מאת פדריקו גרסיה לורקה

מספרדית: דורי מנור 

ארבעה שירים מתוך המחזור "סונטות האהבה החשוכה"

"סונטות האהבה החשוכה" נכתבו במהלך השנתיים שקדמו לרציחתו של לורקה על ידי הפשיסטים במלחמת האזרחים בספרד, אך רובן ראו אור לראשונה רק בשנת 1984, ארבעים ושמונה שנים לאחר מות המשורר. עד אז עשתה משפחתו של לורקה ככל יכולתה כדי למנוע את פרסום השירים האלה, אף שאין עוררין על כך שהם נמנים עם הפסגות הנישאות ביותר ביצירתו. התנגדות זו נבעה מן ההקשר ההומוסקסואלי החד-משמעי ומן האופי האישי המובהק של השירים, שירי אהבה "אפלים" המופנים כולם לגבר – ככל הנראה רפאל רודריגס רַפּוּן, אהובו האחרון של המשורר. יחד עם זאת, הביטוי "אהבה חשוכה" – amor oscuro – המופיע בשם המחזור, אינו מכוון רק לאופייה החשאי והקודר של אהבתו של לורקה. זוהי גם רמיזה מפורשת לאחד משירי האהבה הנהדרים ביותר שנכתבו אי-פעם בשפה הספרדית, הפואמה "לֵילהּ החשוך של הנשמה" מאת חוּאָן דֶה לָה קְרוּס, המיסטיקן הגדול בן המאה השש-עשרה, שמרבית שיריו מעולם לא ראו אור בתרגום עברי. זיקה זו לקלאסיקה של השירה הספרדית ניכרת לכל אורך המחזור, ושיאה הוא מן הסתם בסונטה "בנוסח גוֹנְגוֹרָה", שבה מנסה המשורר בן המאה העשרים את כוחו בכתיבה בסגנון "תור הזהב" הספרדי של תקופת הבארוק. אך נטייה "קלאסית" זו של המשורר אינה מוגבלת לצד הסגנוני. לורקה, מענקי השירה המודרנית ומנחשוני הכתיבה ה"סוריאליסטית" בלשונו, מוכיח במחזור זה כי הוא שולט שליטה וירטואוזית, ללא מצרים, בצורה הקלאסית של הסונטה. יתר על כן, דווקא את שירי האהבה האישיים האלה, הנושאים נופך "שערורייתי" ונועז אולי יותר מכל מחזור אחר שכתב, הוא בוחר לכתוב בצורה מחמירה ותובענית זו. קוראי שירה בני דורנו, המורגלים בתפיסה אסתטית הנוטה לכרוך תוכן חופשי וספונטני בצורה חופשית וספונטנית, עשויים לזקוף גבה לנוכח כבלי המסורת, שלורקה בחר לעטות על עצמו כשהוא כותב שירים כאלה. אך פרדוקס זה יתברר לנו כפרדוקס רק לכאורה, אם נזכור כי לורקה אינו שונה בכך ממרבית גיבורי המודרנה השירית, שאת מיטב יצירתם כלל וכלל לא כתבו בחרוז חופשי או בצורות "מנותצות" (וזאת חרף התפיסה השבלונית המזהה את המודרנה עם פירוק הצורה), אלא דווקא בחרוז ובמשקל ובמתכונות מסורתיות וקלאסיות לעילא – או לפחות מתוך התייחסות מתמדת לקונוונציות הללו. די אם נמנה בהקשר זה משוררים כבודלר, רמבו, אפולינר, מנדלשטם, פסטרנק, מיאקובסקי, צווטאייבה, ייטס, אודן, פאונד, רילקה, הופמנסטל, לסקר-שילר, גיאורגה, ואצלנו: ביאליק, טשרניחובסקי, אלתרמן, גולדברג או סוצקעווער. בגיליונות "הו!" אנו מבקשים לייחד מקום נרחב לקלאסיקה הזאת שבתוך המודרנה – קלאסיקה שהיא-היא, בעצם, מיטבה של המודרנה. ומי כפדריקו גרסיה לורקה, המרטיר הגדול של השירה המודרנית, ראוי לשאת את דגל הכתיבה הקלאסית בגיליונו הראשון של כתב-העת?

