הריקבון והמוות נוכחים ב"הברדלס" כבר מתחילתו של הספר, ומכאן שהשקיעה היא בלתי נמנעת. הקוראים מתוודעים לשלל ריחות עזים, הממלאים את הדמויות במיניות ובאלימות כבושה ועל פי רוב בלתי ממומשת.

מתוך מוסף ספרים, "הארץ", 13.05.09

מאת משה סקאל

הברדלס: סיפורים
ג'וזפה טומאזי די למפדוזה. תירגמו מאיטלקית: פנינה בת-שלה, אמציה פורת ומרים שוסטרמן. הוצאת עם עובד, 329 עמ', 84 שקלים

את הספר "הברדלס", מחשובי הרומנים האיטלקיים במאה ה-20 (וגם מן היפים שבהם), קראתי פעמיים: הקריאה הראשונה היתה בעותק מתפורר של ספר מסדרת "ספריה לעם" של עם עובד, שראה אור ב-1961. הקריאה השנייה היתה עכשיו, בהדפסה המחודשת של הספר, שעל עטיפתה סיכת ברדלס מזהב משובצת יהלומים (של קרטייה). קריאה חוזרת שכמוה כעינוג חוזר ומתמשך, הפועל על החושים כולם.

בין קריאה אחת לשנייה צפיתי בסרטו של הבמאי לוקינו ויסקונטי המבוסס על "הברדלס". במאמר "איך הופכים ספר לסרט", (שפורסם בעיתון "גרדיאן" בפברואר השנה ותורגם ב"הארץ"), כתב סלמן רושדי: "שאלת העיקר נשארת בלב פעולת העיבוד: איך ליצור גרסה שנייה של דבר ראשון… שתעמוד בהצלחה בפני עצמה, תהיה דבר חדש ועם זאת תישא בקרבה את העיקר, את הרוח, את נשמתו של הדבר הראשון".אך לי נדמה שהשאלה הראשונה צריכה להיות לא "איך ליצור גרסה שנייה", אלא "מה ההשפעה שיכולה להיות לסרט המעובד מספר על הקורא?" עם כל הכבוד לאומנות הקולנוע בעבורי הספר הוא היצירה עצמה ולא חומר גלם לסרט. זוהי התכלית ולא הדרך. גם אם מודים כי "הברדלס" של ויסקונטי הוא סרט מופתי – והוא אכן כזה – כמעט בלתי אפשרי לשוב ולקרוא את הספר מבלי לדמיין את עיניו התכולות של אלן דלון, מבלי להתרפק על חושניותם של קלאודיה קרדינלה או של ברט לנקסטר. במלים אחרות: ככל שוויסקונטי היטיב לדייק בשחזור התקופה, בליהוק הדמויות ובהעברת נשמת הספר, כן יקשה על הצופים המהופנטים לשוב ולהפעיל את דמיונם באופן בלתי-תלוי כקוראים. מוטב לקרוא ורק אז לצפות בסרט.

על עטיפת "הברדלס" מצוין כי זהו רומן היסטורי המתפרש על פני 50 שנים בסיציליה, מנחיתתו של גריבלדי, ועד 1910. אך למעשה, עיקר העלילה נטוע בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-19. דון פבריציו, ה"ברדלס", הוא נסיך ממשפחת אצולה עתיקת-יוחסין, בן דמותו של סבו של המחבר. אריסטוקרט זה הוא חובב אסטרולוגיה מושבע, אשר "הגאווה וכושר הניתוח המתמטי היו כרוכים בו כל-כך, עד שדימה בנפשו שהכוכבים מצייתים לחישוביו". על אשתו סטלה הוא מתריס: "שבעה ילדים נולדו לי ממנה, שבעה; ומעולם לא ראיתי את הטבור שלה", ועיקר ייסוריו באים עליו בשל חוסר יכולתו, או חוסר רצונו, להסתגל לתמורות בעולם שהולך ומשתנה: "אני שייך לדור אומלל, שתלוי על בלימה בין הזמנים הישנים לחדשים, ולא נוח לו לא כאן ולא כאן".

