גם בתוך הקהילה שלנו עצמה לא נהגנו טוב יותר: הרחקנו מלבנו כל מי שלא ענה לצו הנורמליות והאחידות החיצונית. הבטנו בבוז ובגועל בהומואים נשיים, בלסביות גבריות, בטרנסקסואלים. דחינו מתוכנו הומואים ולסביות ערבים, דתיים, מהגרים ו"ארוניסטים".

שכחנו שמצעדי הגאווה הם אירוע מחאה פוליטי. שכחנו שהמצעדים לא נועדו להפגנת הריבועים החדשים בבטן, ואפילו לא רק להצגת התביעה הצודקת לשוויון זכויות מלא ונטול פשרות, אלא בראש וראשונה למאבק בגזענות ההומופובית, שמעולם לא חדלה לרחוש מתחת לפני השטח. ולא רק מצד חברי כנסת חשוכים (דתיים וחילוניים גם יחד) או טוקבקיסטים אלימים, אלא גם בלב הבועה התל אביבית. וקודם כל בתוכנו.

שנאת הזר, שנאת השונה, שנאת החלש – כל אלה שטפו את הקהילה שלנו בגל עכור, כשם ששטפו את החברה הישראלית כולה. קולם של אישי הציבור שלנו, מנהיגי הקהילה הלהט"בית (לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים), כמעט לא נשמע במאבקים ציבוריים שאינם קשורים ישירות לקהילה. שתקנו לנוכח עוולות הכיבוש והקפיטליזם הניאו-ליברלי, מילאנו את פינו מים לנוכח גילויי הגזענות כלפי פלסטינים, כלפי נשים, כלפי מהגרי עבודה. "בלי פוליטיקה", אמרנו. "בלי פוליטיקה": כמו כל משפחה ישראלית ממוצעת סביב שולחן השבת. ולא ידענו מה אנחנו מביאים על עצמנו בהדחקה הזאת.

גם בתוך הקהילה שלנו עצמה לא נהגנו טוב יותר: הרחקנו מלבנו כל מי שלא ענה לצו הנורמליות והאחידות החיצונית. הבטנו בבוז ובגועל בהומואים נשיים, בלסביות גבריות, בטרנסקסואלים. דחינו מתוכנו הומואים ולסביות ערבים, דתיים, מהגרים ו"ארוניסטים". נרתענו מהמבוגרים, מהעניים, מהלא חטובים. העלינו על נס גיבורי תרבות עלובים – את המצליחנים ואת אבירי הרייטינג – וציפצפנו צפצוף ארוך על האמנים, על הסופרים, על האינטלקטואלים.

"תסתמו כבר את הפה, אוחצ'ות ממורמרות", צעק אחד המפגינים, חייל יפה במדים בהירים של חיל האוויר, באסיפת המחאה שהתקיימה ביום ראשון שעבר בשדרות רוטשילד, לקבוצה קטנה של פעילי שמאל, שהפריעו לנאומה של ציפי לבני בסיסמאות נגד הכיבוש. ובאמת, מה הם צועקים? למה להם פוליטיקה עכשיו, בשעה שאנחנו צועדים לקראת שוויון כמעט מלא במרבית התחומים? בשעה שנשיא המדינה עצמו משתתף בעצרת הזיכרון, ראש הממשלה עורך ביקור הזדהות במקום הטבח ושר החינוך אומר – אמנם בחצי פה – את המלים המפורשות "הומואים ולסביות"?

אלא שאת תוצאותיה הטרגיות של שביעות הרצון העצמית הזאת ראינו במוצאי שבת. הגיע הזמן שנזכור שהמאבק על זכויות האזרח אינו יכול להתקיים בלי מאבק מקביל על זכויות האדם. שהמלחמה בגזענות בכלל ובהומופוביה בפרט היא הסיבה להוסיף ולצאת למצעדי גאווה. הגיע הזמן שנפסיק לחתור לנורמליות חקיינית בכל מחיר, ונשמח במה שאנחנו: לא רוב, אלא מיעוט.

הכותב הוא משורר, מתרגם ועורך כתב העת לספרות "הו!"