לואיזה לבושה שמלה שחורה לאות אֶבל).

אחרי ביקור במוזיאון, ועל אחת כמה וכמה במוזיאון כמו הפראדו, על האולמות המהודרים שבו, וחדריו, וחדרי חדריו, ואחרי כל היופי והכאב של הציורים האלה, צריך ללכת למקום אחר, אחר בתכלית השינוי. והלוא ממש לשם כך משתרע לא רחוק משם פארק רֶטִירו. משמעות שמו של הפארק היא "פרישׁה". מן ההמון? מן הקלחת? שניהם כאחד, בוודאי. בפארק רטירו אפשר להתפרקד על כר דשא נחבא מעין, לעצום עיניים, לפקוח אותן לטמון את המבט בענפים הגבוהים, להסדיר את הנשימה, לחשוב על כל התמונות שראית במוזיאון עד שדעתך התבלבלה עליך, ולעשות סדר במחשבות.
�
"אִשָּׁה קְטַנָּה עָשְתָה לָהּ לְעֶרֶשׂ/ אֶת כַּדוּר הָאָרֶץ/ הַכַּדּוּר הַגָּדוֹל./ וְלא נֶעְלַם מִכַּדּוּר הָאָרֶץ /כִּי אִשָּׁה קְטַנָּה/ נָחָה עַל גַּבּו". דליה רביקוביץ.
�
נצמדתי לכר הדשא, הרגשתי את גופי שוקע לתוך עצמו ונדבק לכדור הארץ, ושאלתי את דורי: "תגיד, מה מרכז הכובד שלך?"
"מרכז הכובד שלי", הוא ענה, "זאת הילדוּת".
"ועד כמה", המשכתי ושאלתי, "עד כמה חשוב לך להיות שייך למקום שבו אתה חי?"
"מקום זה ארץ?"
"כן".
"חשוב לי מאוד להיות בלתי שייך", הוא אמר. "והטראגי בישראל זה שהשייכות היא בלתי נמנעת. אני לא יכול להיות בלתי שייך. ההיכרות אינטימית מדי".
"אתה מרגיש שייך לתל אביב?"
"אני מחפש מלה אחרת, כי קשה להשתחרר מהקונוטציה החיובית של שייכות. אני מרגיש מה שמרגישה מזוודה ששׂמה על עצמה אזיקון. זאת אומרת שלא בלתי אפשרי לפתוח אותה, אבל צריך להתאמץ".
�
"וְזוֹ הָאִשָּׁה הָיְתָה מְלַחֶשֶׁת:/ כַּדּוּר הָאָרֶץ – עֶרֶשׂ שֶׁלִּי,/ כַּדּוּר הָאָרֶץ – פְּלָגִים וּנְחָלִים/ וְיַמִּים גּוֹעֲשִׁים וְאַף גַּם אֲנִי." (שם)
�
עצמתי עיניים ונרדמתי.
�
הייתי מוכרח לישון טוב ולהירגע, כי היה דבר אחד שטרד את מנוחתי, את מנוחת שנינו, והדבר הזה היה המעבר הצפוי מהדירה הנעימה של דייגו, הדירה השוכנת במרכז צ'ואקה, במרכז כדור הארץ, נקודת הכובד החדשה שלנו. לעזוב את כל זה – על המזוודות והתיקים והמחשבים הניידים  – ולעקור לדירתו של אנריקה. אנריקה הוא בן זוגו לשעבר של דייגו, ומאחר שבימים אלה הוא שהה בביתם של חברים שנסעו למדריד, ומאחר שהוא איש מקסים, הוא הסכים לשכן אותנו בדירתו חינם-אין-כסף. אבל הדירה, לא ידענו היכן היא נמצאת. חשדנו שהיא רחוקה מדי, רחוקה מצ'ואקה, מכל מקום. לרחוב שבו התגורר אנריקה היה שם מסתורי: "הבתולה מלוּרְד", או בהגייה הספרדית: "לָה וירְחֶן דֶה לוּרְדֶס".

מעולם לא הייתי בעיר לורד שבהרי הפירנאים הצרפתיים, אבל דורי ביקר שם פעם, לפני שנים, וסיפר לי על אנשים שמגיעים לעיר ומצפים לנס, נכים על כסאות גלגלים, אנשים בריאים-למראה שהמחלה מכרסמת בהם, אנשים בריאים בגופם וחולים בנפשם, אנשים בריאים בגופם ובנפשם שבאים לבקש מאלוהים שיפרוש את חסותו על יקיריהם.

הדבר הקרוב ביותר שיכולתי להעלות על דעתי היתה עיר צליינות קתולית אחרת: העיר פאטימה שבפורטוגל, שבה ביקרנו לפני ארבע שנים: כשמגיעים לפאטימה, מייד עולה ריח עשן באף, ורואים ענן עשר מיתמר מעל מדורה גדולה. כשמתקרבים, רואים אנשים עומדים סביב המדורה ומשליכים לתוכה איברים – אוזניים, רגליים ושאר גפיים, איברים פנימיים (קישקע, לב, איברי רבייה וכיוצא בזה). כל האיברים הללו עשויים שעווה בצבע גוף, והם נמסים באש ומגדילים את הבעֵרה. לא רחוק מהמדורה חולצים המבקרים את נעליהם, כורעים ברך ומתקדמים בטור, לאיטם, צעד צעד על הברכיים, בשביל ארוך, מטושטש בשל האדים העולים מן האש.