הריקבון והמוות נוכחים ב"הברדלס" כבר מתחילתו של הספר, ומכאן שהשקיעה היא בלתי נמנעת: החל בגווייתו המרקיבה של חייל בגינת המשפחה בתחילת הרומן, ועד לגווייתו המפוחלצת של כלב המשפחה בסופו. בתווך מתוודעים הקוראים לשלל ריחות עזים, הממלאים את הדמויות במיניות ובאלימות כבושה ועל פי רוב בלתי ממומשת.

תמונת הנשף המפורסמת ב"הברדלס" רוויה בתיאורים כאלה. למפדוזה כותב על שמלות הנשים ש"היו מגיעות מנאפולי בארגזים שחורים ארוכים דומים לארונות מתים". בעיצומו של הנשף סובב הברדלס בין החדרים (ובין סירי הלילה המלאים שתן אריסטוקרטי), ונוכח לדעת כי "בגלל הנישואים בין דודנים, שהיו רווחים בגלל עצלנות מינית וחישובי קרקעות… נמלאו הטרקלינים בימים ההם במין המון של נערות קטנות-קומה עד מאוד, ירוקות-עור להפליא ועילגות לשון עד בלי נשוא".

הקוראים ב"הברדלס" רועים בעל-כורחם בשדותיהם של רומנים אירופיים אחרים, ולא רק בגלל הנושאים המרכזיים בספר – שקיעה, התנוונות, ריקבון ומוות – אלא פשוט בשל העובדה ש"הברדלס" זרוע חורים – הן חורים כרונולוגיים (אירועים ושנים שנעלמו) והן חורים פסיכולוגיים. מילוים של חורים אלה מתאפשר באמצעות הקבלה בלתי פוסקת ליצירות אחרות.

למשל, דמותו של הברדלס מעלה על הדעת באורח בלתי נמנע כמעט את דמותו של תומאס בודנברוק, גיבור "בית בודנברוק" של תומאס מאן. אמנם, המקום והמעמד המתוארים בשני הרומנים הללו שונים לגמרי, אך נדמה כי את כותרת המשנה של "בית בודנברוק", "שקיעתה של משפחה", הולמת את "הברדלס". ואילו דמותו של טנקרדי, אחיינו של הברדלס, אותו דנדי מטורזן, השובה את לב כולם בנוכחותו הכריזמטית, מזכיר את שארל גראנדה, גיבור הרומן "אז'ני גראנדה" מאת אונורה דה בלזק. גראנדה גם הוא חצוף ופרוע, וגם שם מתאהבת בו בתו של הגיבור ונוחלת מפח נפש. ובדיוק כמו גיבוריו של בלזק, שעל-פי רוב אינם מונעים על ידי האהבה הטהורה, כך גם במקרה זה: "מי שמסיק מתגובתה של אנג'ליקה שהיא אהבה את טנקרדי, טעות בידו: מרוב גאווה ושאפתנות לא היתה מסוגלת לאותה התבטלות זמנית שבלעדיה אין אהבה בעולם".

אגב, גם "אז'ני גרנדה" ו"בית בודנברוק", כמו "הברדלס" ראו אור ב"ספרייה לעם" של הוצאת "עם עובד", סדרה האחראית לחלק בלתי מבוטל מתרגומי הספרות העולמית. ראויה ונאה החלטתה להדפיס מחדש את "הברדלס", לאחר שהמהדורה המחודשת השניה, שראתה אור ב-1994, באותו התרגום ובליווי כמה סיפורים קצרים ויפים של למפדוזה, אזלה מן השוק. התוספת למהדורה הנוכחית היא נספח מעיזבונו של המחבר, ובו קטעים שנערכו מהספר, שירים שכתב דון פבריציו וגם נגיעה בפולמוס שהספר עורר.

"הברדלס" ראה אור רק לאחר מותו של ג'וזפה טומאזי די למפדוזה (הוצאות הספרים דחו את כתב-היד בחייו ו"הברדלס" הוא הרומן היחיד שכתב), והפך מאז לאחד הספרים האהובים באיטליה. גיבור הרומן לא יכול היה לנסח זאת טוב יותר, בקובעו כי "כל זמן שיש מוות, יש תקווה".

Il Gattopardo, racconti / Giuseppe Tomasi di Lamp
edusa

לקריאת הרשימה ב"הארץ":www.haaretz.co.il/hasite/spages/1084690.html