ד"מ

 

האהוב ישֵׁן בחזה המשורר

 

כַּמָּה אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ אַף-פַּעַם לֹא תֵּדַע,

כִּי בִּי אַתָּה יָשֵׁן עַכְשָׁו וּבִי אַתָּה הָדוּף.

שָׁטוּף בְּדִמְעוֹתַי אֲנִי נוֹצֵר אוֹתְךָ, רְדוּף

קוֹלוֹת חוֹדְרֵי-קְרָבַיִם הַחוֹתְכִים בִּי כִּפְלָדָה.

 

אֶת בֵּית-חָזִי חוֹצֶה עַכְשָׁו וּמְיַסֵּר מָרָה

הַחֹק הַמְּטַלְטֵל אֶת הַבָּשָׂר וְהַנִּיצוֹץ,

וְהַמִּלִּים הָעֲכוּרוֹת הִצְלִיחוּ כְּבָר לִנְעֹץ

שִׁנַּיִם בִּכְנָפָהּ שֶׁל נַפְשְׁךָ הַחֲמוּרָה.

 

עֲדַת גְּבָרִים דּוֹהֶרֶת בַּגַּנִּים וּמְחַכָּה,

עַל גֵּו סוּסִים שֶׁל אוֹר עִם רַעֲמָה יְרַקְרַקָּה,

לִנְחֹל אֶת נִשְׁמָתִי הַמְּעֻנָּה וְאֶת גּוּפְךָ.

 

אַךְ אַל נָא תִּתְעוֹרֵר, אָהוּב. יְשַׁן שֵׁנָה בְּרוּכָה.

הַקְשֵׁב אֵיךְ כָּל הַדָּם שֶׁלִּי בַּכִּנּוֹרוֹת פָּקַע!

רְאֵה אֵיךְ הֵם אוֹרְבִים לָנוּ בְּצִפִּיָּה דְּרוּכָה!

 

 המשורר אומר אמת

 

אֲנִי רוֹצֶה לִבְכּוֹת אֶת מְרֵרָתִי וּלְשָׁפְכָהּ,

וְכָךְ אוּלַי תֹּאהַב אוֹתִי וְכָךְ אוּלַי תִּבְכֶּה,

בִּשְׁעַת דִּמְדּוּמֵיהֶם שֶׁל הַזְּמִירִים אַתָּה תַּכֶּה

בְּפִגְיוֹנְךָ, בְּרֹךְ נְשִׁיקוֹתֶיךָ וּבְךָ.

 

אֲנִי רוֹצֶה לִרְצֹחַ אֶת הָעֵד אֲשֶׁר הֵהִין

לִרְאוֹת כֵּיצַד פְּרָחַי נֶהֱרָגִים אֶחָד-אֶחָד,

וּלְכַתֵּת אֶת זֵעָתִי וְאֶת בִּכְיִי הַחַד

לַאֲלֻמַּת אַלְמָוֶת שֶׁל חִטִּים קְשׁוּיוֹת-גַּרְעִין.

 

וּמִי יִתֵּן וְלֹא תֻּתַּר עוֹד פְּקַעַת הָאֲנִי-

אוֹהֵב-אוֹתְךָ-אוֹתִי-אַתָּה-אוֹהֵב: לָעַד נָאִיר

עִם שֶׁמֶשׁ יְשִׁישָׁה וְעִם יָרֵחַ חוֹלָנִי;

 

וּמָה שֶׁלֹּא בִּקַּשְׁתִּי וְשֶׁלֹּא תִּרְצֶה לָתֵת

יְהֵא רְכוּשׁ הַמָּוֶת: הַלְוַאי שֶׁלֹּא יַשְׁאִיר

אֲפִלּוּ אֶת צִלּוֹ שֶׁל הַבָּשָׂר הַמְּרַטֵּט.