טור המבקרים הארוך מתקדם ומתקדם כמו טור נמלים. ביניהם יש כאלה שמתקשים לצעוד על הברכיים, ולכן עומד מישהו מקרוביהם לצדם ומחזיק בידם – ספק לעודד אותם, ספק לתמוך בגופם, שלא ייפלו. מי שמגיע לקצה השביל קם על רגליו, מתיישב על אחד מספסלי העץ ומשתתף בתפילה. בכל זה בהינו מרחוק בפאטימה, ולפני שעזבנו את המקום קנינו אוזן משעווה בגודל טבעי – מתנה לחברנו היהודי מאוד והקתולי מאוד, אוליבייה לחמי, שגר בפריז.�
 

"אלא שהצבע החום הכהה, גון סיאנה הטבעי של השריון, העכיר את צבעי השטיח במקום להבליטם;(…) משום כך גמר אומר לצפות את שריון הצב בזהב. (…) תחילה התלהב דז-אסנט משילוב הצבעים. אך עד מהרה עלה בדעתו כי התכשיט הענקי הזה אינו אלא התחלה, וכי לא יהיה שלם באמת אלא לאחר שישבץ בו אבנים יקרות" (מתוך "להפך")

כעת, כששמעתי שאנחנו עומדים להתגורר ברחוב "הבתולה מלורדס", נזכרתי בכל המראות מפאטימה, וקיננה בי תחושה, שהדירה שאליה אנחנו עוקרים איננה דירה רגילה. הו, כמה צדקתי! הלוא כשאני פוגש אדם לראשונה, אני יודע על פי רוב באיזה סוג של בריה מדובר. יש מקרים שבהם אני לוחץ את היד למישהו, ותכף ומיד עובר רעד בגופי וכל איברי משקשקים, ואני שומע: "בְּרח!", ואז אני באמת בורח משם, כמו מאֵש. בדומה לזה, גם לפני המעבר מצ'ואקה אל הדירה החדשה ברחוב הבתולה של לורדס, קיננה בי תחושת-בטן.        

לא חשבתי שאנחנו עושים טעות חמורה, אבל היתה לי הרגשה שהשינוי יגרור שינויים נוספים, ושממד חדש של מסתורין יתגנב לטיול הזה. והלוא הטיול – על הנסיעה דרך איסטנבול, דירתו של דייגו, הביקור בשוק ובמוזיאונים ובטפאס ברים, הפארק וכל הדברים שתיארתי עד עכשיו – התנהל בסך הכול על מי מנוחות, ושום דבר מטריד, שום דבר אניגמטי, לא קרה בו.
�
בקיצור, עזבנו את דירתו של דייגו, דחפנו את כל התיקים והחפצים האישיים למונית ונסענו לעבר ההרפתקה. הגענו לשיכון "רכבת" מפלצתי, שאורכו כשש-מאות מטרים וגובהו ארבע-עשרה קומות. זמזמנו באינטרקום, ואנריקה ירד לקבל את פנינו. נדחקנו עם אנריקה למעלית, וזו טיפסה את דרכה לקומה הארבע-עשרה והאחרונה, בפרק זמן שהיה מספיק למעלית של משרדי הממשלה בעזריאלי – לו רק היתה יכולה – להגיע לקומה המאה וחמישים. יצאנו מהמעלית, ומיד כשפתח אנריקה את הדלת, נדחף לנחירינו ריח חזק של קטורת, וראינו מולנו מסדרון ובו פסלים של קדושים נוצריים, דיוקנאות שמן של גיבורים ערבים בעלי שפם מסתלסל, חתולים מצריים זקופי ראש, וביניהם, בתוך צנצנת שקופה, תלולית של אפר.�
 

עטיפת הרומן "להפך"

"מאחר שהצב עדיין רבץ בלי נוע, מישש אותו; הוא מת. מן הסתם היה מורגל באורח חיים ביתי, כל חיים עברו עליו בצניעות בתוך שריונו העלוב, ומשום כך לא יכול היה לשאת את הפאר המרהיב שנכפה עליו, את המעטה המזהיר שהלבישו עליו ואת אבני החן ששובצו בגבו כקופסה". (שם)

מי היה האיש הזה, שנשרף ונטחן עד דק, והדבר שנשאר ממנו – הדבר שאיננו גוף ואיננו נשמה – נדחק לאותה צנצנת קטנה עם מכסה מתפרק, והונח בין שני פסלי החתולים, במסדרון דירתו של אנריקה, תחת הקדושים המצריים ודיוקנאות השמן של הערבים עם השפמים המסולסלים?      

לא היה לנו מושג. פרקנו את המזוודות בחדר השינה והצצנו בסלון (רהיטי עץ כבד, מוזרים למדי; מיש-מש של מברשות מתכת וקריסטל; ערב-רב של דיוקנאות כמו-קוביסטיים; ערבוביה של שטיחים כבדים על הרצפה ועל הקירות; ספות גדולות ורכות; מקרן טלויזיה עצום). פרקנו את המזוודות והתיקים והלפ-טופים, התקלחנו, ויצאנו להסתובב עם אנריקה בשכונה.
�
לקריאת הפרק הבא: https://blog.moshesakal.com/?p=39344