 

הסונֶטה על זר הוורדים

 

הַזֵּר הַזֶּה! מַהֵר! עֲטֹר לִי זֵר! אֲנִי גּוֹסֵס!

צָרִיךְ לִשְׁזֹר מִיָּד! צָרִיךְ לָשִׁיר! צָרִיךְ לִגְנֹחַ!

הַצֵּל בְּתוֹךְ גְּרוֹנִי כְּבָר מַאֲפִיל וּמִתְבּוֹסֵס

וְאוֹר עָכוּר שֶׁל יָנוּאָר מִתְעַצֵּם עָלַי לִזְרֹחַ.

 

בֵּין תְּשׁוּקָתִי לִתְשׁוּקָתְךָ עוֹמֵד עַכְשָׁו אֲוִיר:

מַשָּׁב שֶׁל כּוֹכָבִים וּצְמַרְמוֹרוֹת עֲלֵי כּוֹתֶרֶת.

וּמַעֲבֵה כַּלָּנִיּוֹת הַשָּׁב וּמַעֲבִיר

בִּשְׁנֵים-עָשָׂר חָדְשֵׁי שָׁנָה אֶנְקַת כְּאֵב קוֹדֶרֶת.

 

אָז בּוֹא וְהִתְעַנֵּג בְּנוֹף פְּצָעַי הָאֲדַמְדַּם,

וּשְׁבֹר קָנִים וָגֹמֶא וְהַבְקַע פְּלָגִים זַכִּים.

וּגְמַע מִן הַיָּרֵךְ אֶת הַדְּבָשִׁים אֲשֶׁר לַדָּם;

 

אַךְ אָנָּא, הִזְדָּרֵז! כְּדֵי שֶׁיַּחַד, חֲבוּקִים,

בְּפֶה נְתוּץ-תְּשׁוּקָה וְלֵב גָּדוּעַ וְנִגְדָּם,

הַזְּמַן יִמְצָא אוֹתָנוּ: שְׁנֵי גּוּפִים מְפֹרָקִים.

 

המשורר משוחח עם האהוב בטלפון

 

קוֹלְךָ הִשְׁקָה אֶת דְּיוּנַת לְבָבִי

בַּתָּא הַצִּבּוּרִי עֲשׂוּי הָעֵץ.

מִדְּרוֹם רַגְלַי לִבְלֵב אָז אֲבִיבִי,

צָפוֹנָה לְמִצְחִי שָׁרָךְ הֵנֵץ.

 

אַשּׁוּחַ-אוֹר אָז שָׁר בַּתְּחוּם הַצַּר,

הוּא שָׁר בְּלֹא זְרָעִים וּבְלִי זְרִיחָה,

וְשָׁם לָרִאשׁוֹנָה בִּכְיִי שָׁזַר

נִזְרֵי תִּקְווֹת מִתּוֹךְ תִּקְרָה פְּתוּחָה.

 

כִּי קוֹל מָתוֹק-רָחוֹק עָלַי דָּלַף.

בְּקוֹל מָתוֹק-רָחוֹק וְכֹה יָקָר.

בְּקוֹל רָחוֹק-מָתוֹק וּמְעֻלָּף.

 

רָחוֹק כְּמוֹ אַיָּלָה עַל עֶרֶשׂ-דְּוַי.

מָתוֹק כְּמוֹ אֲנָחָה עַל צֶלַע הַר.

רָחוֹק-מָתוֹק, עָמֹק בְּתוֹךְ קְרָבַי.

 (המחזור המלא הופיע בגיליון הראשון של כתב העת "הו!" ובספר השירים של דורי מנור, "בריטוֹן")

ליומן המסע למדריד: https://blog.moshesakal.com/?p=38481